בשבע 196: חוק פינוי-פיצול

אבי סגל , כ' בסיון תשס"ו

חוק פינוי-פיצול

מתן וילנאי שוב תוקף את עמיר פרץ, הפעם בגלל מדיניות הביטחון שלו בדרום. אם הבנתי נכון, וילנאי טוען כי פרץ משדר חולשה מול הפלשתינים, ולכן חייבים למצוא ג'וב טוב למתן וילנאי – דבר שישדר עוצמה מול הפלשתינים. בקיצור, אם עמיר פרץ לא יחשוב על רעיון יצירתי להרגעת חברי מפלגתו, אנו עלולים לשמוע בכל מהדורת חדשות את השם "מתן וילנאי", עד שכל הממלכה תירדם למאה שנה.
הסכסוך בעבודה מוכיח, כי הימין חייב לשנות את דרכי הפעולה שלו, אם הוא רוצה למנוע את תוכנית אולמרט. לא עוד הפגנות וזעקות מול חיילים, לא עוד הופעות בתקשורת, לא עוד חסימות כבישים. הדרך היחידה לעצור את הממשלה הזאת היא לפורר את מפלגות השלטון מבפנים – לחרוש מזימות, להפעיל תככים, לתמרן ולחרחר ריב. רק אווירת פירוד ופיצול בקואליציה יכולה להציל את כולנו.
ומכיוון שבמפלגת העבודה לא ממש זקוקים לעזרתנו, עלינו להתמקד בקדימה, המפלגה שבה – כפי שיודע היטב השר מאיר שטרית – אין אידיאולוגיות, ומה שנותר זה בעיקר אגו. למשל, אפשר לטפח את האגו של השרה ציפי לבני, לספר לה שהיא צריכה להיות ראש ממשלה, ומה פתאום היא משרתת את אולמרט כשכולם יודעים שהיא מוכשרת ממנו בהרבה. ואם זה לא יעבוד עם לבני, אין ספק שזה יצליח עם שמעון פרס. כמה מילים מחמיאות לאוזניו של האיש, ותוך שבוע-שבועיים אנחנו הולכים שוב לבחירות.

בלי להיכנס לפרטים

שני אירועים גדולים – המונדיאל ושבוע הספר – מתחרים השבוע על לבו וכספו של הצרכן הישראלי. והמשותף בין שני הפסטיבלים האלה של תרבות הפנאי הוא, שבשניהם השלם גדול בהרבה מסך חלקיו. אם משחקי המונדיאל היו משודרים כבדידים, ולא כחלק מטורניר מרוכז ונוצץ, רובם לא היו מעניינים במיוחד אפילו אוהדי כדורגל מושבעים. גם קניית ספרים היא אירוע שגרתי במהלך כל השנה, ולעתים קרובות - המחירים זולים לא פחות מאשר בשבוע הספר המרוכז. אז מה מושך אותנו לצפות בגביע העולמי או לבקר ביריד? האירוע עצמו, החוויה, הביחד-נס.
אנחנו אוהבים אירועים מורכבים, גם אם אנו סולדים מהרכיבים עצמם. אנשים מוכנים לעבור 90 דקות משמימות של שבדיה נגד טרינידד כדי להיות חלק מחוויית המונדיאל. הם ייתקעו שעות בפקקים כדי לראות זיקוקים, ישלמו הון עתק כדי לשמוע את צרידותו המזדקנת של זמר מחו"ל, ויעמדו בתור ארוך במשך לילה שלם כדי לקנות ספר על ילד קוסם עם משקפיים.
ובאותו אופן ממש, אנשים מוכנים לספוג קסאמים ומחבלים מתאבדים, להרוס בתי יהודים ולאבד את הכבוד העצמי – רק כדי להיות שותפים בפסטיבל שלום מתמשך שבתוכו אנו חיים כבר שנים. מי שלא ראה פגישות וקוקטיילים, עצרות שלום וחתימות על הסכמים, נאומים חוצבי להבות ולחיצות יד – חגיגת שלום גדולה שכל אחד מרכיביה שווה גורנישט – לא ראה אירוע חווייתי מימיו.

מונדיאל – ציטוטים נבחרים

"אמרתי לך שהטריק הזה יבריח אותם". (שחקני מכסיקו חוגגים שער מול אירן. דקה לפני כן ניגש אחד מהם לבלמים האירניים, הציג עצמו כציון נאנוס מישראל וביקש לראיין אותם)
"השחקנים שלנו נראו על המגרש כאילו יש להם אבנים במקום רגליים". (נשיא אירן אחמדינג'אד מבכה את תוצאות הניסוי האחרון באטום)
"אני מוריש את כל רכושי לאשתי ומבקש שתטפל יפה בילדים". (כובש השער העצמי לחובת פרגוואי)
"כדי לנצח את היריב, אני דורש מכם המון ריכוז, המון עבודה והמון השמדה". (פליטת פה של המאמן הגרמני בתדרוך לפני המשחק)
"יש לי שלוש סיבות טובות להאמין שהפעם ניקח את הגביע העולמי: קרלסברג, טובורג והיינקן". (אוהד כדורגל אנגלי)
"קשה לנו עם הכדורגל, כי זה לא נכנס לכיס". (עיתוני יפן מתרצים את ההפסד לאוסטרליה)
"אני בכלל לא ברווזון, אני ברבור!" (החלוץ הברזילאי פרד מגלה שלחבריו בנבחרת קוראים רוביניו, צ'יצ'יניו, רונאלדיניו וריקארדיניו)
"אין לי בעיה שההולנדים יעלו למגרש, אבל קודם שיחליפו את החולצות הכתומות". (מאבטח במונדיאל, לשעבר שומר ראשו של אריאל שרון)
"אללה אכבר! ג'יהאד! איטבח אל יהוד" (השדר המצרי מתפעל מהשער הווירטואוזי של הצ'כי רוסיצקי, בערוץ שהצלחתי לקלוט בחינם)

