בשבע 192: על דעת עצמי

אבי סגל , כ' באייר תשס"ו

עברית קשה שפה

"התכנסות = העלמת רגשות ומאוויים מאחרים". (מילון אבן שושן מגלה נטייה מובהקת לדו-משמעות)

יהודי לא מבטבט יהודי

אפילו עיתונאים ותיקים, המכירים היטב את טבעה של התקשורת, לא האמינו שזה יקרה, אבל הנה – המלה התכנסות חדרה לז'רגון העיתונאי בלי שום בעיה: "תוכנית ההתכנסות", "ממשלת ההתכנסות", "היישובים שיפונו בהתכנסות". אפשר כבר לדמיין את הכותרת: "הכנסת התכנסה להצביע על ההתכנסות". עוד רגע, ואני מתחיל להתגעגע ל"התנתקות".

מתברר שעם קצת מאמץ ורצון רע, כל אחד יכול להכניס מונחים חדשים למהדורות החדשות. אבל לכך יש שני תנאים: המונח חייב להתחיל באותיות "הת" ולהסתיים ב"ות", ואסור לו להיות קשור בשום אופן לפעולה המגדירה אותו. כלומר, בהתנתקות לא ממש מתנתקים, בהתכנסות לא מתכנסים, בהתמתנות פוליטית לא מתמתנים, ובהתקדמות מדינית לא מתקדמים.

ומכיוון שהמונח 'התכנסות' מעורר אצלי בעיקר בחילות וכאבים בצלעות, אני מבקש להציע שם אחר לתוכנית העקירה, ולנסות להחדיר את השם החדש לשיח הפוליטי. אז מעתה ועד שהעורך יגיד לי להפסיק, אני מתכוון לכנות את תוכנית אולמרט "תוכנית ההתבטבטות". למה התבטבטות? למען השם, למה התכנסות?!

התבטבטות, על פי אבן שושן, פירושה תפיחת מקום הפצע. אז נכון שאני לא מקיים לגמרי את שני התנאים, כי יש קשר הגיוני בין המונח לבין תוכנית אולמרט. אבל יש משהו חמוד במלה התבטבטות, ולכן אני עומד להשתמש בה שוב ושוב, עד שאפילו גדי ויונית ידברו על תוכנית ההתבטבטות, או לפחות עד שהתוכנית תבוטל על ידי חברי-הבטבטת.

מאירים בכתום

אף שאני נגוע בדעה קדומה של אהדה לבני הזוג סיון וידידיה מאיר, ספרם המשותף 'ימים כתומים' הצליח להפתיע אותי לטובה. מקבץ ראיונות בנושא ההתנתקות - זה משהו שנשמע כמו סדרת כתבות לעיתון. ובהתחשב בכך שהמראיינים הם איש כותרות העיתונים ברדיו וכתבת חדשות האינסטנט בטלוויזיה, אני מודה שהייתי מסופק אם הספר יצדיק את קיומו בספריות העיון במקום, נגיד, בארכיון העיתונות.

אבל מתברר ש'ימים כתומים' הוא לא רק ספר חזק ומרתק, אלא גם חשוב ומעמיק. צמד המאירים (סליחה שוויתרתי על ה'רהב' בשמה של סיון, אבל גם כך אומרים לי שיש יותר מדי רהב במדור) משכיל לצמצם את נוכחותו באמצעות שאלות קצרות, כמעט לקוניות, ומאפשר לכל אחד מהמרואיינים – 'הכוכבים' הדתיים של תקופת העקירה – לשפוך על הכתב את השקפת עולמו הייחודית, המגובשת והבלתי מתפשרת על תהליך הפינוי ועל הציונות הדתית בכלל. גם בפרספקטיבה של תשעה חודשים, הספר רלוונטי ומומלץ ביותר.
ואגב, מי שכבר נמאס לו לשמוע על התקופה ההיא, מי שחושב כי צריך לשכוח מהעקירה ולהמשיך הלאה בחיינו – מוזמן לגלוש דרך 'גוגל' לאתר המדהים של מפוני גוש קטיף שנקרא 'חולות נודדים', והרצון לשכוח ולהשכיח כבר יעבור לו.

יורדים (על ה)נמוך

בערוץ 2 משודר סוחט צחוקים חדש בשם 'גריל', ובו עורכים לדמויות מוכרות ואהובות מעין טקס הצדעה בשיטת המרקיז דה-סאד. מדי תוכנית, נאלץ כוכב הערב לשבת ולהקשיב לקטילות המחויכות על חשבונו מצד מיטב כוכבי התקשורת והבידור בארץ, כאשר לקראת סיום התוכנית הוא מקבל את הזכות להשיב לבני החבורה העליזה כגמולם
כוכבת ה'טקס' בתוכנית הראשונה היתה רבקה מיכאלי. והאמת, תגובתי כצופה היתה די דומה לתגובותיה של מיכאלי עצמה: לעתים צחוק משוחרר ואמיתי, ולעתים החיוך תקוע על הפרצוף מכוח האינרציה או הנימוס. אז מצד אחד, התוכנית (ע"ע זהות רוב הכותבים והמשתתפים) היא מעין גרסה חיוורת ל'משחק מכור'; ומצד שני – עדיפה גרסה חיוורת ל'משחק מכור' על גרסה צבעונית ל'מי רוצה להיות יהודי' עם גיל קופטש.

