בשבע 192: זכר לחורבן

"הרגשתי שסוף סוף יש מי שמבין אותי", אומרת יראת אמיתי מכפר דרום, לאחר שהשתתפה עם חברותיה בפרויקט התיעוד של מגורשי גוש קטיף

דינה אברמסון , כ' באייר תשס"ו

*במהלך התיעוד, שמתקיים בנוכחות בני משפחה, מנחה וצלם וידאו, נחשפים סיפורים מזעזעים מימי הגירוש שטרם סופרו, ובסיומו מתאחדים ההורים והילדים בבכי ובתחושת פורקן *יוזמי הפרויקט מתכננים לתעד את כל משפחות המגורשים על מנת שזכר העקירה לא יתפוגג מהתודעה הפרטית והציבורית.

"פתאום, אחת אחרי השנייה, הופיעו בבית הכנסת כל המשפחות השכולות שנשארו בכפר דרום", מספרת יראת אמיתי מול מצלמת הווידיאו. "ראשונה נכנסה אביגיל ביטון עם הטלית של גבי, בוכה ואיתה כל הילדים, חנה ברט הופיעה בקצה בכיסא הגלגלים שלה. כל משפחה והקטע שלה. וכל יתום פתאום נכנס עם ספר התורה על שם אבא שלו, מלא ספרי תורה. כולנו יחד בוכים הסתובבנו סביב הבמה. הרגשתי שזה הרגע הכי קשה, אבל הכי קרוב לאלוקים".

יראת אמיתי (16), בתה של מירי אמיתי שנרצחה בפיגוע אוטובוס הילדים של כפר דרום, משחזרת אל מול המצלמה את הרגע שהיה לה הכי קשה בשלבי הגירוש. הפעם לשם שינוי לא מדובר במצלמות הכתבים, אלא בפרויקט תיעוד שמטרתו להקל על הסיפורים שבלב ולהנציח אותם.

פרויקט התיעוד, שכשמו כן הוא, נולד בימים הראשונים שאחרי הגירוש, במטרה לתעד את הסיפורים של משפחות מגוש קטיף. מדובר במפגש שמנוהל על-ידי מנחה בעל רקע בהנחיה טיפולית ומלווה בצלם המתעד את המפגש. המנחה מציף שאלות מובנות שמסייעות למשפחה לשתף בפעם הראשונה את כל בני הבית ברגעים שעברו בתקופת הגירוש.

התיעוד החל להתפתח ביוזמתה של נהרה סטשבסקי, יועצת בית הספר בכפר דרום: "כשהגעתי אחרי הגירוש למלון עם יתר המשפחות מכפר דרום, הרגשתי שהפכנו להיות קרבן, שהגישה הטיפולית הרגילה הופכת אותנו לקרבן נזקק וחלש. היה לי קשה מאוד להיות בצד של הנזקקים. הצוות הטיפולי שקיבל את פנינו היה חילוני למהדרין, לבוש באופן לא צנוע", מספרת נהרה. "כשחשבתי מה יכול להחליף את המערך הזה, פתאום חשבתי על תיעוד. פגשתי את יוכי קלמנזון, פסיכולוגית מעתניאל שליוותה את היישוב בכל שלבי הגירוש, וסיפרתי לה על הרעיון".

כעבור ימים ספורים ישב צוות של אנשי מקצוע שליוו את תושבי גוש קטיף עוד מתקופת הגוש. ישי שליף, פסיכולוג, ניסח את השאלות, וכך נולד פרויקט התיעוד.

שהנכדים יבינו
"גם משפחות פתוחות מופתעות לגלות שיש המון דברים שהם לא דיברו עליהם. בדרך כלל אתה על תקן הורה, ועכשיו אתה משוחרר להקשיב מהצד", אומרת יפי גליק מעתניאל, מנחת הורים במקצועה. "כל תיעוד הוא מאוד חווייתי ודרמטי בשביל המשפחות. המטרה היא בעלת ערך עצום לא רק להווה, אלא גם לעתיד, שהנכדים שיהיו יבינו את הסיפורים, שתוכל לראות מה אמרת כשהיית בן שלוש אחרי שגורשת מהבית".

