בשבע 192: באהבה ובתקיפות

עם תורה וארץ בגרעין נצרים לאריאל ● בדרך לשיקום עם ישראל מחטאיו, משה מפריד בין המנהיגות המחטיאה לנגררים אחריה.

עמנואל שילה , כ' באייר תשס"ו

בימים אלו הולך ונשלם המעבר של כעשרים משפחות ממגורשי נצרים אל שכונת קרוואנים שנבנתה עבורם באריאל.
חביבים עלי אחינו עקורי גוש קטיף בכל מקום שהם: במעברות הקרוואנים שבסביבות אשקלון וקרית-מלאכי, במושבי מערב הנגב, בחבל לכיש ובמלונות (כן, יש עוד במלונות). אבל במעשיה של קבוצה זו יש ייחודיות שמעוררת הערכה גדולה וחיבה יתרה. לא רק שבחרו להמשיך ולהיות מתנחלים, אלא שהעמיסו על עצמם משימה חלוצית תורנית וחברתית, ופנו להקים גרעין תורני בעיר אריאל, מקום שעוצמתה הגשמית והרוחנית של ההתיישבות היהודית עשויה לקבוע את עתידו - לישראל או חלילה לפלשתין.

כזכור, תעמולת הכזב של ראשי קדימה הציגה את הנסיגה מעזה כצעד שיוביל לחיזוק אחיזתנו בגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. בהתאם לכך, אפשר היה לצפות שבד בבד עם הנסיגה יתקבל בכנסת חוק סיפוח של גושי ההתיישבות - לפחות במקומות כמו מעלה אדומים, גוש עציון ואריאל. לא רק שדבר לא נעשה, אלא שממשלת שרון הבטיחה לאמריקנים שמגורשי עזה לא ייושבו ביהודה ושומרון, גם לא בגושי ההתיישבות.

וכך, בעוד רוב חבריהם ליישוב נהנים מסיוע ממשלתי להתיישבותם בדרום, נאלצה קבוצת המיעוט של מגורשי נצרים שפנתה לשומרון לגרד תקציב זעום מקופתה המדולדלת של הנהגת ההתיישבות. השכונה החדשה שנבנתה עבורם משדרגת רק במעט את התנאים הקשים שבהם חיו בקרני שומרון בשמונת החודשים האחרונים, בחסותה האוהבת של הישיבה התיכונית והמועצה המקומית.
מאיפה מגייסים מוטיבציה להתיישב שוב בקרוואנים באזור שעתידו אינו מובטח? מהיכן שואבים תעצומות נפש לחשוב על הפצת תורה ועל התחברות לציבור הכללי, במקום לעסוק בשיקומך הפרטי? למשפחות צדיקי נצרים אולי יש הסבר.

ברוכים תהיו לנו, משפחות יקרות. תזכו להכות שורשים עמוקים ולמלא את בירת השומרון באור התורה והאידיאליזם שלכם.

מאמינים בעם, לא במנהיגות
מצדדי הקו של "באהבה ננצח", בצאתם לתקוף את מה שהם מזהים כמגמת התנתקות מעם ישראל, מעלים על נס את התנהגותו של משה רבנו אחרי חטא העגל. כמו שלמדתם ולמדנו, משה סירב להצעת הקב"ה "הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול". הנה ההוכחה לכך שגם בשעתו השפלה ביותר יש להמשיך ולהאמין בעם ישראל ובתקנתו.

ראוי לנקוט זהירות רבה כשבאים להשוות את תקופתנו לתקופות שונות בתנ"ך, במיוחד כשמבקשים ללמוד מראשי האומה באותן תקופות כיצד יש לנהוג כאן ועכשיו. את העקרונות ודאי אפשר וצריך ללמוד מהתנ"ך, אבל הסיטואציה ההיסטורית איננה נוטה לשחזר את עצמה במדויק, ולכן גם אי אפשר לעשות 'העתק-הדבק' לדרך הפעולה הרצויה. לעיתים גם בולטת נטייה אצל חלק מהדוברים בסגנון זה להדגיש היבטים היסטוריים או אקטואליים מסוימים, תוך התעלמות מצדדים אחרים שלא מסתדרים עם התזה.

