בשבע 196:שיגור בשיעור

עפרה לקס , כ' בסיון תשס"ו

 בקרית החינוך הדתי בשדרות התלמידים מבקשים מיוזמתם להשלים את שיעורי המתמטיקה שהפסידו בגלל נפילות הקסאם, למורים קשה ללמד בין ההתפוצצויות, אבל מההישגים החינוכיים אי אפשר להתעלם: ירידה במפלס האלימות, עלייה באחוזי הזכאים לבגרות ותלמידים שממשיכים לישיבות ומכינות, השכן עמיר פרץ? התלמידים שולחים לו מכתבים נזעמים, והמורים עוד זוכרים איך הפגינו מול ביתו כשקרא להכיר באש"ף

רצינו לספר על קריית החינוך הדתית בשדרות, על המהפך החינוכי והערכי שמתחולל שם, על השיפור המדהים בציוני הבגרות ועל עובדי ההוראה שעוטפים את תלמידיהם במסירות ובאהבה. אבל אז נפל בעיר קסאם ועוד אחד, ומה שהיה אמור להוות תפאורה ורקע בלבד עבר פתאום אל קדמת הבמה.

בביתה של אחת המורות נפל טיל, שבישר את בוא הגשם. אחר-כך החלה השבתת הלימודים ושביתת הרעב. ביום ראשון לא עברה חצי שעה בלי קסאם, והתושבים, שבשבוע שעבר עוד היו רגועים, נכנסו למצב נפשי של פחד וחרדה.
אנשי העיר אמנם מקבלים כעת הצעות נדיבות לנופשונים, לממתקים ולצ'ופרים למיניהם, וגם החיבוקים לא מפסיקים לזרום. אחרי 31 שנה אפילו החלו לבנות מבנה חדש לבית הספר הדתי, אבל הם לא ממש רוצים את כל זה. הם פשוט מבקשים שלא להתעורר לתוך שחר אדום. בוקר שקט נשמע להם כמו משהו סביר. את ה'שחר' הם מעדיפים למרוח על הלחם.
ביניים: מקדמים בעזרת אמונה

יום חמישי בבוקר בכניסה לאמי"ת שדרות. השומרת פותחת לנו את השער, והדים עמומים של התפוצצות נשמעים ברקע. "תקשיבי טוב, אלו השיגורים של צה"ל", אומר צפריר, הצלם האשקלוני. תלמידים נחמדים מכוונים אותנו אל חדרו של המנהל.

הצצה חטופה במסדרונות בית ספר מעידה על הקפדה על ניקיון, והשקט מסביב מוכיח כי החבר'ה אינם משוטטים בחוץ – שני ממצאים שלא פשוט להעלות בבית ספר תיכון. על המדף בחדרו של הרב אלי אדרי, מנהל קריית החינוך, ישנו גוף של ספר תורה, ומתחתיו חתיכת קסאם קטנה, צנועה. מזכרת מהטיל שנחת בתוך כיתה בנתיב הישיבתי לפני כמה שבועות.
על הקירות תעודות הוקרה רבות, המעידות על העלאת אחוזי הזכאים לתעודת בגרות ועל מעורבות חברתית של התלמידים. בספרייה שלו ניתן למצוא בין השאר את 'שחר כתום', אלבום המאבק בגוש קטיף, מתנה מאחד מימי העיון. ועכשיו שאלה: אם השחר הכתום הפך לאדום זה סימן טוב או לא?

התיכון הדתי בשדרות הוקם לפני 31 שנה. היתה בו מגמה עיונית קטנה, ומגמות מקצועיות שכללו נגרות, כלכלת בית, תפירה ועוד כהנה וכהנה המצאות שנועדו להעסיק את הילדים. מקצוע של ממש לא יצא להם מזה, וגם לא תעודת בגרות. עם השנים, בהוראת מתי דגן – ראש המנהל לחינוך דתי בשנות ה-90 – נסגרו המגמות האלה והתיכון הפך לעיוני. הצעד הזה לא שינה את אחוז הזכאים לבגרות, והוא עמד על 17. מי שיכול היה, שלח את ילדיו ללמוד מחוץ לעיר או בתיכון החילוני.
לפני 8 שנים, כחלק מהמגמה לפעול גם בקרב אוכלוסיות חלשות, נכסה רשת אמי"ת לתמונה. היא הכניסה מנהל חדש ורעננה את צוות המורים. דני רהט, המנהל החדש, החליט שהוא מפסיק לדשדש בביצה הטובענית של הנחשלות. מספר הרב אדרי: "הוא שינה את התפיסה בבית הספר, ועבד על הדימוי העצמי של התלמידים. לא עוד 'אנחנו חלשים ודפוקים ולא יכולים', אלא 'אנחנו מסוגלים ונעשה את זה'. הוא הצמיח מגמות לימוד חדשות, הכניס פיזיקה ומחשבים, ביולוגיה ברמות של 5 יחידות ומדעי הסביבה".