מטרה נוספת היא שימוש עתידי בחומר הרגיש באופן ציבורי, כך שבעוד כמה שנים תוכל החברה הישראלית להבין מה עבר על המגורשים. שארה יובל, אחת מהמשפחות שעברו את התיעוד, לוקחת את המטרה העתידית אפילו רחוק יותר: "אני מאמינה שתהיה ועדת חקירה בעתיד, ואם לא יהיה תיעוד יגידו שזה כבר לא רלוונטי. בשבילי זה חשוב כמו התיעוד של ניצולי השואה, כדי שלא יוכלו לבוא יום אחד ולהכחיש".

השאלות שהמנחה שואל הן פשוטות יחסית, כגון "למה בגוש קטיף אתה הכי מתגעגע". לכאורה שיחה שגרתית. אך מתברר שרבים ממפוני גוש קטיף פשוט אינם מדברים או אינם מוצאים את האופן והדרך הנכונה לשבת עם המשפחה ולשוחח. כאב הפינוי אצל רבים ממפוני גוש קטיף מונח בכבדות על הלב ואינו מעז לצאת. הנשים מטבען משוחחות יותר, מחיות את הזיכרון, אך הגברים וגם הנוער מסרבים פעמים רבות 'לחפור בזיכרון', אם מסגירות ואם מהרצון לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה.

פתאום הופיעו היס"מניקים
כאמור, משפחת יובל מנווה דקלים עברה גם היא תיעוד. בכל מקום פנוי משתדלת שארה לתלות מזכרות מהגוש, החל מהשלט שהיה תלוי בכניסה לבית בנווה דקלים וכלה בעשרות פריטים, תמונות ומזכרות. גם במשפחת יובל הגברים לא ממש דיברו עד לתיעוד. "בעלי לא דיבר. הוא טען שאסור לחטט בעבר, אבל המנחה שהגיעה היתה כל-כך רגישה ומקצועית, ופתאום כשדיברנו בצורה מונחית יצאו המון דברים שהוא שמר בתוכו. פתאום זה חזר אליו.

"גם הבן שלי פתאום דיבר. בזמנו הוא השתחרר מהצבא אחרי שלוש שנים בדיוק בשבוע של הגירוש. חייל רגיל בדרך כלל מחכה רק לבוא כבר הביתה, אבל הבן שלי הגיע לתוך ארגזים ארוזים ויס"מניקים שחורים. הוא פשוט ברח מהבית והלך כל הזמן לחברים שאצלם עוד לא ארזו. אחרי הגירוש הוא נשאר עד הרגע האחרון כדי לפרק את הרפת, בזמן שסביבו כבר כל הגוש היה חרב. חודשיים-שלושה אחרי הגירוש הוא לא דיבר על כל מה שהוא עבר. הוא פשוט חסם את זה עד התיעוד".

אני יושבת עם שארה על כוס תה בסלון, מביטה בתמונות שהיא תלתה וחושבת לעצמי ששלוש שעות וחצי של תיעוד בטח לא מספיקות לאכסן בתוכם את 21 שנות החיים שמשפחת יובל קיימה בגוש קטיף.
"עוד דבר שהיה חשוב בתיעוד", מוסיפה שארה, "זה שיש קטעים שאני לא זוכרת מהגירוש. היו המון קטעים שלא זכרתי עד לתיעוד. פשוט בלאק-אאוט מוחלט על התקופה".

מה למשל?
"למשל ניצן, הבן שלי, סיפר בתיעוד על הרגע שבו עזבנו את היישוב. אחרי שפינו אותנו, יצאנו כל המשפחה בטור של מכוניות, והוא ישב במכונית הלבנה המצ'וקמקת שלי בסוף. פתאום הגיחה חבורת יס"מניקים והקיפה את הרכב. הם פתחו לו את החלונות והתחילו לצחוק עליו ועל האוטו על העציצים מהגינה שלנו שהוא שמר מאחור. הם שאלו אותו אם קשה לו להיפרד משתילי המריחואנה, וניצן, שהוא בדרך כלל בחור עדין ולא אחד שמתעמת, יצא מן האוטו וצרח עליהם: 'לא מספיק שהחרבתם חיים של אנשים? איך אתם לא מתביישים? אתם בכלל לא תופסים מה אתם עושים, אתם כל-כך אטומים, עשו לכם שטיפת מוח'.

