בשבע 192: זמנך עבר

רבע שעה ביום, זה הזמן שמקדיש הורה בעידן המודרני לילדיו. הבעיות שיוצרת מציאות זו לא פוסחות גם על ההורים הדתיים, שסובלים מהיעדר סמכותיות וחוסר תקשורת עם ילדיהם המתבגרים.

עפרה לקס , כ' באייר תשס"ו

למרות השיחות סביב שולחן השבת, אומרים אישי חינוך, ההורים עדיין צריכים לימוד יסודי כיצד לשוחח עם הילד. ואולי משום כך עונים בני הנוער שהמצווה הקשה ביותר לקיום עבורם היא כיבוד הורים.

אח, החופשה הגדולה. שמש, רוגע, סתלבט. שני ילדים יושבים מול הטלוויזיה, אחד משחק במחשב ושניים ישנים. אתה מביט בשעון. כבר 10, אתה חייב לרוץ לעבודה ולהדביק פערים. הצצה חטופה במטבח מגלה לך שנגמרו הלחם והחלב. אתה יודע היטב מה יקרה אם תבקש מאחד החבר'ה לקפוץ לרגע למכולת של יעקב, להביא רק את מוצרי היסוד האלה. הבכור יצעק "רק רגע", האחרים יתחילו לריב תור מי ללכת, ואתה תעדיף להיאנח ולעשות את זה בעצמך. חשבון פשוט יגלה לך ששלום (ואיחור לעבודה) עדיפים על מלחמת עולם.

איך , איך זה קורה? שהמלאכים הממושמעים (פחות או יותר) כל השנה הופכים בחופש הגדול לסרבני משמעת?
החופשה הגדולה, שעומדת להתרגש ולבוא עלינו בעוד כחודש, סוחבת איתה תמיד קיטבג מלא בקושיות: יעדים בתקופה בלי בית ספר, שמירה על מסגרת, שחרור וכיף – לאן, ועוד כמה. אל השאלות האלה נדבקות גם הנקודות. הכוונה היא לנקודות החיכוך, התנגשות הרצונות על הציר ילדים-הורים.
בשליפת מקלדת ניתן לומר שהחופשה הגדולה היא שעת מבחן למערכת היחסים של עשרת החודשים שקדמו לה, כלומר שנת הלימודים החולפת. טופסי המבחן דווקא לא מוגשים למנהל ולצוות המורים, אלא לבית, להורים. אלה נשאלים כמה נוכחות, תקשורת, פתיחות וגבולות קיימים כל השנה בצינור החם והמלא רגשות שבין הילדים להוריהם.

ממצאי המחקרים אינם מחמיאים להורים במדינות המערב. לפי האקדמיה, ההורים נמצאים פחות ופחות בבית (בניגוד להבטחה שעם הזמן ילכו שעות הפנאי ויגדלו), וגם כשהם נמצאים, הם אינם פנויים פיזית או רגשית לשוחח שיחה של עומק עם צאצאיהם. ההורים אולי עובדים קשה עבור הילדים, טוענים המחקרים, אבל הילדים מרוויחים לחם ומפסידים אבא ואמא.
האם גם בנקודה הזו יכול המגזר הדתי לחייך בחמלה ולהגיד: "אויש, מסכנים, אצלנו זה אחרת?" ספק גדול.

14.5 דקות איכות
רבע שעה. ואם לדייק, רבע שעה פחות חצי דקה. זה הזמן שהורים מקדישים לילדיהם באינטראקציה ישירה מדי יום. כך מצביע מחקרו של פרופ' לדן מאוניברסיטת יוטה שבארצות הברית. מי שהביא את ממצאי המחקר הזה לארץ כבר לפני כמה שנים הוא פרופ' עמוס רולידר, ראש המכון לחקר ולמניעת אלימות במוסדות חינוכיים, במכללה האקדמית עמק יזרעאל.

מחקרו של לדן לא נערך בישראל, אך רולידר, שחוקר את הנושאים הללו בארץ, מגלה כי מסקנותיו אינן שונות באופן משמעותי מאלו של עמיתו האמריקני. ממצא ה'רבע שעה' מחריף על רקע העובדה כי לפני 20 שנה ההורים היו מקיימים אינטראקציה ישירה עם ילדיהם במשך שעתיים ביום. המחקר, אגב, מתייחס לגילאי 14-6.