בצד אלה, הכניס בהט המון מוטיבציה לצוות, ומאז בכל שנה ישנו גידול במספר התלמידים ועלייה באחוזי הזכאים לבגרות. בתשס"ה, למשל, היו 100 בוגרים לבית הספר, ומתוכם 70 היו זכאים לתעודת בגרות. רוב הזכאים, מבהיר הרב אדרי, שנכנס לניהול לפני שנתיים, סיימו עם תעודה טובה ועם מספר משמעותי של יחידות.
הרב אדרי אמנם מספק נתונים מספריים, אך הוא מבהיר שזה איננו הדבר העיקרי: "המהפך הוא חינוכי. ילד בא ולומד כי שינית לו את הראש, כי המורים שלו הפכו אותו מתלמיד שאינו מאמין בעצמו לתלמיד שואף, לכזה שיש לו אופק, ולא בגלל שהמורה יודע להוביל אותו לבגרות".

עובדים עם כולם
בקריית החינוך הדתי של שדרות לומדים היום 650 תלמידים, והיא כוללת שדרה מרכזית – חטיבת ביניים ותיכון מקיף, ושני נתיבים: האחד ישיבתי והשני דמוי אולפנה. בנתיבים הדרישה התורנית היא גבוהה יותר, והתלמידים מחויבים לנהל אורח חיים מסוים גם מחוץ לכותלי בית הספר. אנשי הגרעין התורני, אגב, עדיין לא שולחים את ילדיהם לנתיבים המקומיים. הם אמנם מאמינים כי הכוחות צריכים להישאר בפנים, אבל קשה להם. אולי בקרוב תהיה פריצת דרך בכיוון.
"העבודה כאן לא פשוטה", מסביר הרב אדרי. "אנחנו לא תיכון ממיין. אנחנו קולטים את כל אוכלוסיית שדרות, גם מבחינת הרמה הלימודית, גם מבחינת הרמה ההתנהגותית וגם מבחינה כלכלית".
"אם יש מישהי שיש לה בעיה כלכלית, אין לנו הרבה מה לעשות", אומרת מחנכת במקיף. "אנחנו לא יכולים לשנות את כל סדרי הכלכלה בבית. אנחנו מקבלים בקשות לסיוע במימון הטיול השנתי, ואחר-כך אנחנו רואים את התלמידה עםMP3 ועם ציפורניים שאפשר להשתגע. אבל הבעיה הקשה יותר", היא מוסיפה, "היא עם הבנות שיש להן הורים מסוממים בבית, כאלה שמתמודדות עם אחים בוגרים או הורים מכים. להיות מחנכת שלהן זה בעצם לקיים קשר ישיר עם עובדות הנוער עד חצות הלילה. ישבתי עכשיו עם עובדת נוער ואמרתי לה: 'עוד מעט חופש. הילדה תהיה חודשיים בבית. זו לא ילדה שתלך לקייטנה, צריך למצוא לה עבודה'. הבנות, אגב, יודעות מזה ורוצות את זה. הן צמאות למסגרת".
הקשר של המורים עם תלמידי קריית החינוך חורג בהרבה מיחסי מורה-תלמיד. גם בימים אלה, שבהם מערכת הלימודים מושבתת, המורים מתקשרים לוודא שהתלמידים שלהם אינם מסתובבים ברחובות ומסכנים את עצמם. בימים רגילים המורים מלמדים בהתנדבות שיעורים פרטיים ומקיימים ביקורי בית וסמינריונים Home-made בביתם, כולל שולחן שבת וזמירות.

וזה לא מסתכם רק בבנות, מספרת המחנכת: "הקשר שלנו עם ההורים הוא חברי וחם מאוד. האמהות יכולות להתקשר אלי ולשאול אותי שאלות שאינן קשורות לתורה, חשבון ועברית. זה ראש אחר". 