"כששמעתי את הסיפור הייתי בשוק מהאטימות של החיילים. לא מספיק שאתם מגרשים, אתם גם לועגים לבן אדם? ניצן אמר שהוא סיפר לי את הסיפור, אבל פשוט לא זכרתי כמעט כלום מהיום הזה של הגירוש".

מדברים ביחד
גם אריאלה לילנטל מכפר דרום מספרת על קושי לאסוף את המשפחה לתיעוד, שדורש פתיחות. "היה קשה לשתף את הילדים", היא אומרת. "הם רצו חיסיון מוחלט, והנוער בבית ממש התנגד. הם אמרו משפטים כמו: 'אני זוכר את זה כל לילה, אז למה שזה יישכח?' אני ראיתי בזה חשיבות בתור מסמך משפחתי. אותי פינוי כילדה מימית, ואני ממש מצטערת שאין לי היום מזכרת. לחצתי על הילדים הבוגרים, אמרתי להם שהם ירצו מזכרת כדי לספר לילדים שלהם. הם טענו שהם ישבו איתנו אבל לא ידברו. בסוף כולם דיברו".

מה נתן לכם התיעוד?
"הרגשתי שאם אוכל לתעד, אוכל להוריד אבן מהלב שלי. ברגע שהוצאתי את זה אני משוחררת נפשית מהחובה שלי לזכור. התיעוד השלים אצלנו פרטים שלא ידענו אחד על השני, למשל בסוף הפינוי בעלי לא היה בבית ולא ראה מה קרה בדיוק, וזו היתה בשבילו פעם ראשונה שהוא שמע את זה באופן מפורט. או ילד שנשאר מאחור בזמן שכבר התקדמנו – כל אחד השלים פתאום את זווית הראיה שלו. וזה גם השאיר לי שיעורי בית. למשל, גיליתי שיש ילד שחושב שהוא יכול היה לפעול אחרת, ונותרו אצלו משקעים.

"בסוף יצא שכולנו בכינו, כל אחד בתורו. הבכי משחרר. בסיום התיעוד, ב-12 בלילה, אחרי שלוש שעות, היתה תחושה שאמרנו את מה שהיינו צריכים להגיד. התיעוד מאפשר לעבור חוויה קשה ביחד. ילדים במשפחה שכן מדברים מעודדים את האחרים שלא רצו לדבר, ואם יש בן זוג שנוטה יותר לשתוק בדרך כלל זה גם מעודד אותו.

הנחישות היתה, הרגישות נשכחה
הכאב מתחיל להופיע כאשר המשפחות מתארות את הרגעים הקשים שהיו סביב הפינוי. הן מספרות על יום הגירוש עצמו, על הימים שלפני ועל החיים שאחרי. מול המצלמה מתארים הנוכחים סיטואציות קשות, תחושות של חוסר אונים שליוו אותם. הם חוזרים שוב לסיפור, ובכל אחד מהמשתתפים מתעוררת התרגשות כשהוא מדבר על העבר או על החלקים הכואבים. אני משתדלת ללקט בזהירות את הרגעים הקשים הללו, רגעים שרבים מהמפונים החביאו זמן רב בלב עד שהוצאו החוצה.
משפחות כפר דרום היו הראשונות לספר את סיפורן אל מול מצלמת התיעוד. עם ישראל החמיץ את הדרמה האמיתית שהתחוללה בכפר דרום ביום הגירוש, הרחק מעיני המצלמות ומגג בית הכנסת. הסיפורים מלאי העוצמה התחוללו דווקא פנימה, בתוך בתיהם של התושבים שהקריבו כל-כך הרבה מחייהם למען המקום.

בנות משפחת איובי, שאביהן אפי נרצח בשנת 93', עברו תיעוד משותף עם יראת אמיתי, שאמה מירי נרצחה באוטובוס הילדים של בכפר דרום.
הדר איובי מתחילה לספר על יום הפינוי, שבו החיילים לא עודכנו כי המשפחה שאל ביתה פרצו היא משפחה שכולה. החיילים סחבו וכלאו את הדר בתוך אוטובוס ריק, כקלף מיקוח מול משפחתה. "שמעתי את המפקד מדבר עם אמא שלי, שהם לא מחזירים אותי עד שהמשפחה מודיעה מתי היא מתכוונת לצאת מהבית. אמא שלי שאלה אותו: מה זה, חטיפה? והוא אמר לה: כן זו חטיפה. אחרי זה ראיתי בטלוויזיה את אמא שלי, איך היא רצה אחרי כשזה קרה, והסנדל שלה נקרע והיא רודפת אחרי החיילים שלקחו אותי".