"אינטראקציה ישירה זה לא הזמן שהילד בבית ואת בבית, אלא הזמן שבו את מדברת עם הילד, משחקת איתו או מטיילת איתו. זמן שבו יש ביניכם העברה הדדית של חוויות ומידע", מסביר פרופ' רולידר, ומוריד מיד את זמן הברוטו המשותף ב"הסעתי אותו לבית הספר (ודיברתי בדיבורית בינתיים)", "הגשתי לו ארוחת ערב (והקשבתי לרדיו)" ו"הייתי איתו היום יחד בבית שעה וחצי (הוא במחשב ואני תליתי כביסה)".

מחקריו של רולידר נוגעים לשורשי האלימות ולאובדן הסמכות ההורית. הוא מדבר על כך שבעידן שבו יש שינויים במעמד האישה ובציפיות לקריירה, בתוספת שאיפות כלכליות, ההורים נעדרים מן הבית רוב שעות היום.
"ההשפעה של העובדה הזו על שחיקת הסמכות ההורית היא כפולה", מסביר רולידר. "הראשונה היא שסמכות הורית דורשת עמידה איתנה מול קונפליקטים עם הילד. הורה שאינו נמצא רבות עם הילד חש רגשי אשמה על כך, ולכן הוא נשבר מראש ולא רוצה להיכנס עם הילד לעימות. הבעיה השנייה שהיעדרות מן הבית מעוררת היא שכשאתה לא בבית, אתה מנסה לחנך בשלט רחוק. אתה מסביר לילד בטלפון שהוא צריך להתאפק ולא להרביץ, ואתה אומר לו שעליו להכין את כל השיעורים. זה אינו חינוך".
רולידר אומר שכדי לחנך, הורה צריך להיות עם הילד בצמתים החשובים של הליכה לישון בזמן ("הילד הישראלי מגיע עייף לבית הספר, כי ההורים אינם יכולים או אינם רוצים להתעקש איתו על שעת שינה"). לחנך זה לעמוד על כך שהילד לא הולך לשחק לפני שהוא מסדר את התיק למחר, ועוד.

רולידר מרבה להזכיר מושגים כמו 'דחיית סיפוקים' 'איפוק' ו'הבלגה', ואומר שבלעדיהם ילד אינו יכול להתמודד בחברת הילדים. חוסר היכולת להתמודד מחריף כאשר סמכות המורים גם היא שחוקה מאוד, וכך הילד אינו מקבל כאלה כלים גם בבית הספר. כך גדלים ילדים בלי ידע ויכולת להתמודדות עם אתגרים.

איפה עובר הגבול
המחקר של רולידר מתייחס לאמצע השבוע ולא לסופי שבוע, שייתכן שבהם יש יותר תשומת לב של ההורים אל הילדים. במגזר הדתי זה יהיה שולחן שבת, ובחילוני – טיול משותף לחיק הטבע. רולידר מדגיש כי הוא עוסק דווקא לא בזמן הנינוח והאיכותי, אלא ביומיום השוחק, התובעני והטובעני.
אתה מדבר על קריירה של אמהות. האם בנושא היחס לילדים יש שוני בין שכבות אוכלוסיה שונות, למשל שכבות משכילות יותר, שבהן אמהות שואפות לממש קריירה?
"לפי מה שאנחנו רואים, אין הבדל בממצאים בין רמה סוציו-אקונומית כזו או אחרת או מגזר כה או אחר. אני נמצא היום בקשר עם רשת החינוך 'אמי"ת', והייתי גם בבית אל. הדאגה של ההורים היום, בכל מה שנוגע לשחיקת הסמכות ההורית, היא חוצה גבולות מגזריים".

ובכל זאת, אומר רולידר, יהיה מעניין לבחון את ההבדלים בין הציבור הציוני-דתי לציבור החילוני. "אצלכם 'דחיית סיפוקים' זה מושג קיים בחינוך. ברכה לפני האוכל, למשל, זה ממש מחנך את הילד לאיפוק. בסביבה החילונית, שמעריכה יותר אינסטנט ופחות התעמקות, קשה להיות מודל חינוכי ולחנך את הילד לערכים שהמבוגר עצמו אינו מתנהל לפיהם. מהבחינה הזאת, בציבור הציוני-דתי זה יותר פשוט.