 כמו משפחה גדולה
נורית דוידי גרה בשדרות ומלמדת בקריה כבר 8 שנים. היא היתה מחנכת, וכעת היא מורה לשל"ח. כשהצלם לא מפסיק לצלם אותה, היא יורה: "כבר פרשתי מהמועמדות לתכנית 'הדוגמניות'". המטפחת שעל ראשה עלולה להטעות. מסתבר שהיא עמוק בתוך העולם של התלמידים שלה.
כשדוידי מדברת על המהפך שהתחולל בבית הספר, היא מדגישה בראש ובראשונה את שם הפועל 'להאמין'. "אנחנו מאמינים מאוד בתלמידים. היחס פה הוא חם מאוד ומאמץ. כשלמורה יש תלמידים, הם הילדים שלה. יש לה 5 בבית, ועוד 24. אנחנו כגרעין הגענו לכאן כדי לנער מהממ"ד את האבק של פעם ולהתחיל משהו אחר. רשת אמי"ת והגרעין נותנים רוח חדשה".

לדעת דוידי, השינוי התפיסתי של התלמידים משפיע גם בבתיהם, וההשפעה היא הדדית: "אנחנו מרגישים כמו משפחה. היחס האישי והחם של האנשים פה הפך אותנו להיות כמוהם. אתה לא יכול לעמוד מול זה". גם המחנכת השנייה מדברת על הקשבה, חמימות וצימאון של בנות, שקשה למצוא במקומות 'נחשבים'.
הדבר בא לידי ביטוי גם ביום שבו נחת הקסאם סמוך לביתה: "השעה היתה כמה דקות אחרי 8 והן ראו שלא באתי, אז הן החלו להתקשר בלחץ: 'המורה, מה איתך? הכל בסדר?' כשהן השתחררו מבית ספר הן עברו דרכי. הייתי באמצע שטיפה, כי הבית היה מלא ברסיסים. הן התנצלו שהן מפריעות לי, אבל אמרו שהן חייבות לראות מה שלומי".
איך את מגדירה הצלחה? האפשרות שחלק מהן ימשיכו באולפנה?
"לא, זו ממש לא המטרה שלי. אני רוצה שהן יהיו בנות טובות, שיכבדו את ההורים שלהן ויהיו איתם בקשר טוב, שיהיו אמיתיות עם עצמן ויבררו את הדרך שלהן יחד עם ההורים שלהן ואיתנו, ושיבינו שכולנו באותו הצד. נקודה נוספת היא המודעות לכך שהן לא חיות רק בשביל עצמן. להרחיב את המעגל של 'אני והמשפחה', לשייך אותן למקום.
"בחטיבת הביניים אנחנו מדברים על שייכות לבית הספר ולקהילה, והן מתנדבות במרכז החסד ובגני הילדים, וכך זה הולך ומתפתח, עד שבעזרת ה' הן יצאו לשנת שירות, עם מחויבות כלפי החברה, העם והמדינה שלהן. כרגע הן מרגישות מנותקות מאוד מהמעגל הרחב הזה". 

חיים תחת הטילים

"המקום קסאם לנו", אומרים אנשי 'אפיקים בנגב', הגרעין התורני של שדרות, והם אכן מתכוונים לכך. האידיאלים והאמונה בעם ישראל ובאלוקיו הביאה אותם למקום, והחמימות של אנשי המקום השאירה אותם. הגרעין מונה היום 130 משפחות, ונכון להשבוע איש איננו מתכוון לעזוב. להיפך, בקיץ יגיעו למקום משפחות חדשות.
אולי עוד יסתבר בעתיד שהקסאמים היוו סוג של כור היתוך. הטיל הלא מתוחכם הזה הרי לא מבחין בין בית של אנשי גרעין לבית של שדרותי מלידה. אשתו של שר הביטחון ניסתה אמנם לעשות הפרדה בין שני סוגי האוכלוסיה, אבל רעש הפיצוץ החריש את דבריה. הקסאם שנחת אצל משפחת דוידי לפני שבוע, למשל, פוצץ את הסלון האישי שלהם. ואגב, הם רכשו את הבית, הם לא שוכרים זמניים.

