חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 193ראשיהפצה

אגדה ירושלמית - בגליון השבוע

היכן הומצא מס ההכנסה, מי הסוכן הכפול שריגל אחרי הרצל, מדוע פנו העולים מרוסיה לנשיא ארה"ב ומי עיצבה את הדרכון של משה שרת
25/05/06, 00:00
עדי גרסיאל

# הכלכלן והעיתונאי דב גנחובסקי, איש ירושלים, מוציא את הספר הרביעי בסדרת הסיפורים הירושלמיים שאסף, ובו תשובות לשאלות אלו ואנקדוטות נוספות שהתרחשו בבירת ישראל # ולמרות שהוא מכנה את ירושלים "שכונה קטנה", גנחובסקי מסוגל לספר סיפור על כל בניין בדרך מרחביה לקינג ג'ורג'

מעשה בגרפיקאית שעלתה ארצה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, ולא הצליחה למצוא עבודה במקצועה. כדי להתפרנס פתחה חנות למעדני מרציפן, והשקיעה את כישוריה האמנותיים בעיצוב התופינים המתוקים-מרירים.

לאט לאט נחשפו יכולותיה העיצוביות, והיא החלה לקבל פניות לעצב אותיות ושלטים. ערב אחד, לפני 58 שנה, התדפק אדם נמוך ובעל שפם שחור על דלתה. "אני צריך לצאת לחו"ל מחר", הסביר ושלף מכיסו את הדרכון הישראלי הצעיר. "לא אצא עם דרכון שעוצב בצורה גרועה כל-כך". למרות מחאותיה, השתכנע הגרפיקאית ונפנתה לשדרג, בו במקום, את הדרכון. על הקבלה שהשאיר אותו זר הוא חתם: משה שרתוק – שר החוץ הראשון של מדינת ישראל.

המסמך הוליד סיפור
'הגרפיקאית שאפתה עוגיות מרציפן', ספרו החדש של דב גנחובסקי, הוא הרביעי בסדרת הסיפורים הירושלמיים שלו, והוא מכיל מאה סיפורים על 'ירושלים של פעם', כמו: שוד הבנק הראשון בעיר, המאבק על תוצרת הארץ , המקומון הראשון ועוד. גנחובסקי – כלכלן, עיתונאי, תלמיד חכם ותושב גאה של שכונת רחביה בירושלים – הפך עם השנים למאגר מידע מהלך על תולדות ירושלים.

הכל החל, הוא מספר, ערב פסח אחד, לפני כ-30 שנה. "בזמן שעשיתי סדר בניירות שלי כדי להתחמק מעבודות הניקוי בבית התקשרו אלי ממערכת 'ידיעות אחרונות', שבה עבדתי, וביקשו סיפור למוסף פסח של המקומון הירושלמי שצורף אז לעיתון. הסתכלתי בניירות שמיינתי באותו רגע ועניתי: בסדר. המסמכים שהיו מונחים לפני עסקו בקרטל של אופי המצות בירושלים בתקופת התורכים".
אחרי הסיפור הזה קיבלו עורכיו תיאבון, והחליטו להקדיש מדור שבועי לסיפור ירושלמי שנקרא 'עיר הקודש'. אחרי כמה מאות סיפורים, ועם התחלפות העורכים, הוחלט להוריד את המדור. "הייתי בטוח שקיבלתי קצת חופש", משחזר גנחובסקי, "אבל טעיתי. המו"ל שלי, עמנואל האוזמן מהוצאת כרטא, התחיל לנדנד לי שהוא רוצה להוציא ספר שיכיל אוסף מהסיפורים. דחיתי אותו בלך ושוב – לא היתה לי סבלנות לעניין. יום אחד חזרתי הביתה מהכנסת במונית, ובצומת של רחוב רופין חתכה אותנו מכונית בפראות ונעצרה לפנינו בחריקת בלמים. נהג המונית היה בטוח שמדובר במחבלים וברח מהאוטו. מהמכונית יצא המו"ל שלי ואמר לי בנחרצות: 'אני לא זז מכאן עד שתיתן לי הבטחה שאתה מתחיל לעבוד על הספר'".

כך נולד הכרך הראשון, 'סיפורים ירושלמיים', שיצא בשנת תשמ"ט (1989). שלושת הספרים, אגב, אזלו מהשוק, והם נלמדים גם בחוגים שונים באוניברסיטאות. "לפעמים אני מסתובב בשכונה ופוגש מדריכים שמקריאים לצאן מרעיתם מאחד הספרים שלי", מספר גנחובסקי.