"ומצד שני, כשאני חושב על הורים שתמכו בחסימות הכבישים של הילדים שלהם ונתנו להם לחצות גבולות, היכולת של ההורה להציב גבולות אחר-כך היא בעייתית מאוד. ההורה צריך לחזור ולעשות את הסוויץ' בקשר להצבת הגבולות".

לא אומרים "לא"
יש הורים שבונים לעצמם אורח חיים שיאפשר בילוי זמן רב יותר עם הילדים למשל באמצעות הוצאת הטלוויזיה מהבית. דוגמא לכך היא רונית פורר, שמגדלת שמונה ילדים (וגם עובדת במשרה חלקית), לא אוהבת את הכימות של המחקר ואת ההכללה שלו. יתרה מכך, היא לא אוהבת את המושג 'זמן איכות': "חד-משמעית, הימצאות אימננטית של דמות הורית בבית משפרת מאוד את הסמכות ההורית ומשפרת את היחסים בין ההורים לילדים. כשילד בא הביתה ב-14:00 ומגיע לבית ריק ומשהו מאוד כואב לו, הוא לא ירגיע את עצמו ויאמר: 'אני אספר לאמא כשהיא תבוא ב-18:00'. כשהיא תבוא בערב הוא בטוח לא יספר לה". פורר חושבת גם שהורה שנמצא הרבה ליד ילדיו ממילא יגיע איתם לזמן איכותי, ובנחת.

משיחה עם יונית, תהילה ודביר בני ה-18, נראה כי הניתוק בין הורים לילדים הוא עובדה מוגמרת, שלא תמיד נמצאת ביחס ישר לכמות הזמן המוקדשת לילדים. לכל אחד מן השלושה יש חברים או חברות שאינם מדברים עם הוריהם במקרה הקיצוני, או סתם אינם מרבים להתייעץ איתם, במקרים קלים יותר. החבר'ה האלה, יצוין, דווקא נמצאים בקשר טוב עם ההורים שלהם.

תהילה, שקיימה קשר חזק עם הבית למרות שלמדה באולפנה עם פנימייה, חושבת שיש קשר בין הזמן שאותו מקדישים ההורים לילד לבין המרכזיות שלהם בחייו. "ההורים שלי תמיד התקשרו אלי, ובאו לבקר אותי הרבה יחסית, ואני מאוד קשורה אליהם ולבית. חברות שלי שההורים שלהם שמרו איתם פחות על קשר, לא היו פתוחות איתם ולא כל-כך רצו להתקשר הביתה. אני אף פעם לא הבנתי אותן".
דביר, גם הוא תלמיד ישיבה שבצדה פנימייה, דווקא טוען שאין קשר בין כמות הטלפונים שבין ההורים לילדים לאופן שבו הילד רואה לבסוף את ההורה: כגורם סמכותי, כדמות שניתן להתייעץ איתה או שלא. "יש כאלה שמדברים הרבה בטלפון עם ההורים שלהם, אבל ההורים לא יודעים לאן לנתב את השיחה, ולכן הילדים לא רואים בהם דמות. הם לא מדברים על דברים באמת משמעותיים. אני חושב שזה תלוי מאוד בגיל של ההורים. יש לי חברים שלא רואים בהורים שלהם דמות. בעיקר אם הם כבר סבא וסבתא. ההורים שלי צעירים ומבינים אותי, אבל אני לא חושב שהקשר בינם לבין אחי התינוק בן החצי שנה יהיה אותו דבר כשהוא יתבגר".

יונית, שלמדה באולפנה בלי פנימייה, מדברת על מחסור בגבולות ובסמכות הורית בלי קשר לכמות הזמן שמושקעת בילדים. "ההורים מרגישים מחוץ לעניינים. הם מגבים את הילדים אוטומטית, ואז אין גבולות. יש אצלנו בליל שבת 'מפגשבט' שבו הילדים נפגשים ולא עושים כלום. ההורים לא כל-כך רוצים להרשות לילדים ללכת, אבל לא מעזים".

