בשבע 196:בתוך המשפחה

עמנואל שילה , כ' בסיון תשס"ו

על יחסי אחווה ושיתוף פעולה ועל סגנון הוויכוח בעידן של מחלוקת פנימית

במשפחה המצומצמת שלי, ואני מדבר על אחים וגיסים בלבד, מיוצג מגוון ססגוני מתוך קשת הדעות, המוסדות והאינטרסים של הצדדים השונים בוויכוחים שמסעירים כעת את הציבור הדתי-אמוני.
סירוב פקודה לעקירת יישובים - כן או לא? להילחם על הארץ או על דעת הקהל? עמונה או עצמונה? להתגייס בהתלהבות כבעבר או לצנן את היחס לצה"ל? עבורנו אלו שאלות נוקבות וכלל לא תיאורטיות.
יש לנו אחד שהוא ראש מכינה קדם-צבאית, ויש בכיר אחד בתנועת 'פנים אל פנים'. יש שני ר"מים בישיבות הסדר, קצין בכיר במיל' סרבן גירוש, שני 'הר-המורניקים', ארבעה מתנחלים, שני בני התנחלויות שהיום חיים ומחנכים בגרעין תורני בעיירה דרומית (אל תספרו, מספר הכובעים רב ממספר הנפשות). ויש אחד עיתונאי שכולם קוראים - חוץ ממי שלא יכולים לסבול את מה שהוא כותב. כולנו דעתנים, כולנו איכפתניקים, וכולנו נושמים עמוק את אוויר עולם הישיבות, הצבא, ההתיישבות והגרעינים התורניים.
במפגשים משפחתיים מתלהטים וויכוחים בנושאים אקטואליים העומדים ברומו של עולם התורה, העם, ההתיישבות והפוליטיקה. יש מי שנסחפים ומעלים טונים בלהט הוויכוח, עד כי דומה שהם עומדים לבלוע איש את רעהו. אחרים מטים אוזן, מצטרפים מדי פעם. לעיתים עולה בי המחשבה שיכולנו למכור כרטיסים לוויכוחים הללו. הילדים שגדלו והחלו להבין מקשיבים בפליאה ובעניין. איכשהו בסוף כל הטונים הגבוהים מתכנסים אל תוך שירת זמירות שבת חגיגית ומשותפת.
במוצאי שבת, אחרי וויכוח חטוף למלווה-מלכה, אנו נפרדים באחווה ובידידות, עד לוויכוח הבא.

השבוע נחת אצלי אימייל מאחי הבכור - מתנחל, 'הר-המורניק' ור"מ בישיבת הסדר - ובו התגובה הבאה:
לאחי היקר עמנואל,
במאמר המערכת 'שולחן עורך', תחת הכותרת "ממלכתיות אומללה", אתה מכנה את יונתן בשיא בשם "ממלכתי". זו לא האמת. זה כמו לומר שאברום בורג הוא "ציוני דתי", צביה גרינפילד היא "חרדית" ואחמד טיבי הוא "ישראלי". יונתן בשיא הוא שמאלן חובש כיפה, חסר כל מחויבות אישית לדעת תורה בהתנהלותו הפוליטית, ואין לו שום קשר לממלכתיות התורנית מבית מדרשם של תלמידי הרב צבי יהודה, כמו הרב צבי טאו, והרב אלי סדן. זהו ניסיון לא ראוי להרוויח דעת קהל בוויכוח האידיאולוגי על ה'ממלכתיות', על ידי טרמינולוגיה מטעה. אגב, ביישובים המכונים 'ממלכתיים' קרי עצמונה ונצרים, לא היתה משפחת אחת שפנתה אל מנהלת סל"ע לפני הגירוש.
הבדיחה על היישוב עלי והפקס גם היא אינה במקום. היישוב עלי נמצא באותו צד במלחמה שכולנו נמצאים בה, ואוי ואבוי לנו אם נתחיל לנגח זה את זה, במקום לקדם יחד את פני הסכנות האורבות להתיישבות כולה.
במטותא ממך ומעיתונך, אפשר להתווכח, אפשר לא להסכים, אבל צריך לשמור על כללי ויכוח הוגנים.
הכותב בכאב, אחיך האוהב והממלכתי
(הרב) ידידיה שילה