לא נגמרים לך הסיפורים?
"פעם באמת חששתי שיום אחד זה יקרה, אבל העיר הזו מלאה בסיפורים, ואני מתכוון לדברים שקרו באמת, לא לאגדות. מה שקורה הוא שסיפור אחד מוביל למשנהו, ובעצם אף סיפור אינו נגמר באמת".

לדוגמה?
"היה יהודי אחד בירושלים ששמו היה מנדל קרמר, שנחשב למלשין העירוני לשלטונות התורכים. אפילו הרצל מזכיר אותו ביומניו. כשחוזה המדינה ביקר בירושלים, קרמר עקב אחריו – דבר מוזר למדי בהתחשב בממדי גופו הגדולים של קרמר, שלא היה יכול להיטמע בקהל. אבל כשחקרתי את הסיפור התברר לי שקרמר היה גם סוכן כפול. כשג'מאל פחה, העריץ התורכי, התכוון להתנכל למנהל סניף בנק אנגלו-פלשתינה, קרמר ניגש אליו באמצע הלילה והבריח אותו ליריחו. הצלחתי לאתר את בתו של מנהל הבנק, והיא אימתה בפני את הסיפור. מצאתי אפילו תמונה של קרמר בנטיעות ט"ו בשבט בארמון הנציב מאחורי הרברט סמואל (באותה תקופה הוא עבר לעבוד עם השליטים החדשים – הבריטים).
"זמן מה אחרי שפרסמתי את הסיפור מתקשרת אלי אישה, לא מזדהה בשם ומודה לי: 'הצלת את כבודו של סבא שלי, מנדל קרמר'. כששאלתי אותה לשמה, היא ניתקה. לאחרונה קיבלתי שוב מכתב ממישהו שמתעניין בנושא והצליח לאתר את אחת הנכדות".

מס ירושלים
איך אתה מתחיל סיפור?
"אני תופס זנב של סיפור, ומשם מתחיל לעבוד. למשל: יום אחד עלעלתי בעיתון ישן, 'החבצלת', ונתקלתי בידיעה קטנה על איגרת ששלחו עולי רוסיה בירושלים לנשיא ארה"ב, ובה התלוננו שהקהילה לא קולטת אותם יפה. למה דווקא לנשיא ארה"ב? כי לצאר ניקולאי הם לא יכלו כמובן לפנות. נדלקה לי נורה אדומה והתחלתי לחפש את העצומה.

"לא מצאתי אזכור בספריות בארץ, והחלטתי לכתוב לספרייה הלאומית בארה"ב. אחרי כמה שבועות הגיעה התשובה: המסמכים של הנשיא הועברו לספריית הקונגרס, והם העבירו אליהם את פנייתי. כעבור כמה שבועות הגיעה חבילה מהקונגרס עם צילום של האיגרת ושל התשובה ואישור שימוש. זה היה מסמך שנכתב על-ידי סופר סת"ם ותורגם לאנגלית. הנשיא האמריקני דאז, הייז, היה בעברו כומר, כך שאת הפסוקים שהעולים ציטטו הוא כנראה הכיר. אבל כאן רק התחילה העבודה – לברר מי היו הנציגים שחתמו על המכתב..."

לפעמים עבודתו של גנחובסקי מורכבת הרבה יותר. "קורה שאני צריך לשבת ולנבור שעות בארכיונים, כי אין לי שמות ותאריכים מדויקים. הרבה פעמים הספרנים מתלהבים כשהן שומעים מה שאני מחפש ובאים לעזרתי".

פעם קרא בספרו של פרופ' יהושע ברוור על הצלבנים בירושלים משפט שולי על אחד ממלכי הצלבנים, ש"הטיל מס הדומה למס הכנסה על תושבי ירושלים". האמירה האגבית הזאת לא יכלה להשאיר כלכלן והיסטוריון כמו גנחובסקי אדיש. הוא פנה לברוור, שהתגורר (למותר לציין) ברחביה, ושכנע אותו להתעמק בנושא. אחרי עבודת בלשות התברר לשניים כי מציון תצא גם בשורת מס ההכנסה – המס המרגיז הזה הומצא בירושלים.
גנחובסקי: "התברר לנו שבעקבות הצלבנים, אחד ממלכי אנגליה הטיל מס הכנסה על תושבי ממלכתו, וכינה אותו 'מס ירושלים'. הסיפור הצבעוני הזה עורר תגובות רבות, כולל ממכריו של גנחובסקי במס הכנסה.