מצפים מהמורים לחנך
הרב איתן אייזמן, ראש מוסדות 'צביה' ו'נועם', דווקא מקבל את ממצאי המחקר, מהיכרותו את השטח. הרב אייזמן מזכיר מחקר נוסף, שנעשה באוניברסיטת בר-אילן, ולפיו מקדישים ההורים לילדיהם שעה בשבוע, שזה פחות או יותר אותו דבר. במחקרי המשך, מספר הרב אייזמן, נמצא שכמות הזמן הזו עוד מצטמצמת והולכת.

"בפועל קורים שני דברים: מצד אחד קיים רצון גדול מאוד של משפחות שילדיהם ילמדו הרבה תורה. בתי ספר תורניים מוקמים כל הזמן וגם תלמודי תורה. זה מחייב את המורים לשבת עם הילדים יותר. כאן נשאלת השאלה כמה ההורה עצמו רוצה לתרום מזמנו הפרטי. לפעמים ההורה עצמו הוא סטודנט, ולפעמים הוא עובד הרבה שעות. לפעמים האב לומד בעצמו בישיבה, וקשה לו לראות גם את הצרכים של הילד. ההורים לא תמיד מקדישים לילדיהם יותר מאשר שיחה סתמית".

הרב אייזמן מבקש שלא להכליל, כי יש כאלה שכן משוחחים עם ילדיהם וכן מכינים איתם שיעורי בית. יש הורים שמנסים לפצות בסעודות השבת על החסך היומיומי, אבל אחרים, מרוב עייפות, לא מגיעים גם לזה.

לדברי הרב אייזמן, ההשלכה של אי הימצאות ההורים בבית גורמת לכך שההורים יעבירו את כל האחריות על חינוך למורים, והוא מתבל בדוגמאות: "באחד מבתי הספר התורניים ניגש המחנך לאביו של ילד והציע לו: 'אולי תלמד קצת עם הילד שלך?' השיב לו האב, אברך בעצמו: 'אולי תלמד אתה עם הילד שלי?' המחנך המתפלא אמר לאב: 'אבל אתה אביו!' השיב האב: 'זה התפקיד שלך, אתה מקבל כסף עבור זה'".

במקרה אחר, ביקשו מורות שההורים ידאגו שבנותיהם ילכו בצניעות. ההורים טענו שזה בדיוק התפקיד של המורים. "כשההורה מבלה כל-כך מעט עם בתו בבית, הוא לא רוצה שבזמן הזה יהיו מריבות וקונפליקטים, ולכן הוא מגלגל אחריות לבית הספר לשמירה על כללים כמו צניעות", מסביר הרב אייזמן ומוסיף: "מצד שני, אנחנו המחנכים לא יכולים לעשות דבר אם הילד לא מקבל סמכותיות וחינוך מהבית".

חותמים והולכים
יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני במכללת 'אורות' באלקנה, אינו מתלהב מהכללות – לא בכל הנוגע לבני נוער ולא במה שקשור להורים. "יחד עם זאת", הוא אומר, "הורים באמת עובדים יותר קשה. לחלק גדול מהם יש משפחות גדולות בהרבה מאלו שהיו להוריהם. עול הפרנסה כבד, וגם הצטרפותנו למרוץ ההישגי-חומרני, התחושה שכולנו צריכים מכשור משוכלל בבית, מביאות לשעות עבודה רבות של ההורים, שבאות על חשבון הילדים". גם גודמן מכיר את תופעה שלפיה "הורים מרגישים שהם עושים את תפקידם החינוכי עם חתימת הוראת הקבע על המוסד הכי יוקרתי".
אבל נדמה שלציבור הדתי יש חשיבה משפחתית יותר מן הרגיל.
"זה נכון שאצלנו יש תרבות משפחתית מבורכת: יש אירועים משפחתיים, נוסעים יחד לבתי מלון לשבתות וכו', אבל יש הבדל בין אירוע משפחתי, טיול למשל, לבין היכולת לפתח קשר עמוק עם כל ילד בנפרד. הקשר הראשון מצוי יותר, השני פחות".

גודמן מוסיף ומסביר שהורים רגילים להשקיע סך מסוים של שעות בשיחות עם ילדיהם. אחר-כך הזמן חולף, מספר הילדים גדל אבל כמות הזמן נשארת אותו הדבר, אם לא פחותה, משום שהצרכים הטכניים וגם הצורך לפרנס הולכים וגדלים.

