בשבע 192:מפגש לא גורלי

איש מאנשי הציונות הדתית שנפגשו השבוע עם ראש הממשלה, לא השלה את עצמו שאולמרט ישתכנע להפסיק את ההכנות להתכנסות. בסך הכל המטרה היתה מזעור נזקים, הם מסבירים

אריאל כהנא , כ' באייר תשס"ו

* בבג"צ לא מעזים לדבר בקול על הבעיה הדמוגרפית של ישראל, ומעדיפים להתפלמס על "זכות חוקתית על חוקית" בפסק הדין בנושא איחוד המשפחות.

"הוא רצה לפגוש גם את הווקטור לפני הנסיעה לארצות הברית". כך סיכמו, בינם לבין עצמם, אנשי הציונות הדתית את המפגש עם ראש ממשלת ההתכנסות. היו שם הרבנים יובל שרלו ובני לאו, הפסיכולוגית מרים שפירא, הפרופ' שמחה יגל, מוטי ולאה שקלאר ושי בן יוסף. ארבעת האחרונים, אגב, הם תושבי עפרה, ואם יש בהם משהו מתון זה סגנון התבטאותם – ולאו דווקא עמדתם האידיאולוגית.
מרביתם הסכימו שחשיבות למפגש, אם יש כזו, היתה רק בעצם קיומו. "המטרה לא היתה להוריד אותו מההתכנסות, כי ברור שלא היה לכך סיכוי. מחירי התכנית ברורים, ומטרתנו היתה להקטין אותם. לכן גם לא ממש הצגנו את העמדות שלנו", אומר בן יוסף. משתתף אחר ממליץ לי שלא להשחית מילים וזמן על תוכן הפגישה. "זה היה סתם. כלום. אני לא הייתי קורא ידיעה על המפגש כזה".

על מה בכל זאת דיברו? על חשיבות ההידברות וגם על הצורך בצעדים שיקטינו את הנזקים החברתיים הנלווים למהלך שאולמרט מתכנן. "אנחנו לא קבוצה, לא מייצגים איש ולא מחפשים הנהגה", מבהיר בן יוסף במסר המיועד לאוזני מועצת יש"ע. "לא היה שום משא ומתן. אם המפגש הזה תרם משהו כדי לנטרל את הנזקים הצפויים– יהא זה שכרנו".

אולי זו לא היתה הכוונה, אך המפגש ביום שלישי בבוקר בין אולמרט לקבוצה הדתית-לאומית דווקא כן התקיים על רקע משבר ההנהגה של מועצת יש"ע. לאולמרט, כמו לרבים מהמתנחלים, ולאנשי המועצה עצמם, ברור שכוחה אינו כבימים עברו. כפר מימון לא יחזור על עצמו, בעיקר בגלל שהציבור שוב לא ינהר בהמוניו אחרי מי שלא סיפקו את הסחורה, מודים בכישלון אך מסרבים לפנות את מקומם.
את הוואקום המנהיגותי יש פה ושם מי שמנסה למלא. נכון לעכשיו, הניסיון הרציני ביותר הוא זה שמוביל בועז העצני. בשבועות האחרונים גיבש העצני קבוצת נציגים מיישובים בחברון ובסביבתה, מתוך מטרה להקים מבנה מנהיגותי חדש שידבר בשם ההתיישבות. "יש בשטח הרבה ארגונים: נשים בירוק, קוממיות ומטות למיניהם, אבל אין גוף אחד עם פריסה רחבה, המוסמך לדבר בשם היישובים ולהוביל אותם. אנחנו מקיימים מפגשים ופונים לכל יישוב בבקשה שיבחר נציגים שיהיו מוסמכים לדבר בשמו. הגוף המרכזי ידבר בשם כלל המתיישבים", מסביר העצני על רגל אחת.

אגב, באופן דומה מאוד הוקמה מועצת יש"ע לפני שני עשורים וחצי. העצני משוכנע שהקמת המבנה הזה היא התנאי לעצירת ההתכנסות. "אולמרט הולך להרוס עשרות יישובים, ואין מי שיצעק 'הצילו'. הבעיה היא לא שאין סיכוי לעצור את ההתכנסות – יש סיכוי טוב – אלא שאין מנהיגות שתעצור אותה".
האם מדובר ביוזמה שתבשיל לעשייה או בעוד רעיון טוב שיקדיח? "הכל תלוי באנשים. האוויר מלא אדי דלק. אני מקווה שאנחנו נהיה הניצוץ".

אף מילה על הדמוגרפיה
בין שתי עמדות קוטביות לכאורה נחלקו שופטי בית המשפט העליון בפרשת התיקונים לחוק האזרחות ומניעת 'איחוד משפחות' ערביות-פלשתיניות לתוך ישראל. רום מעלת השופט חשין, בדעת הרוב, סבר שישראל "מצויה בעימות קשה מול הפלשתינאים (ש)היה כמלחמה, ומדינה המצויה במלחמה רשאית לאסור על כניסת תושביה של מדינת האויב אל תחומיה. כל עוד נמשך העימות, כל עוד ממשיך הטרור הפלשתיני להכות ללא רחם בישראלים, ראוי שתידחה זכותם של מעטים לקיום חיי משפחה מפני זכותם של תושבי ישראל לחירות ולביטחון", כתב השופט בדעת הרוב. כבוד הנשיא ברק, בדעת המיעוט, הכריע להפך: "המטרה הראויה של הגברת הביטחון אינה מקדשת פגיעה קשה בחייהם של אלפים רבים של אזרחים ישראלים".