יש גם סיכונים מקצועיים בעבודה: "ירושלמים הם אנשים שמקפידים", מסביר גנחובסקי. "אם אני כותב סיפור על אחד, אדון מזרחי, יפנו אלי חמישה אנשים ויתלוננו על איך שתיארתי את הסבא שלהם..."

איך קושרים את הקצוות
אחד הסיפורים החביבים עליו הוא על בית הכנסת של חב"ד בעיר העתיקה, 'צמח צדק', שנבנה על-ידי עשירי כלכולתה בהודו. גם בהקמת בית הכנסת 'תפארת בחורים' במאה שערים ובחפירת הבאר הישנה בקבר רחל סייעו עשירי הודו. איך הצליחו המשולחים לשכנע את גבירי הקהילה הספרדית בתת היבשת לתרום דווקא להם, עוד לפני שחב"ד התיישבו בקטמנדו ובבנקוק? עיון בספרים ישנים מלמד על הקשרים החמים שנרקמו עוד בתקופת התורכים בין הקהילה היהודית בהודו ליישוב היהודי בארץ ישראל, ומעורבים בהם גם קיסרית הודו, הנסיך אדוארד והמלכה ויקטוריה.

מלכת אנגליה היתה גם שותפה למחקריו של גנחובסקי. פרופ' זאב וילנאי, מהחוקרים החשובים ביותר של ארץ ישראל, אבא של מתן ואיך לא – שכן מרחביה, נטע במוחו של ידידו העיתונאי את השאלה התמימה הבאה: כיצד ייתכן שלארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי לא היה סמל? גנחובסקי החל לברר את הנושא, ומצא כי אכן, על כל הניירת הרשמית של הממשל הבריטי בפלשתינה התנוסס סמלה של בריטניה הגדולה. שטחי מנדט אחרים, כמו הודו, קיבלו סמלים ייחודיים.

"תפסתי את וילנאי ואמרתי לו: 'אתה צודק, איך זה יכול להיות?' הוא השיב לי שאין לו זמן ושאמשיך לבדוק לבד. כתבתי לארכיון של המטבעה המלכותית בלונדון, וקיבלתי מהם פרוטוקולים מרתקים. התברר שנערכה תחרות לעיצוב הסמל של פלשתינה-ארץ ישראל. כדי להמשיך את המחקר פנה גנחובסקי למזכיר הראשי של הוד מלכותה. אחרי כמה חודשים הגיעה חבילה מארמון בקינגהם עם הפורטוקולים והדגמים. התברר שהמלך ג'ורג' השישי שם לב שבסמל הנבחר היה ציור של ירושלים ובו סמל הצלב חורג מהמסגרת ומסתיר את כיפת הסלע. המלך היה מספיק נבון כדי לחשוש מהפוטנציאל הנפיץ של המתח הבין-דתי בירושלים וסירב לחתום על הסמל.

אבל הסיפור הזה טרם פורסם, כי גנחובסקי צריך עוד לקשור את הקצוות: "יש לי חשד שתג היחידה של החיילים מארץ ישראל שהצטרפו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה קשור לאותו סמל ישן".
לפעמים מתקשרים לגנחובסקי אנשים מחו"ל ושואלים משהו בנוסח: סבא שלי עלה לארץ מהונגריה והיה חלבן בירושלים בשנות ה-20, ואחר-כך חזר לגולה ונעלמו עקבותיו. מה אתה יודע עליו? לכאורה, משימה בלתי אפשרית; אבל לעתים הוא מצליח, באמצעות היכרותו הענפה עם אנשי וארכיוני ירושלים, לסייע במקרים שנראים כמעט אבודים. חברה קדישא 'פרושים', למשל, מחזיקה ארכיון מסודר בן עשרות רבות של שנים. כשאישה מארה"ב חיפשה קרוב שנפטר בירושלים הוא הצליח לאתר את קברו רק על סמך תאריך היארצייט.