אז מה המסקנה, פחות ילדים?
"מה פתאום?!" נרעש גודמן. "המשפחה היא העיקר, והיא ברכת ה'. צריך שכולנו נתרגל לאכול מנת בשר פחות משוכללת, וכולנו נודה על כך כל יום לה'".
אגב, גודמן אינו מתרגש כל-כך ממצאי המחקר המגדיר 'רבע שעה' הורה-ילד. ייתכן שיש להורים אפילו יותר זמן שאותו הם מבקשים להקדיש לילד. אבל גם אז הם לא תמיד יודעים איך לגשת ומה לומר: "הורים מבינים שבילד הראשון עליהם ללמוד איך לחתל אותו ואיך לקלח, ואם הוא לא ישן מספיק הם רצים להתייעץ בטיפת חלב או עם הסבתא. כשמגיע גיל שנתיים הם בטוחים שזהו – מכאן זה ירוץ, אבל זה לא נכון. החינוך, הרוח, הוא הדבר העיקרי, והאופן שבו מתמודדים עם חינוך של ילדים הוא דבר שצריך ללמוד, במיוחד בעידן כמו שלנו, שבו השאלות והמציאות נהיים מורכבים יותר: עמונה, הבחירות, המדינה".

המודעות לצורך ללמוד קיימת יותר אצל הנשים, קובע גודמן. מניסיונו, אם יתקיים כנס בנושא חינוך ילדים הנשים יטרחו לבוא ואילו גברים כמעט ולא יימצאו בקהל. באופן גס ניתן להוסיף שמי שמלומד, באקדמיה או בתורה, חש פעמים רבות שהוא כבר אינו צריך ללמוד את התחום, מה שבפועל אינו נכון: "זה כמו שבחור למד המון תורה והוא בחור רוחני מאוד שיכול להוביל בצבא. מישהו מעלה על הדעת שהוא יתגייס ויהיה ישר מח"ט? כמו שדרכי הצבא והמיומנויות שלו צריכים לימוד, כך גם בחינוך ילדים".

לומדים להיות הורים
"כבר שנים אני שואל את בני הנוער מה המצווה שהכי קשה להם לקיים", אומר הרב אייזמן, "ובמפתיע תמיד חוזרת אותה התשובה בשאלונים: 'מצוות כיבוד הורים'".
הפערים והמתחים בין ההורים לילדים הנמצאים איתנו מימי יצחק ויעקב.
"אני חשבתי שיהיה פער ביני, יליד הארץ, להורי שבאו מאירופה. אבל מסתבר שהפער הזה קיים אצל כולם, בלי הבדלי עדות. מעניין לציין שגם הבנים וגם הבנות משיבים תמיד אותו דבר".

אז מה הפתרון?
"אנחנו ההורים מחויבים לדו-שיח אמיתי עם ילדינו, בלבבות פתוחים, גם סביב לימוד תורה אבל גם סביב נושאים חברתיים. הילדים צריכים להרגיש שהם משוחררים בשיחה עם ההורים, ואילו ההורים צריכים להיות כמו מדריכי הסמינריונים האלה, שהילדים כל-כך אוהבים. מה יש בהם במדריכים? לידם הילדים יכולים להתבטא חופשי, גם בלי שיסמנו אותם".

הרב אייזמן מדבר גם על הליכה חזרה, אצל כמה מההורים, המבקשים שלא לדחוף את בנותיהם להישגיות ולקריירה, כדי שיהיו דמויות ביתיות יותר.
יונה גודמן מציע להורים פשוט ללמוד, אם במסגרת סדנאות או בפורומים באינטרנט, בקריאת ספרים או בהקמת קבוצות תמיכה משותפות בנושא הורים-ילדים. לדעת יותר, להתעשר וגם לשמוע וללמוד מאחרים. "ברור שכשהורים ילמדו, הם ידעו לאן לנתב את השיחות עם הילדים שלהם", מסכם דביר, "וכך הם יהפכו ליותר משמעותיים עבורם".
ofralax@walla.co.il

