בשבע 196: הדשא של השכן

חגית רוטנברג , כ' בסיון תשס"ו

אוי לא! שוב מגיעות סוליות נעלי הספורט הענקיות של שחר ודורכות עלי בחוזקה. ממש כואב לי הראש, וכל הגוף הדק והירוק שלי מקומט לגמרי בגלל הנעליים האלה. הוא רץ מעלינו כל היום, ועוד בועט בכדורגל, שרומס אותנו גם כן. אבל למרות הכאבים, אני וכל החברים שלי נחשבים לדשא הכי ירוק בשכונה, הכי יפה והכי מטופח.
הפרחים בחצרות השכנים מציצים בנו בקנאה: הם בטוחים שלנו, הדשא של משפחת לוין, יש את החיים הטובים והמושלמים ביותר. כל היום משקים אותנו במי ממטרה קרים, מסדרים אותנו בעזרת גנן פעם בשבועיים ועוד כל מיני דברים שנראים באמת נפלאים.

האמת היא שהם ממש טועים. נכון שאנחנו נראים כמו שטיח דשא ירוק ורענן, אבל זה לא אומר שבאמת כל-כך טוב לנו. קחו למשל את שחר: כמה סבל הילד הזה גורם לי ולחברי הירוקים! כבר סיפרתי לכם איך הוא רץ ודורך עלינו, ובועט לנו בראש כשהוא משחק כדורגל. אבל זה עוד כלום: יום אחד הוא יצא מהבית בכעס, ושפך עלינו את חמתו: הוא התחיל לתלוש את החברים שלי מהמקום, תלש וזרק עוד אחד ועוד אחד בלי שום סיבה. נאלצתי לראות עשרות חברים שלי מתייבשים בשמש, והופכים לצהובים ויבשים. הם התחננו למים, אבל לא יכולתי לתת להם כלום. הייתי עצוב ובכיתי כל השבוע בגללם.
חוץ משחר, יש יצורים אחרים שגורמים לנו נזק רב: כל מיני יצורים קטנים, מעופפים וזוחלים, ששכחתי את השם שלהם, אבל אמא שלי אמרה שהם פשוט מכרסמים אותנו ועושים בנו חורים עגולים. נבהלתי מאוד: "מה, אמא הם יכולים לעשות גם לי חור באמצע הבטן?" אמא ניסתה להרגיע אותי, אבל כבר שבוע שלם אני חולם על זחלים שחורים שאוכלים אותי.
בוקר אחד, בהיר ושטוף שמש, התעוררתי אחרי לילה שקט ונטול חלומות, ומתחתי את הגבעול שלי בפיהוק רחב. היה לי מצב רוח די טוב, והחלטתי לשוחח קצת עם השכנים.
"בוקר טוב, שושנה", קראתי לפרח הוורוד מהגינה של משפחת שליסל.
"מה כל-כך טוב?" היא השיבה. "נכון, לך בעצם תמיד הבוקר טוב, הדשא של משפחת לוין", אמרה שושנה במרירות, "אבל לי, למשל, מחכה יום קשה: כל המשפחה נסעה ושכחה לגמרי להשקות אותנו. עכשיו אני צריכה לחכות עד הערב בלי טיפת מים. אני לא יודעת איך אסתדר. הלוואי שהייתי גדלה כמוך, בגינה של משפחת לוין".
נאנחתי לעצמי כששמעתי את שושנה. אילו היתה יודעת שזה בכלל לא כזה גן עדן לגדול פה, אני בטוח שהיתה מדברת אחרת.

"נכון, שושנה צודקת", שמעתי את קולה של חרצית מהחצר של משפחת שניר, שהחליטה להתערב בשיחה. "אתה יודע שכל צמח בשכונה הזאת היה מת להתחלף איתך. אני הייתי מוכנה אפילו שיתלשו כמה מעלי הכותרת הצהובים שלי, ובלבד שלא אצטרך לגור פה עם הכלב של משפחת שניר, שכל היום מלקק אותי בלשון הוורודה והענקית שלו".
החלטתי להפסיק את הדיון. הם הרי לא יקשיבו לי ממילא, ותמיד יחשבו שאצלי יותר טוב. לפתע נשמע רעש נוראי: טרקטור ענק התקרב לכיוון הגינה שלנו. ראיתי את גברת לוין מדברת עם הנהג, ואומרת משהו על בריכת שחייה חדשה. התחלתי לרעוד. הטרקטור התקרב והרים את כולנו בכף הגדולה שלו. "אתם רואים? עכשיו אתם מאמינים לי שהדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר?" צעקתי לכיוון חרצית ושושנה. הם הביטו בנו בעיניים דומעות והרכינו את הגבעול. אני חושב שהם לעולם לא ירצו יותר לעזוב את החצר שלהם.