נטף אחותה משלימה את הסיפור מזווית הראייה שלה: "בזמן שסחבו את הדר רצתי הביתה ואמרתי לאחים שלי: כל אחד לוקח תמונה של אבא, זה יעזור לנו מול החיילים. הכל מסביבי היה בלאגן שלם. חיילים נכנסו ותפסו אנשים בבית, אחי הקטן בן החמש בכה, וחיילת נתנה לו סטירה ואמרה לו תפסיק לבכות. עליתי במהירות לחדר שלי, ותוך כמה דקות הגיעו ארבע חיילות לקחת אותי בכוח. לא ידעתי מה לעשות. מהאימה תפסתי את המיטה, ניסיתי להתקשר מהר לכל האנשים שאני מכירה שיבואו להציל אותי, ואז צרחתי 'אני לא יוצאת מכאן!' המפקדת תפסה אותי, הצמידה את הברך שלה לגב שלי ומשכה אותי בכוח.

חוי, אחותה התאומה של נטף, בוחרת דווקא לספר על הרגעים האחרונים ביישוב. "הכל היה חשוך. אמרתי לחברה שלי שאני רוצה ללכת לדבר עם אבא שלי בבית כנסת, לקחתי את הסידור שאבא נתן לאמא, והתחלנו לשיר ולצעוד לכיוון בית כנסת, כשכל רגע עוד ועוד קולות מצטרפים אלינו".

רגעים של קדושה ויתמות
יראת אמיתי, שעברה איתן את התיעוד, מספרת על הרגע שבעיניה היה המשמעותי ביותר: "לקראת הסוף הכל כבר היה חשוך ביישוב. הנערים שפונו מגג בית הכנסת לאוטובוסים ביקשו להתפלל תפילה אחרונה. ראיתי אותם יורדים בשורה ארוכה, עם ידיים כבולות, כמו בתמונה היסטורית. פתאום נכנסו כל המשפחות השכולות לבית הכנסת, כל הגברים הסתובבו סביב הבמה, הבטתי על הכול מבחוץ וראיתי רגע קדוש. הרגשתי שאמא שלי הגיעה לבית הכנסת להיות לידנו, ושאפי איובי וכל האנשים שעל שמם בית הכנסת הגיעו להיות איתנו.

"הבנתי פתאום שלמרות הגירוש אמא שלי לא נרצחה סתם. אמרתי לעצמי שמי שלא היה בכפר דרום אף פעם לא יוכל להבין מה היה שם. מי שהיה בכפר דרום אבל לא ברגע המקודש הזה בבית הכנסת גם הוא אף פעם לא יצליח להבין את ההרגשה".

מה הרגשתן שהתיעוד נתן לכם?
נטף: "יצאתי בהרגשה שפרקתי הכול, שעכשיו אני יכולה לקחת את הסיפור ביד ולא בלב".
חוי: "עד התיעוד לא דיברתי, וכשישבנו כל הבנות של כפר דרום ביחד נזכרנו גם ברגעים יפים, והרגשתי שהיישוב לא מת, שהוא עדיין חי".
יראת: "עד התיעוד אמרתי לעצמי למי אני אספר? איך אני אתרגם כזו חוויה? אף אחד לא יבין אותי. בתיעוד, כשישבתי עם החברות שעברו דברים דומים, הרגשתי שסוף סוף יש מי שמבין אותי".
יש משהו בחורבן גוש קטיף שמזכיר אבל או שכול?
יראת: הייתי בת 10 כשאמא שלי נרצחה, אז לא עיכלתי. רק השנה, כשאמרתי לחיילים שוב ושוב שאני הבת של מירי אמיתי שנרצחה, התחלתי לעכל. את יום הגירוש הרגשתי שאני רוצה להנציח בלוח השנה: 'כאן מתתי'".
חוי: "זה הציף הכול מחדש, כי מה שנשאר לנו מאבא זה הבית שהוא בנה חודשיים לפני שהוא נרצח, החממות, העץ שהוא שתל – ופתאום גם את זה אין יותר".
נטף: "ברור שזה סוג של אובדן. שבוע שלם נשארנו עם אותם בגדים קרועים, כמו בשבעה. כשאבא שלי נרצח הייתי קטנה ולא יכולתי לשבת שבעה. אחרי החורבן עשיתי קריעה בבגד, והרגשתי שזה שבעה גם על אבא שלי".