קו חם לאמא
"ערב טוב. חלפו כבר שבועות מאז אירוע הפינוי בעמונה והילד שלי ממשיך לבכות מדי ערב. מה לעשות?"
"נראה לי שהבת שלי איננה מתאימה לאולפנה שהיא רשומה בה. לאן כדאי לשלוח אותה?"
שאלות כאלה ואחרות, פשוטות יותר או מורכבות יותר, מגיעות לקו הפתוח 'לב אבות' שהוקם לפני חצי שנה. הקו, המאויש שלושה ערבים בשבוע, הוקם על-ידי הרב אלישע אבינר, יונה גודמן והרב הפסיכולוג רפי פוירשטיין, בשיתוף המנהל לחינוך דתי ורשתות החינוך הדתיות.

יוזמי הקו מספרים על מגוון גדול של שאלות, החל מהדוגמאות שהוצגו להלן והמשך בילדים שמגלים סימני דיכאון, ילדים שגולשים באתרים לא צנועים באינטרנט וקשרים לא רצויים בינו לבינה.
ההורים, המבקשים להתייעץ בשאלות חינוכיות, מקבלים מענה ממוקדן המפנה אותם לבעלי המקצוע. שני ערבים בשבוע (א', ד') משיב רב לשאלות הפונים, וביום ג' משיבים פסיכולוגים ויועצים. אוזנם המנוסה של המשיבים מבחינה כבר בשיחה הראשונה אם מספיקות כמה עצות כ'צידה לדרך' או שנדרש ייעוץ וליווי ארוך טווח, וגם את זה הם מציעים לפונה.

יונה גודמן מבהיר כי הפנייה לקו יכולה להיעשות באופן אנונימי והיא אינה כרוכה בתשלום, ומציע לכל מי שיש לו התלבטות חינוכית פשוט להרים את הטלפון: 02-9973232.

חרדים לגורל הילדים
"אני לא רוצה לטפוח על השכם", אומר חיים ולדר, סופר וממנהלי המרכז לילד ולמשפחה בבני ברק, "אבל בציבור החרדי הדברים האלה, של חוסר נוכחות הורית בבית, כמעט שלא קיימים. אולי להיפך". ולדר מסביר שבציבור החרדי, שבו אין טלוויזיה ובבתים רבים אין גם מחשב, גם הילדים פנויים לשיחה עם ההורה. נוסף לכך, גם אם האישה עובדת עד שעות מאוחרות הבעל ממלא את מקומה בבית, והוא נמצא שם עבור הילדים.

"האינדיבידואליזם בציבור החרדי כמעט שאינו קיים", ממשיך ולדר. "אנשים חיים עבור הילדים, כפשוטו. הרי בציבור החרדי בן אדם מעניק לילדיו המתחתנים דירות, במקום שהם יעשו זאת עבור עצמם. ככה זה. אדם דתי רואה את גידול הילדים שלו כסוג של שליחות, ולכן יש הרבה נוכחות של ההורים בחיי ילדיהם. לפעמים אפילו נוכחות ומעורבות יתר".

ולדר מצביע על כך שעד גיל החתונה ההורים תופסים את עצמם כאחראיים על נפשו של הילד, לפעמים אפילו יותר מדי, ואז נדרשת התערבות כדי להרפות קצת את החבל.

החיידרים בציבור החרדי מחייבים מעקב של ההורים על לימוד ילדיהם, ומדי שבת האב עוקב אחרי המקום שבו ילדו נמצא מבחינה לימודית. כשהנער הצעיר מגיע לישיבה קטנה, הישיבה תופסת את מקום ההורים. "ואני חושב שזה נכון, כי בגיל ההתבגרות, יותר מגילאים אחרים, ההורים צריכים לדאוג לרווחתו של הילד ולא הרבה יותר מזה".

"לא הכל אצלנו טוב", אומר ולדר. "יש נוער שנושר ובסיכון, ואז צריך להשיב להורים את נוכחותם ההורית ואת סמכותם, ויש לפעמים ייאוש כשהילדים לא הולכים בתלם".

היום גם בציבור החרדי מתחילים לרכוש מקצועות חופשיים. האם זה גורם לשינוי בהתנהגות ההורית?
"יש איזושהי מגמה, שלפיה נכנס ניחוח של אינדיבידואליזם. אבל אני עדיין לא רואה את זה כבעיה".