לא רק בסיפורים ירושלמיים שולח גנחובסקי את ידו. לאחרונה הוא סיים, יחד עם צוות מומחים נוספים, את העבודה על מהדורה חדשה של 'ספר האגדה' של ביאליק ורבניצקי, שתצא בעוד כמה שבועות. "הספר הישן היה בגודל של חצי ש"ס וילנא. אנשים קיבלו אותו מתנה לבר מצווה, אבל לא טרחו לפתוח אותו אחר-כך. החלטנו לרענן את השפה והפורמט, כדי שהספר החשוב הזה לא יישאר באיזה מדף מאובק בספרייה".

הוא גם התקין לדפוס את פירוש ר' אליקים למסכת יומא, וכתב ערכים רבים באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה.

האוצר והעיתון

הוא נולד בכלל בתל אביב, בשנת 33' ("אמא שלי טעתה בחשבון, היא נסעה לתל אביב ופתאום היו לה צירים שם"). פרט לתקופות שהייה בחו"ל, הוא התגורר בעיר כל חייו, תחילה בקרית משה ואחר-כך ברחביה.
את לימודי הכלכלה סיים באמצע שנות ה-50 בניו יורק, כיוון שבאוניברסיטה העברית לא למדו עדיין כלכלה ("היה רק משהו שנקרא 'חוג לכלכלה' אצל פרופ' בונה בבית"). באותן שנים הוא למד גם בישיבה-יוניברסיטי, אצל הרב סולובייצ'יק ואחר כך בישיבת סלובוטקה.

כשחזר ארצה הצטרף למוסד חדש שהוקם באותם ימים: בנק ישראל. ב-18 השנים שבהן עבד שם מילא גנחובסקי מגוון תפקידים. בין השאר היה כלכלן בכיר, דובר, עובד במחלקת המחקר ובלשכת הנגיד וגם יו"ר ועד העובדים.
את הקריירה העיתונאית שלו החל גנחובסקי עוד כשהיה עובד הבנק. ערב מלחמת ששת הימים טילפן אליו ראש מערכת 'ידיעות אחרונות' בירושלים, צבי קסלר, הזמין את עצמו לקפה והציע לגנחובסקי לכתוב בעיתון. מסתבר שכבר אז היה קשה לשמור סודות בברנז'ה. כעבור יומיים התקשר לגנחובסקי משה ז'ק, שהיה עורך 'מעריב', והזמין אותו לארוחת צהריים במלון המלך דוד, שבמהלכה הניח לפניו הצעה דומה.

למרות שחשבון ההוצאות של 'מעריב' באותם ימים היה מרשים יותר, בחר גנחובסקי במתחרים. כעת נותרה לו בעיה קטנה: לקבל אישר מנגיד הבנק, דוד הורוביץ, לקריירה הנוספת כעיתונאי. הורוביץ הסכים, אך דרש שגנחובסקי יכתוב תחת שם עט ולא יסקר את בנק ישראל. מאז החל לכתוב תחת השם 'ח. בר-חי', עד שעזב את הבנק. הסידור החדש הרגיז את היועץ המשפטי לממשלה דאז, משה בן זאב, שטרח אחת לכמה שבועות להתלונן במכתב לנגיד הבנק על פקידיו הבכירים שכותבים בעיתונים. "בן זאב, שהתגורר גם הוא ברחביה, היה פוגש אותי ברחוב לפעמים, ובכל מפגש כזה הוא היה נועץ בי מבט מצמית", נזכר גנחובסקי, "אבל זה לא עזר לו – קיבלתי גיבוי מהנגיד והמשכתי לכתוב".

בשנת 73' עזב גנחובסקי את בנק ישראל ועבר למשרה מלאה ב'ידיעות אחרונות'. הוא כתב שם מאמרי מערכת, עסק בעריכה, וכמובן כתב על כלכלה. לפני 7 שנים פרש לפנסיה.
הוא אב לשישה, ארבעה בנים ושתי בנות, וסב ל-14 נכדים. אשתו, אסתי, היא מפעילות ארגון הנשים 'קולה של אמא', שקרא לשחרר את צה"ל ממשימת העקירה. היא השתתפה בהפגנות נגד הגירוש וגם מתנדבת בטיפול במשפחות שכולות. אחיו הוא ראש ישיבת צ'בין בירושלים.

את רחביה, 'שכונת הפרופסורים' שהוקמה לפני יותר מ-80 שנה, גנחובסקי מכיר "בית בית", והוא מתכוון בדיוק לזה. "פעם ישבו כאן חיילים, חברים של ילדי, לארוחת שבת, ואחר-כך ליווינו אותם בדרך חזרה לבית החייל הישן ברחוב קינג ג'ורג'. כדי להסיח את דעתי, הילדים הטילו עלי משימה: לספר על כל אחד מעשרות הבתים בדרך. עמדתי באתגר".