נציג של עם ישראל
צוות התיעוד כולל מנחה, צלם ומתאמת פגישות. המשפחות שעמן שוחחתי וגם המנחה סיפרו לי כי הצלם שנבחר לתיעוד היה צלם חילוני\ שמעולם לפני התיעוד לא פגש פנים אל פנים את תושבי הגוש.
"הפסיכולוגים שמלווים את הפרויקט הציעו שיגיע צלם חילוני, מפני שהצלם לא רק יושב בצד אלא הוא שותף בעל כורחו. מצאנו את תומר, צלם חילוני מרקע קיבוצניקי, והסתבר שהמשפחות מייחסות משקל רב מאד לצלם. הן הפכו אותו לפעמים לנציג של עם ישראל, וזה קצת היה כבד עליו", מספרת יפי גליק, המנחה.

תומר מונטנה (26) צילם את התיעוד של שארה יובל. הסיפור שלהם נגע ללבו מאוד: "כשגמרנו את הסיפור הוא היה בהלם. הוא לא חשב שהדברים אצל תושבי הגוש הגיעו לכזה מצב", מספרת לי שארה.
תומר, מה בסיפור של משפחת יובל נגע בך?

"הכי כאב לי על משפחות שכן התכוננו וכן דיברו עם המנהלת מראש, ועדיין זרקו אותם בלי דירה או עבודה. אנשים שילמו בחיים שלהם. אין להם עכשיו עבודה, אין להם בית, וכל המשכנתא עכשיו מחדש, כאילו הם בגיל שלושים".

איך הרגשת שהמשפחות מתייחסות לנוכחות שלך בתיעוד?
"במהלך השיחה עצמה השתדלתי להיות 'זבוב על הקיר'. הרגשתי כמו איזה סרט תיעודי, פתאום כולם בוכים. המתח מתחיל בסוף התיעוד, כשאני מספר מה אני עברתי, ואז הם אומרים: 'כן, באמת התלבטתי אם להגיד את זה לידך', או: 'הסתכלתי לראות איך הגבת במשפט הזה והזה'".

מה היה קשה לך?
"הרגשתי שאנשים רואים את הקטע של הגירוש כמו מלחמת האור באופל. היה לי קשה לשמוע משפטים נחרצים, כמו למשל משפחה שאמרה: 'אנחנו יודעים בוודאות שהצבא קיבל פקודה לצאת מכפר דרום עם גופה של מתנחל'. אני למשל הייתי ואני עדיין בעד ההתנתקות, אבל אין לי שום דבר אישי נגדם, וכואב הלב שהם לא קיבלו טיפול נכון".

איזה סיפורים ריגשו אותך?
"היתה משפחה שהילדים סיפרו שהם חולמים בלילה על נמלים שחורות ענקיות שמוציאות אותם מהבית, שזה מזכיר להם את החיילים שלבשו שחור. היה אבא שדיבר על איך הוא נקרע כשהוא היה צריך להוציא את הילדים מהבית, ולא ידע למי לגשת ראשון. אני שומע המון אנשים שמדברים על צמחייה. יש משפחה שאמרה שהיא מתגעגעת לעץ מסוים, ששם הם היו עושים תמיד פיקניק, המון סיפורים על אנשים שחזרו לקחת עצים ומדברים על הגינות שלהם".

הגוש חי על הקלטת
פרויקט התיעוד רק התחיל, ומטרתו להגיע לכל משפחה ומשפחה ממגורשי גוש קטיף. ביום מן הימים אמורים התיעודים, השמורים כרגע במאגר ממוחשב, לצאת ולספר סיפור על משפחות אמיצות שגורשו מביתם. על עוצמה ועמידה מול הפגזות ומטעני חבלה. על יישובים שהיו בהם קהילות חמות ונשמע בהם קול תורה. יישובים שפורקו באכזריות, אבל נשמתם עדיין חיה, גם בין קלטות הווידיאו הרבות של פרויקט התיעוד.