אז העיקרון נכון, אבל חסרים כמה פרטים. כדי להעלות את העם מחדש מן השפל שאליו התדרדר, משה פועל גם כך: "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי, וייאספו אליו כל בני לוי. ויאמר: שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו". מלחמת אחים! וכשהמשימה מתבצעת, משה מברך את בני לוי: "מלאו ידכם היום לה'... ולתת עליכם היום ברכה". דווקא בזכות תפקודם התקיף במעמד קשה זה נבחרו בני לוי לשרת בקודש.
משה מפריד בין מנהיגי המרידה בה' לבין כלל האומה. במנהיגים הוא לא מאמין. הם חייבים למות. רק את ההמון שנגרר אחריהם הוא מחזיר בתשובה.

כך גם בחטא המרגלים: את גזירת ההשמדה על כלל האומה משה מבטל בתפילתו, אבל מנהיגי הרוב החוטא, עשרת מוציאי דיבת הארץ רעה, מתים במקום. גם בחטא קורח ועדתו, הסנגוריה על העם היא "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!" כלומר לא ההמון אשם, המנהיגות אשמה. את קורח דתן ואבירם ואת 250 מנהיגי המרד משה מוביל אל מותם.

אז מה למדנו, שצריך בימינו לפעול באלימות? חלילה. כאמור, אין להשוות בין התקופות. אבל המסקנה העקרונית היא שדווקא מתוך אהבת האומה והאמון ביכולותיה, יש לפעול בגבורה ובמסירות כדי להצילה מידי מחטיאיה.

תקדים שאול ודוד
גם מערכת היחסים בין שאול הרודף לדוד הנרדף מוזכרת תדיר כתקדים ואב-טיפוס לאיך שצריכה להתנהג היום הציונות הדתית. אנחנו דוד, אומרים אנשי "באהבה ננצח", והציונות החילונית היא שאול. אנו נבחרנו להיות השלטון העתידי, אבל כמו דוד בשעתו - אל לנו לשלוח יד בשלטון הנוכחי גם כשהוא רודף אותנו להשמידנו.

ובכן: דוד אכן אינו שולח יד בשאול, כמו שגם הציונות הדתית אינה מנסה לתפוס את השלטון בהפיכה צבאית. אך דוד לוקח אחריות על ייעודו בעולם ועושה הכול כדי להינצל, כולל מעשים "בלתי חוקיים". הוא נמלט מהמלך, מפר את זממו שוב ושוב, מתעתע בעושי דברו, ולא מהסס למצוא מקלט אצל אויבי הממלכה, הפלישתים. במקומות שונים בספר תהילים דוד לא אומר תפילה לשלום דואג האדומי ושאר שריה ויועציה של ממלכת שאול, אלא מתפלל לכישלונם של יריביו.

ובכלל, אם נמשיך את המשל הזה - מי אמר שבתקופתנו שאול עדיין חי? אולי הוא כבר מת? מתי נדע ששאול מת והגיעה שעתו של דוד, כשמדינת ישראל תתפרק חלילה? אולי הגיע הזמן להתנהג כמו דוד לאחר מות שאול?

לאחר מות שאול דוד כבר לא מתכופף בפני יורשו, המלך איש בושת. הוא אינו פועל להדיחו, אבל משתלט בינתיים על הדרום ומקים לעצמו את מדינת יהודה שבירתה בחברון. ולאחר שאיש בושת נרצח, דוד פועל להרחיב את שלטונו על הארץ כולה.

ובכן, האם עלינו להקים את מדינת יהודה? כאמור, אני מציע להיזהר מאנלוגיות היסטוריות מהסוג הזה. את העקרונות הרוחניים נלמד מהתנ"ך, אבל בבואנו ליישמם כדאי שנישיר מבט אל המציאות.