ביום שלישי שעבר ב-7 בבוקר התעוררה משפחת דוידי לקול השחר האדום. "תפסתי את התינוקת ונכנסו לממ"ד", משחזרת דוידי. "ידעתי שזה יבוא אלי. צעקתי לבעלי: 'אלון, זה עלינו'. ואז היתה עוד סידרה. תפסתי את כולם ועברתי לחדר הפנימי יותר, כי הבנתי שזה באגף ההוא. היו נפילות נוראיות".
הקול של דוידי עדיין רועד כשהיא מדברת על מה שחוותה. "כל הסלון היה מלא בזכוכיות ובעשן לבן, הדשא היה מלא ברסיסים, ואז הבנתי מה זה רסיס שיכול להרוג בן אדם. אישה אחת נפצעה ברגלה, והאמבולנס הגיע די מהר. אנשים היו בהלם, התחילו לבכות. לקחתי רסיס די גדול, זרקתי אותו על הדשא כי הוא היה רותח, ואמרתי שאני ארשום עליו 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. שנזכור".
מאז המקרה דוידי אינה ישנה היטב. היא מתעוררת באמצע הלילה, מכניסה את התינוקת לממ"ד ורק אז מגלה שהיא חלמה שיש אזעקה. לדבריה, כל 'אלטע זאכען' וכל 'אבטיחים על הסכין' מקפיצים אותה. "זה קשה, אבל זה לא מה שיזיז אותנו מפה".

איך הילדים?
"גם הם דרוכים מאוד. הם התחילו לשאול שאלות כמו מה קורה כשבן אדם מת, מה זה בעצם עולם הבא. הילדה הגדולה, שבכיתה ב', מדברת הרבה, מציירת הרבה וגם כותבת.
"מדינת ישראל עובדת יפה", אומרת דוידי בסוג של ציניות. "תוך כמה דקות ניקו לנו את הזכוכיות והרכיבו חלונות חדשים. 'הנה, לא קרה כלום. הכל בסדר. בא מס רכוש, הגיע האיש של הרכב והציע לנו מה שאנחנו רוצים, גם צבע חדש. בתקשורת מדווחים: 'הקסאם נחת לביקור', ויש גם מי שלוקח אחריות על הפיגוע, הכל כאילו בסדר. צריך להבין: יש פה מלחמה, פצצות נופלות פה בלב עיר". 

 לא הכל עובר, הבר
אלה אבוקסיס נהרגה לפני שנה וחצי מטיל קסאם. קרוב משפחתה הוא מורה להיסטוריה בקריית החינוך. אבוקסיס מגלה טפח ממה שמתרחש בביתה של המשפחה השכולה: "כשהם שומעים 'שחר אדום' או נפילה של קסאמים, זה עושה להם דה-ז'ה-וו ומחזיר אותם אחורה. באחת השבתות היו נפילות באמצע התפילה, ואתה רואה איך שיונתן, האבא, מחליף צבעים וקשה לו. אני יודע שקשה להם מאוד. הם עושים הרבה כדי לשמר את הזכר שלה. יום לימוד, דפי הנצחה, 'משכן אלה', שזה סניף ומועדונית וחדר מחשבים".