ובכל זאת, 'גריל' מעוררת גם מחשבות עגומות על מצבו הנוכחי של ההומור היהודי, כפי שהוא מיוצג על המסך הקטן. זכייני ערוץ 2 זיהו כנראה, כי מה שמעורר אצלנו את רוב בלוטות הצחוק הוא הלעג לאחר – לא ל'אחר' מופשט או כללי, אלא לאדם ספציפי, שיכול להיות חלש, נמוך, נכה, עולה חדש או רבקה מיכאלי.

דילול הרשעות של משתתפי 'גריל' - בזכות האווירה הפמיליארית והמפרגנת, פלוס שיתוף הפעולה של הקורבן – עשויה למרק את מצפונו של הצופה בשעת פרצי צחוקו. אלא שמה שעובד עלינו ב'גריל', מה שמעורר אצלנו את מירב בלוטות הצחוק, הוא בדיוק אותו אלמנט שמצליח לדגדג אותנו כשאנו רואים אדם מחליק על קליפת בננה, או לחילופין – שומעים בדיחה על משמניה של אודטה בתוכניות הסאטירה השונות.

ההומור של פעם, שלעג לממסד ולבעלי הכוח בלבד – הלך בדרך כל הומור, ובמקומו הגיע הומור מועדוני הסטנד-אפ - זה שצוחק גם על הקהל – והוא שולט כיום במדיה וגם בנשמות הצופים והקוראים. אז 'גריל' אולי אינה מרושעת כשלעצמה, אבל היא מעידה יותר מכל על התפתחות הרשעות בתוך החברה הישראלית המפוררת. לדוגמה: אני מניח שבאווירה חברתית טובה יותר – לא הייתי מרשה לעצמי לצחוק על גיל קופטש.

עברית קשה שפה (2)

חיפשתי במילון ספיר המרוכז את ההגדרה המדויקת למלה 'אטימולוגיה'. במקום הגדרה, הופיעה ההוראה: "ראה הנרדף העברי: גזרון". ובכן, מיהרתי לדפדף ולחפש ב'גזרון'. ומה היה כתוב שם? - "ראה: גיזרון". כעת ברור מדוע אני מעדיף לצטט מאבן-שושן?

יודע את מקומי

בשעת צהריים טובה ומוצלחת, שדרגתי את הטלפון הנייד שלי לדגם חדיש יותר. בתוך זמן קצר, עברתי ממכשיר סלולארי שהמפלגה הרפובליקנית ניסתה לצותת לו בווטרגייט - אבל לא הצליחה לשמוע כלום - למכשיר מהדור שלא יודע אפילו מי זה עמרם מצנע; מכשיר שאפשר ממש לשמוע ולהישמע בו, ובעיקר להופיע אתו בציבור בלי לעורר גלי צחוק או התעניינות מצד ארכיאולוגים.
מה יש לדבר – עולם חדש נפתח בפניי. עם כל הכבוד למכשיר הישן שלי, שלדעתי השתתף בפרסומות הראשונות של פלאפון עם חנן גולדבלט, הצעצוע החדש גורם לי הנאה מהסוג שאנשים נורמלים חוו כבר לפני שנים: יש בו רדיו, סטופר, משחקים, חיוג מהיר, ותמיד אפשר לראות בו מה השעה באוקצק, שזה כנראה דבר שימושי ביותר למי שיודע איפה זה אוקצק.

מובן שלא רכשתי את הדגם היקר ביותר. אין בו פונקציות משוכללות כמו מצלמה, טלוויזיה או פצצת מימן. פצצה גרעינית כן, כמו כל טלפון סלולארי, אך לא מימן. אבל המכשיר קומפקטי וחמוד, נכנס בקלות לכיס ויוצא משרוול המכנס (מתישהו צריך לקחת את המכנסיים לתיקון), ואת הצלצול שלו אפשר לשמוע גם במקום צפוף באנשים, כמו הספרייה הציבורית. טוב, זאת לא הדוגמה הכי מוצלחת. התכוונתי: את הצלצול שלו אפשר לשמוע גם במקום צפוף באנשים, כמו בית העלמין.

לטעמי, יש רק חיסרון אחד במכשיר: אי אפשר להשתמש בו אם לא זוכרים לקחת אותו מהבית. בפלאפון הישן - בייחוד לאחר ששברתי את האנטנה שלו בניסיון טיפשי להעבירו לכל אורכו דרך חלון האוטו - התרגלתי להשתמש לעתים רחוקות בלבד. ביתר הזמן הוא שכב בבית לבד, נשנש קרקרים וצפה בטלוויזיה. כיום, בגלל כוחו של ההרגל, אני תמיד שוכח לקחת אתי את הדגם המשודרג, ואז אני נאלץ לחייג לזוגתי מטלפון ציבורי, מה ששוב מעורר גלי צחוק בציבור והתעניינות מצד ארכיאולוגים.
אבל כל זה אינו חשוב. העיקר הוא, שאני ממשיך לצמצם פערים מהעולם המודרני. אחרי האינטרנט המהיר, המחשב הנישא ותשלום הארנונה במענה הממוחשב, אני יכול לסמן 'וי' גם על הטלפון הנייד. אם היה לנו בבית מיקרוגל, בכלל הייתי מרגיש בעניינים –
רגע אחד, הידעתם שבטהרן מקדימים אותנו במחצית השעה? אני רציני, זה כתוב כאן על הצג. האם זה אומר שהאיראנים יוכלו לפתח פצצת אטום חצי שעה לפני שנדע על כך? כי במקרה כזה, אפשר להתעדכן בערים שהיום שלהן מתחיל מוקדם יותר, כמו אוקצק.