ולמרות שירושלים היא העיר הגדולה ביותר בישראל, היא עדיין שכונה קטנה, טוען גנחובסקי. "כשהלכתי להסתפר בל"ג בעומר וחיכיתי בתור למספרה, פנה אלי אדם והתפלא: 'אני מכיר אותך רק מהרדיו, לא ידעתי שאתה דתי'. הסברתי לו שאני לא צריך ללכת עם שלט".

שיחה קלה על כלכלה
גנחובסקי היה בין המשתתפים באחת התכניות המפורסמות ביותר בגלי צה"ל, שכבר הפכה למטבע לשון: 'שעה קלה על כלכלה', שכשמה – עסקה בנושאים כלכליים בצורה בידורית.
אי אפשר לערוך ראיון עם גנחובסקי בלי להתייחס לנושאים כלכליים:
ארידור: שר האוצר בראשית שנות ה-80. "כל בוקר כשהגעתי למערכת, הטלפון הראשון שקיבלתי היה משר האוצר, יורם ארידור, שטרח להקריא לי את המאמרים של סבר פלוצקר מ'על המשמר' שתמכו במדיניות שלו. הוא לא היה מוכן להקשיב לביקורת, והתוצאה – אינפלציה של מאות אחוזים".
שר האוצר הכי טוב: "יהושע רבינוביץ' – הוא היה השר האפור מכולם, שעשה את הרפורמות הגדולות: מס ערך מוסף, מס הכנסה ומס ריווחי הון. כיוון שהיה תל אביבי, הוא שכר חדר בדירה ירושלמית אצל בעלת בית – לא מסוג הדברים שאפשר בכלל לדמיין היום. לפנחס ספיר לא אתייחס, כי הייתי מקורב אליו ואני לא אובייקטיבי".

נתניהו: "יותר מדי מדבר טוב. התכנית הכלכלית, שאני אחד מנפגעיה, הצליחה יותר מדי. הכיוון היה נכון, אך הצד האנושי הוזנח. פעם בכלל לא קראו למקצוע 'כלכלה', אלא 'כלכלה-מדינית', כי ראו גם את האנשים, לא רק את המספרים היבשים".
הפרטה: "אני מתנגד. למה למכור את הרכוש שלי ושלך בזיל הזול? כאזרח אני רוצה לקבל מכל מכירה כזו תמורה. כולם התפעלו מעסקת ישקר, אבל בעצם הבנקים מרוויחים בשנתיים את כל מה שבאפט שילם לוטרהיימר. אם הם היו שייכים למדינה, הכסף הזה היה הולך לקופת האוצר".
שכר מנהלי הבנקים: "ראשי בנק הפועלים, למשל, טוענים שזו חברה פרטית וזכותה של בעלת הבית, שרי אריסון, לשלם להם כמה שהיא רוצה. זה טיעון אווילי, כי מי שמשלם באמת הוא הציבור, שגובים ממנו עמלות גבוהות. אבל מי שבאמת אשם בנושא הוא תופעת ה'יד רוחצת יד' בין פקידי האוצר לבנקאים. הרי רוב מנהלי הבנקים היו פעם פקידים באוצר. לכן אין פיקוח רציני על הבנקים. הפתרון הוא להכריז על תקופת צינון ארוכה של עשר שנים לפקידי האוצר לפני שהם עוברים לבנק מסחרי".
העיתונות הכלכלית, אז והיום: "העיתונות אז היתה יותר מקצועית. כשפרגנתי יותר מדי במאמרי לאנשי משרד האוצר, דב יודקובסקי (עורך ידיעות) היה מניח על שולחני פתק שאליו צירף בול דואר חדש. בפתק היה כתוב: 'מכתבי אהבה לחבריך באוצר שלח בדואר'. היום אני יכול לערוך רשימה של פרות קדושות שלא נוגעים בהן בכל עיתון. יש עיתונאי כלכלי ב'הארץ' שנאמן באופן עיוור לנתניהו. גם אם ביבי יצא בגטקעס וילך על הידיים לאורך כל רחוב יפו בירושלים, אותו עיתונאי יצדיק אותו. בזמני העורך היה מרסן אותו".