אבוקסיס מספר שאיש מבני המשפחה אינו חושב לעזוב את שדרות בעקבות המצב, ושהתחושה היא שמדובר בעניין של מזל. על העיתונאי איתן הבר, שהציע לתושבי שדרות להחזיק חזק כי 'הכל עובר חביבי', הוא רוצה להגיד משפט אחד: "תבוא למשפחת אבוקסיס ולמשפחות אחרות שאיבדו את היקרים להם, ותגיד להם 'הכל עובר חביבי'. תגיד את זה לא כשאתה נמצא במזגן בחדר העריכה שלך. זה נכון, נסים קורים כל שני וחמישי, אבל היו כאלה שלא קרה להם נס".
אבוסקסיס צוחק שכהוא נשאל אם הוא מכיר את עמיר פרץ. המשפחות שלו ושל פרץ הן כמעט כמו משפחה אחת. אשתו של אבוקסיס היתה מזכירה של פרץ תקופה מסוימת, אחיו היה גזבר שלו, והם עבדו איתו ביחד בבחירות לרשות המקומית.
מה אתה מרגיש היום?
"הוא חודש בתפקיד. אני לא רוצה לדון אותו, לא לכף זכות ולא לכף חובה. מאז שהוא שר הביטחון אנחנו חוטפים יותר, זה ברור. השיקול שלהם הוא אסטרטגי, לפגוע בדרום אשקלון בגלל כל הדברים שיש שם ולפגוע כאן בגלל שכאן ביתו של שר הביטחון".
אתה לא חושב שהוא צריך לדאוג יותר לעיר שהוא בא ממנה?
"אני לא חושב שאם הוא משדרות הוא צריך לדאוג לה יותר. אני מצפה משר ביטחון לתת לי ביטחון, ולא משנה לי אם הוא מצהלה או מרמת גן. אוי ואבוי אם שר ביטחון צריך לגור פה כדי להכיר את הבעיות של הקסאמים".
יעקב בן שושן הוא מורה לתושב"ע במקיף כבר 18 שנה. בן שושן מכיר את פרץ, אבל ברמה שטחית יותר. כראש מועצה, הוא אומר, פרץ היה מצוין וגם ידע לשווק את עצמו, אבל כבר אז היה ברור שדעותיו שמאלניות. "כצעירים יצאנו להפגנות מולו, כשהוא קרא להכיר באש"ף".
מה התחושות היום של חבר'ה שנולדו בשדרות, כשמישהו מהמקום הוא שר הביטחון?
"קודם כל יש תחושה של גאווה. אין ספק. המחלוקת שלנו איתו היא פוליטית בלבד. במישור החברתי יש לו כיוון טוב. כשר ביטחון משדרות, שחווה את הדברים האלה בעצמו והבית שלו רועד לפעמים כמו שהבית שלי רועד, אנחנו מצפים שייתן פיתרון לקסאמים. אבל התשובות שלו הן: אני מושיט יד לשלום. התשובה שלנו היא שלשלום צריך שני צדדים".
אני לא שומעת בקול שלך כעס. אני מניחה שאם הייתי גרה בשדרות, הייתי מצפה שהוא יעשה משהו.
"מבחינתו הוא מרגיש שהוא עושה משהו, ובתקשורת זה גם נשמע טוב: 'תותחי צה"ל הפגיזו'. אפשר לעלות על גבעה 800 מטר מכאן ולראות שמפגיזים שטחים פתוחים. ההפגזות האלה בעיקר מפחידות את שני הצדדים. יש כעס כלשהו, אבל הוא עדיין בימי החסד שלו".

עשייה של אהבה
אנחנו יורדים מחדרו של המנהל בדרכנו לסיור בנתיב הישיבתי. בדרך פוגש הרב אדרי תלמיד בלי כיפה, קורא לו 'מתוק', שואל לשלומו ומבקש ממנו לחבוש כיפה. אחר-כך הוא מוצא תלמידים מכיתת החינוך המיוחד, ששניים מתלמידיה מנסים לקיים זירת אגרוף. כשהוא מגיע הם נרגעים.

"מה שראית עכשיו הוא כאן עניין של יום יום", אומר הרב אדרי. "לאט לאט החבר'ה הבינו שהם באים ללמוד. אנחנו עדיין לא מלקקים דבש, אנחנו עדיין נמצאים עם אוכלוסיה מאתגרת מאוד, אבל ברוך ה' אנחנו רואים תוצאות יום יום. עברנו את השלב של הכנסת כוח רצון ואמונה ביכולתם של התלמידים, שהביאה להצלחה בבגריות. כעת אנחנו רוצים לבנות את הקומה הבאה, והיא ההתנתקות מהאדישות שאופפת את המקום.

"לקחנו על עצמנו להיות חלק מפרויקט של שייכות ומוגנות. תלמידים כבר כמעט לא מכים זה את זה, ויש להם תחושת ביטחון, אם כי לא מקסאמים". בניגוד למגמה הכלל הארצית, בקריית החינוך ירדה רמת האלימות בשנתיים האחרונות בצורה מפליאה. הרב אדרי תולה את העובדה הזו במסירות, באהבה בלתי מותנית ובהתמדה של הצוות.
בקריית החינוך רצים כמה פרויקטים. האחד הוא כיתת חינוך מיוחד שתלמידי בית הספר מאמצים. הם החונכים, הם מסייעים בהכנת שיעורי בית וגם נותנים להם חוגים בהתנדבות. הרווח כאן הוא כפול: של המקבלים וגם של הנותנים, שבסיטואציות אחרות יכולים לחוש את עצמם כנזקקים.

"במסגרת בית החינוך, אנחנו מחנכים את הילדים גם לאזרחות פעילה. אנחנו מבקשים להבנות את החסד כחלק מההוויה היומיומית שלנו, ולא כדבר חיצוני ושולי. התלמידים לומדים על אזרחות ויהדות, ובסופו של דבר יוצאים להתנדב, כשיש מאחורי זה מסר בנוי ולא משהו סמוי". מלבד זאת משתתפים תלמידי הקריה בתוכנית שמבקשת להצמיח מנהיגות צעירה עם חזון לעתיד. 