וזו תגובתי לאחי היקר, ולמי שחושבים ומרגישים כמותו.
האמת היא שהתכוונתי ל'ממלכתי' במלעיל ולא במלרע. הממלכתיות של פעם, בנוסח תנועת תורה ועבודה והקיבוץ הדתי, היתה תמהיל של אזרחות נאמנה, של מגויסות ציונית ושל ערכים יהודיים. היא אכן לא נשענה על פרשנות אמונית מעמיקה של משמעות תקופתנו. היא לא העמיקה במהותו הרוחנית האחדותית והסגולית של עם ישראל, ולא למדה את דברי הראי"ה קוק על טיב הקשר הנשמתי-פנימי בין העם והארץ. היא גם לא התיימרה ללמד את פשרם הרוחני של מהלכים ואירועים, ופרשה אותם לפי ראות עיני בשר ודם. ואכן כפי שכתבת, במקרים רבים המחויבות שלה לדעת הלכה ותורה בשאלות קונקרטיות היתה רופפת למדיי.
צדקת שיש להיזהר מלערבב בין שני סוגי ה'ממלכתי'. אבל בימינו אלה נוצר מפגש דעות בין שתי הגישות. בין ה'מזרוחניקיות' הבעל-בתית, זו שמשלימה ומסתגלת עם ישראל כמדינה חילונית שאנו מיעוט בתוכה, לבין התפיסה המקדשת את המדינה ומוסדותיה ואת ה'קמעא קמעא', ערוכה לקבל כל משבר ונסיגה בסבלנות אין קץ, ובעצם גישתה זו אולי מרחיקה את הקץ. אינה מפחדת מדרך ארוכה ובכך, הלוואי וטועה אני, מאריכה את הדרך.


אני שמח שההשוואה (שלא עשיתי) עם יונתן בשיא מעליבה. אבל לכשנעמיק בדבר, המרחק בינו לבין כמה מרבותיהם של ממלאי הפקודה אינו תהומי. בשיא מאמין שהחלטות חוקיות של ממשלה נבחרת דינן להתקיים. הוא יאמר מן הסתם שמצב אחר הוא אנרכיה. מן הסתם הוא מאמין שהמיעוט אינו רשאי למרוד בהחלטות הרוב ולכפות עליו את דעתו. ואם דין ההחלטה להתבצע, מה רע בזה שאחד משלנו ידאג למזער נזקים? ובכלל, הרי אילו התבקש פקיד ממשלתי לבצע את תפקידו של בשיא - במה הוא שונה מחייל? האם נרצה שפקידי ממשלה ימרדו בשלטון? ומה ההבדל בין פקיד מכהן למי שכרגע אינו פקיד, אך רואה את עצמו כמי שמוכן לעמוד לשירות המדינה בכל רגע שיידרש?
ובאשר לבדיחה שלי ולסגנון הדיון: לעיתים הכנסת הומור לתוך וויכוח דווקא מקהה את עוקצו. זה עדיף בעיני מלהאשים את הצד השני שיחסו למדינה הוא יצר הרע של חטא העגל, או שפשרנותו במאבק על היישובים הוא יצר הרע של חטא המרגלים. זה הסגנון בו נקט מי שהאשים את המחנה התקיף בגישה שבאה מתוך "יצרא בישא של שנאת חינם".
לסיכום, אני חושב שאין להירתע מהוויכוח הנוקב. אחדות המחנה אינה תנאי הכרחי או תנאי מספיק להצלחת המאבק. ראה המחתרות ערב המדינה ששנאו זו את זו והצליחו, וראה לעומת זאת מאבקנו בגוש קטיף - שם היינו מאוחדים ונכשלנו כי התאחדנו סביב קו כושל. נמצה את הוויכוח, ונשתדל להיות קשים לכעוס ונוחים לרצות זה לזה, כמו בוויכוח בתוך המשפחה. אחר כך נראה במה אפשר לשתף פעולה למען המטרה המשותפת, ובמה שלא - כל אחד יפעל כדעתו.


ולסיום, עוד מכתב מחאה, והפעם מהכיוון השני:
אנו רוצים להבהיר כמה נקודות – והרבה תושבי עלי שותפים לדעה זו:
א. אם חלילה תינתן פקודה להחריב את היישוב עלי, אנו נפעל בכל כוחנו כאדם הנלחם על ביתו להפר את המזימה.
ב. אנו נקרא וקוראים לכל חיילי צה"ל ולכוחות הביטחון לסרב לפקודת הגירוש, שהינה נוגדת את תורתנו הקדושה ואת המוסר הטבעי.
על החתום: דניאל פדידה, יואב עמיר, עלי.