חמסה עלינו

א. איזה מזל יש לראש הממשלה, שלא קוראים לבת שלו דנה נתניהו.
ב. אני לא יודע לשם מה אהרן ברק צריך להשפיל את עצמו ולנאום בכנסת. זה בסך הכול מקום לא כל כך חשוב, שבו נחקקים חוקים שאחר כך ייפסלו בבית המשפט.
ג. "בכל פעם ששמעון פרס מעלה רעיון, אנחנו בהתחלה מגחכים, ואחרי עשרים שנה אומרים – וואלה, יש בזה משהו". (רזי ברקאי מוכיח כי הזיכרון שלו עובד ברברס)
ד. רון לשם, שזכה בפרס ספיר על ספרו העוסק במלחמת לבנון, טען כי ועדת הפרס גילתה אומץ בכך שבחרה בספר אנטי-מלחמתי. שמישהו יסביר למר לשם כיצד הדברים מתנהלים כאן, ומדוע אין הוא צריך להיות מופתע כל כך.
ה. במשחק הכדורגל בין מכסיקו לאירן, כבש שחקן בשם בראבו שני שערים לזכות מכסיקו, ואילו את השער היחיד של אירן כבש שחקן בשם גול-מוחמדי. שאלה קטנה לשחקני ההגנה של שתי הקבוצות: לפני המשחק, כשהתלבטתם על מי לשים עין במיוחד, באמת היה לכם קשה לקלוט את הרמז?

יודע את מקומי

עבור אנשים המוגדרים כשומרי מצוות, כעבדכם הנרצע, אין זה דבר פשוט להעניק להגדרה הכללית הזאת תוכן ממשי. יש מצוות בתורה שאין לי בעיה ליישם בשטח ("לא תחסום שור בדישו" – מצווה שאני מקיים בכיף מדי ארוחת צהריים), ויש כאלו שאני מתקשה בהן מאוד ("ואהבת לרעך כמוך" – אני פשוט אוהב את עצמי יותר מדי). אבל לעתים אני 'מתלבש' על מצווה מסוימת, בעיקר מצווה שבימים אחרים אני נוטה לחפף בה, ומחליט לעשות מאמץ ולהקפיד בה עד הסוף.
"די!" קראתי יום אחד והקפצתי את רעייתי ושני ילדיי, "מעכשיו אני מפסיק לדבר לשון הרע, וזה סופי!"
עד לאותו רגע הייתי שקוע בשיחה עם הזוגה, מלכלך כמעט מבלי משים על כל העולם, אשתו וילדיו. מסוג השיחות שעושות לי רע רק כשהן מסתיימות, וזה בדיוק מה שקרה לי באותו יום. משראיתי כי רעייתי לא מגיבה על ההצהרה הנחרצת שלי, הוספתי: "נמאס לי להיות כזה רכלן! נעשיתי גרוע יותר אפילו משרית השכנה". ראיתי שהיא נועצת בי מבט, והוספתי בלחישה: "טוב, אז אני מתחיל מעכשיו".
הסכמנו להפוך את ההחלטה למשפחתית, כלומר לשמור על בית נאמן ונטול לשון הרע בישראל. בשבועות הראשונים זה לא ממש עבד. מדי פעם, יכלו הזבובים על קירות ביתנו לצותת לדיאלוגים בסגנון הבא:
"פגשתי את מיכאל ליד הבנק".
"כן? מה אתו?"
"את יודעת, כרגיל".
"אולי תפסיק כבר לדבר לשון הרע?!"
אלא שהיתה בעיה קשה אפילו יותר, והיא קשורה לתדמיתו המטופחת של כותב מדור זה כאדם סרקסטי עד כאב. במצב עניינים כזה, אפשר היה לשמוע דו-שיח כגון זה:
"החבר שלך גדי התמנה למנהל התיכון".
"באמת? כל הכבוד לו".
"אולי תפסיק כבר לדבר לשון הרע?!"
כי לא חשוב רק מה אומר הבנאדם, אלא איך בדיוק הוא אומר את זה. מכיוון שלא הצלחנו להוציא את הרכילות מהבית, החלטנו פשוט לשתוק ולא לשוחח על כלום. במהלך תקופה ארוכה, הפרתי את ההסכמה שבשתיקה פעם אחת בלבד, כשביקשתי מרעייתי את המלח במהלך סעודת השבת. אני לא נוהג להמליח את האוכל שלי, אבל פשוט התגעגעתי לדיבור עם אשתי. יכול להיות שהצלחתי לא לרכל באותה תקופה, אבל לראשונה בחיי עברתי על מצוות "לא תחסום שור בדישו".