חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 196ראשיהפצה

שוברת חופות - תרבות ופנאי (הצגה)

בקומדיה החדשה של תיאטרון "תאיר" אין תפאורה וקלעים, אבל יש משחק מצוין, כריזמה והרבה צחוק. 'בדיחותא דשידוכין' – קומדיית טעויות על הורים ושידוכין, תיאטרון 'תאיר'. בימוי: עמירם אטיאס.
16/06/06, 01:11
עפרה לקס

"לחיים", קיבלו את פנינו שחקני תיאטרון 'תאיר', כשבקבוק יין בידם האחת וכוסיות בידם השנייה. את היין הם מזגו והגישו לכל הבאים בשערי התיאטרון, אשר הוזמנו גם להשאיר צ'ק לחתן ולכלה ולהיכנס פנימה לחתונה של ברוריה וידידיה, שתי דמויות מרכזיות בערב.

ובפנים? אולם קטן ולא גדוש, שיתמלא חיים עם כניסת השחקנים. ההצגה תיפתח בשיר שיסביר מה עומד להתרחש על הבמה, ומשרטט באופן כללי את הדמויות. אחר-כך יפרצו אל הבמה שמונת השחקנים האחרים, ובשמחת חיים אמיתית ישטפו אותה בקולות, תנועות, קפיצות, קצת שיחה עם הקהל ושני שירים נוספים.

הקומדיה שבחרה קבוצת 'תאיר' להעלות הפעם היא סוג של 'בחן את עצמך' פומבי. משהו בסגנון זמר שמחליט להופיע בפני קהל בלי תזמורת. השחקנים ב'בדיחותא דשידוכין' אינם נעזרים כמעט בתפאורה, וגם התלבושות כוללות בדרך כלל רק כובע, מסכה ואביזר נוסף. המסכות המצוינות אמנם מסייעות לקהל להבין מיהי הדמות שעומדת לפניהם, אך לכל הדעות אלו אביזרים מינימליסטיים.

כל אחד מציג מחליף במהלך הערב תפקיד, ומי שסיים את שורותיו יושב לנוח על שרפרף על הבמה, כשהוא מסיר את המסכה כדי לאוורר את פניו. 'מאחורי הקלעים' בהצגה הזו הוא מושג לא מוכר, ואיש מהשחקנים אינו יורד לשתות כוס מים או לפרוק מתחים. היה יפה מאוד, אגב, לראות איך כשהשחקנים התיישבו על השרפרפים הם בחרו לצפות בחבריהם כשחיוך על פניהם. החבר'ה נראו מרותקים, כאילו הם צופים במחזה בפעם הראשונה, וכמו לא היו חזרות. השחקנים הנחים, אגב, משמשים מפעם לפעם כמקהלה גברית מתוזמנת, אביזר העשרה למה שמתחולל על הבמה.
'בדיחותא דשידוכין' היא בהחלט קומדיה, ויעידו שרירי הפנים שנתפסו לנו בסוף הערב. כן, אפשר לעשות קומדיה מוצלחת בלי לרדת נמוך, לא בשפה ולא בעלילה.

את הרעיון של הפקת קומדיה יהודית גלגל יהודה סומו, מחזאי יהודי, שנחשב כמי שכתב את המחזה היהודי הראשון. סומו ניהל להקת שחקנים והיה במאי ואיש ספר, והוא החליט לפתח מדרש מילקוט שמעוני על המילים 'קנה עבד קנה רבו'. המחזה המקורי נכתב אמנם במאה ה-16, אבל העיבוד של דודיק סמדר פשוט נפלא. הוא מלהטט בין שפת המאה ה-16 וסלנג עכשווי, ומשבץ בדרך פסוקים, פתגמים, 'חגיגה בסנוקר', 'דירה להשכיר' ועוד יצירות מופת שכאלה. סמדר אינו שוכח לרדת על שייקספיר ב'רומאו ויוליה', והבמאי עמירם אטיאס לוקח את הדברים צעד קדימה כשהוא גורם לאחת הדמויות להיות מין 'יוליו' לאורך כל הדרך.

הדמויות, מטבע הדברים, מתאימות לסטיגמה שנתפרה עליהם: הקלאפטע, הבחור המאוהב הפייטן והרחפן, הבחורה הפטפטנית, הגנדרנית והמאוהבת, הקמצן הזקן והקשוח שבעצם עושה כל מה שאשתו רוצה.
לחבר'ה האלה הוסיפו פלפל בדמותם של שלושת העבדים, שהם האנשים הכי פחות משכילים לכאורה, אבל בפועל, כמו תמיד, מעירים את ההערות החכמות ביותר ומביאים את העלילה אל סופה הטוב. מי שמפתיע ומרענן הוא 'הרב חמדן', שכשמו כן הוא – רב וגם חמדן. לחוששים מפני השפעה חינוכית רעה, ארגעה: ל'רב חמדן' נכונה קונטרה בדמות הופעתו הסמי-אלוקית של הרב אמיתי (ששמו מעיד על תפקידו).

ל'בדיחותא' אין מסרים מתוחכמים. ההצגה מציגה אמירה כללית על אופיו של האדם – אמירה שהיתה נכונה במאה ה-16 ונכונה גם היום. מי שמחפש ערב כיפי, בלי הרבה קימוטי מצח (למעט בצורך לעקוב אחרי העלילה, שלפעמים מסתבכת קצת יותר מדי), שילך. ההנאה מובטחת גם מהיכולת לטפוח לשחקנים על השכם ולומר בקול: שיחקתם אותה. עמדתם במבחן שהצבתם לעצמכם, ובגדול!

ואם כבר בשחקנים עסקינן, נוסיף באותיות קטנות שרק שחקנים יכולים לראות: כדאי לכם להוריד מעט את הווליום כשאתם מדברים. אחרת, בעוד 4-3 הצגות לא תוכלו לדבר בכלל. לא חבל?