ברק וחשין אולי חולקים בנקודה אחת, אך מסכימים כנראה בנקודה אחרת. "הנושא הדמוגרפי ריחף על פני הליכי החקיקה כל העת, והיווה נושא מרכזי בדיונים בוועדת הפנים של הכנסת ובמליאה", כתבה השופטת איילה פרוקצ'ה. היא פקפקה בגרסת המדינה, שרק הבעיה הביטחונית עומדת מאחורי חוק האזרחות. היה זה שיקול נוסף עבורה להצטרף לברק בעמדת המיעוט. לו רצו יכלו ברק וחשין ללבן בפסק הדין את ההיבט המשפטי של הבעיה הדמוגרפית. היה מי שהציע להם את ההזדמנות, ואפשר רק לנחש מדוע לא רצו.

אחד מעשרות הדוברים שלקחו חלק בדיונים היה עו"ד זאב פרבר, נציג עמותת "רוב יהודי לישראל". פרבר, חילוני א-פוליטי ועולה מברית המועצות לשעבר, השמיע עמדה חריגה, כמעט בלתי נסבלת בשיח המשפטי בישראל. הוא דיבר על השיקול הדמוגרפי. בשיחה טלפונית השבוע הסביר כי מה שמטריד את מנוחתו הוא רוב לא יהודי בישראל בעוד דור:

"בשבע השנים האחרונות ירד אחוז היהודים במדינה מ-80 ל-76. מכוני מחקר ערביים מדברים בקול רם על הנשק הדמוגרפי שימוטט את מדינת ישראל, ועל איחוד המשפחות כאחד הכלים לכך. הם מתכננים שעד 2035 הערבים יהפכו לרוב. וזה לא רק הם, אלא גם העלייה הלא-יהודית מברית המועצות לשעבר. יש בקרבם קולות שמכריזים על אי רצונם להיות ישראליים. הם לא רוצים להתייהד, רואים את עצמם כפרבוסלביים וחוגגים את החגים נוצריים. זה פוגע בזהות היהודית של הקהילה הרוסית ובזהות היהודית של כל המדינה".

באשר לזכות העומדת כביכול לזוגות הערביים לגור דווקא בישראל, מגלה פרבר, זה לא מה שמקובל בעולם. "אין זכות כזו, וודאי שלא זכות חוקתית להביא משפחה מחו"ל. זו זכות מידתית, אם בכלל. באירופה למשל מבינים שאיחוד המשפחות הפך לכלי של הגירה".

הנשיא בעמדת מיעוט
את יצר השרידות הלאומי של פרבר ניתן לגבות בכלים משפטיים. המשפטן פרופ' מיכאל קורינאלדי, שלאחרונה הוזכר כמי שהביא לקיצוץ סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים, סבור שיש דרך חוקתית לגיטימית לאשר איחוד משפחות ליהודים ולהגביל אותו ללא יהודים.

"עם כל הכבוד לאחד-עשר השופטים, הם החטיאו נושא אחד. במדינה יהודית יש לנו את חוק השבות. החוק הזה כבר מקובל אוניברסלית. גם בעולם מבינים שיש לעם, במובן הרחב של המילה, זכות חזרה למולדתו. השופטים היו צריכים להמליץ להפוך את חוק השבות לחוק יסוד, ובמסגרתו יימצא פתרון ליהודים. בין יהודים ללא יהודים לא יכול להיות שוויון, משום שכל נושא העלייה נמצא בחוק השבות. מחוץ לחוק השבות, הכל צריך להיות במסגרת חוקי הגירה באופן שוויוני". האם יש סיכוי שלעמדה של קורינאלדי יימצא הד בין כותלי בין בית המשפט העליון? מסתבר שהתשובה שלילית.

ברק מצא לנכון להסביר את שורש המחלוקת בינו לבין חשין, והיא אינה השד הדמוגרפי. "מהי, אפוא, המחלוקת בין עמדתו של חברי (חשין) לבין עמדתי שלי? בבסיס המחלוקת עומדת השאלה אם לבן זוג ישראלי זכות חוקתית-על-חוקית לממש את חיי המשפחה שלו בישראל עם בן זוגו הזר וילדם המשותף. חברי סבור שזכות חוקתית כזו אינה עומדת לבן הזוג הישראלי. לעומתו, הנני סבור כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מעניק לבן הזוג הישראלי זכות זו". הן אצל ברק והן אצל חשין, אף מילה על השיקול הדמוגרפי או על זכות עודפת ליהודים במדינתם. ומה עמדת הנשיאה לעתיד? ניחשתם. בייניש הצטרפה לעמדת ברק.