בשבע 192:שבת אצל סבתא

חגית רוטנברג , כ' באייר תשס"ו

דווקא השבת רציתי כל-כך להישאר בבית. בסניף הכינו מסיבת הפתעה לעוזי הקומונר, ואני הייתי אמור להעלות מול כולם הצגה מצחיקה על הצרות שאנחנו עושים לו.
אבל אמא חשבה אחרת: "גידי, אתה זוכר מה ביקשתי ממך לגבי השבת, נכון? דיברנו על זה בשבוע שעבר".

אוי, שכחתי מזה לגמרי! בדיוק לפני שבוע סיפרה לי אמא שהשבת סבתא רבקה נשארת לבד בבית, והיא מאוד מבקשת שמישהו יבוא להיות איתה. "כן אמא, אני זוכר", מלמלתי חלושות, ונפרדתי בדמיוני בעצב מהמסיבה הנפלאה של עוזי ומההצגה שלי, שהיתה אמורה לקצור מחיאות כפיים סוערות מכל ילדי הסניף.

"טוב נו, מה זה הפרצוף החמוץ הזה, גידי? אתה בסך הכל הולך להיות עם סבתא שלך בשבת, זה לא כזה אסון. אתה אפילו יכול די ליהנות", ניסתה אמא לעודד.

זה לא ממש עזר. סבתא רבקה היתה כבר זקנה מאוד, היה לה קשה לדבר ורוב היום היתה יושבת על הכיסא. מה אעשה לבד שבת שלמה, בלי חברים או אחים? על מה נדבר? חששתי. ביום שישי ארזתי את התיק, אמא הכינה לי קופסאות עם אוכל לשבת, וליוותה אותי לתחנת האוטובוס. "שבת שלום, חמוד. תדע לך שאתה עושה מעשה חשוב, ואני מבטיחה לך שבמוצאי שבת תחזור עם פרצוף שמח". נופפתי לה לשלום מהחלון, והאוטובוס המשיך בדרכו לירושלים.

דפקתי ביד מהססת על הדלת. "יבוא", שמעתי את קולה החלוש של סבתא רבקה.
"שלום סבתא, מה נשמע?" חייכתי אליה חיוך קליל, כשאני סוקר במבטי את הדירה הישנה עם רהיטי העץ הכבדים, ושואל את עצמי שוב איך אעביר פה לבדי שבת שלמה.
כשהגעתי לבית הכנסת לקבלת שבת, גיליתי מניין קטן שרובו קשישים, ועוד כמה אנשים מסורתיים שגרים בסביבה. התיישבתי בפינה מאחורה, אך פתאום צדה אותי עינו של הגבאי לבן השיער, והוא קרא לי: "בוא הנה, בחור צעיר, תיגש לקבלת שבת". בהתחלה סירבתי, אך לבסוף ראיתי שמדובר בגבאי עקשן במיוחד והסכמתי.

התפללתי בדיוק כמו בבית: עם כל השירים והמנגינות המוכרים. מדי פעם שמעתי מאחורי את קומץ המתפללים מוחאים כפיים, מנסים לזמזם איתי את המנגינות שלא הכירו. בסיום התפילה הם ניגשו אלי בעיניים נוצצות: "תודה, ילד. כבר הרבה זמן לא היתה לנו תפילה כזאת".
חזרתי לביתה של סבתא רבקה במצב רוח משופר. ישבתי בראש השולחן הקטן, מול סבתא, והרגשתי ממש כמו אבא: אני שר 'שלום עליכם', עושה קידוש, בוצע את הלחם. אחר-כך שרתי שירים עתיקים כאלה, שאפילו סבתא רבקה הכירה ויכלה לשיר איתי.

בסיום הסעודה הכנתי לשנינו כוס תה ועוגה, וסבתא התחילה לספר לי סיפורים מהעבר, איך הצליחה לעבוד על הקצינים הבריטיים ולהבריח נשק של האצ"ל ממש מתחת לאף שלהם: "החבאתי את רימוני הנפץ בתוך סל של ירקות. כשהקצין ביקש לעזור לי לסחוב את הסל, הוא מישש בידו את השקית עם הרימונים. פחדתי כל-כך, כי ידעתי שאם יגלה אותם הוא יכול להרוג אותי", סיפרה בהתרגשות, כאילו זה קרה אתמול. "החלטתי להתחזות לערבייה ואמרתי לו בערבית שאני מאוד ממהרת כי הבן שלי חולה", וסבתא חזרה על המשפט שאמרה בערבית צחה.

"וואו, סבתא, לא ידעתי שאת כל-כך אמיצה, ושאת יודעת ערבית כל-כך טוב!"
סבתא חייכה: "כנראה שאתה לא יודע עלי הרבה דברים".
למחרת עברו השעות מהר מאוד: שמעתי מסבתא עוד סיפורים מעניינים, לימדנו אחד את השני שירים, הגשתי והורדתי הכל מהשולחן, וניקיתי את כל הכלים (מה שאני כמעט ולא עושה בבית...). במוצאי שבת ארזתי את התיק, וכשיצאתי מהדלת אמרתי לסבתא: "תודה רבה, היה ממש כיף. אז מתי אני מגיע שוב לשבת?"