גם רמת החרדה עלתה
הנסיעה אל הנתיב הישיבתי קצרה מאוד. אנחנו יורדים מהרכב ורואים את הכיתות הממוגנות, שהגיעו לפני כמה ימים ושימשו עד לפי שנה את תלמידי גוש קטיף. כל הקומה השנייה של הנתיב איננה בשימוש. הגג עשוי ממרגרינה, כלומר מרביץ ורעפים, והקסאם חדר אותו בקלות. מנהל הנתיב עשה שמיניות באוויר כדי להצליח להשחיל את כל תלמידיו לכיתות האחרות הקיימות. אלו אינם מבני החינוך היחידים בעיר שאינם ממוגנים. בחצר הנתיב, אגב, יש 'מיגוניות' שלתלמידים יהיה לאן לברוח. מי אמר שקריית שמונה יש רק אחת?

על הלוח של כיתה י"א, שם נחת הקסאם לפני שלושה שבועות, נותרה הכותרת שהשאיר המורה להיסטוריה: "האירועים שהסעירו את המדינה". על הקיר תלוי הפסוק: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". הקסאם פגע בכיתה כשהחבר'ה סיימו את תפילת שחרית ולפני שמנהל פתח את הכיתה. הנס היה כפול, כי גם השירותים לא היו פתוחים. הטיל שנכנס לכיתה דרך הגג חדר לשירותים וגרם שם הרס רב.

ההתמודדות עם התלמידים אינה פשוטה, לפי עדותם של המורים. הם נדרשים להיות עם יד על הדופק ולעקוב אחרי התלמידים. בשנה שעברה היתה להם השתלמות על התמודדות עם טילי הקסאם, והם אכן משתמשים בזה, אבל לא לכולם זה עוזר, בוודאי לא במצב שנותר בתחילת השבוע.

"השבוע ביום רביעי", מספר הרב עמית אורנבוך, ראש הנתיב הישיבתי, "היה תלמיד שלקח את האוטו וברח לאשקלון. אבל זה מעט. אנחנו עוקבים אחרי זה כל הזמן. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכולם בחרדה, השאלה היא מי מתפקד ומי לא. גם המורים בחרדה, זה פוגע במעגלים רחבים. אבל אנחנו מתפקדים".

הרב אורנבוך מספר על תחושות שהתלמידים מבטאים: "בחור מהכיתה שלי אמר לי: 'המדינה זרקה אותנו'. זו התחושה. הוא שמע שיש מערכת טילים שיכולה ליירט את הקסאם, רק שהיא עולה הרבה כסף. והוא שאל אותי: 'מה, אנחנו לא שווים את הכסף?' הם מרגישים שאנחנו סוג ב'".

למרות האמור, יש גם סוג של שגרה, לפחות עד תחילת השבוע. "ביום רביעי בבוקר, אחרי שנחתו כאן כמה קסאמים, ציפיתי לראות 50 אחוזים מהילדים, אבל כמעט כולם הגיעו. ביום שנפל פה הקסאם החבר'ה הפסידו שעתיים מתמטיקה, אבל הם ביקשו להשלים".

כל העניין הזה מפריע לכם ללמד?
"זה שאלה טובה, כי זה נוגע גם למורים. הם שומעים 'שחר אדום' ומתחילים לחשוב איפה כל ילד שלהם נמצא. לימודים, כאמור, אפשר להשלים, אבל להגיד לך שהם מרוכזים באותה מידה? לא חושב. הראש פועל יותר".
כשהקסאם נחת בכיתה ולא פגע באיש, הרב אורנבוך הרבה לדבר עם תלמידיו על הנס. אבל האמת היא, הוא אומר, שזו מציאות שסובבת אותם. "מבחינה אמונית, אמונה לא מבססים על נסים. אבל הם יכולים לעזור לנו בבניין האמונה, שאנחנו עובדים עליו כל השנה. לצערנו, המילה נס נהייתה פה טבע שני. אסור לסמוך על הנס".
דרך אגב, אם הגענו עד הלום, גם לנתיב הישיבתי יש במה להתגאות. 8 תלמידים מתוך 21 הלכו אשתקד לישיבות ולמכינות, והשנה ילכו ככל הנראה 6 או 7 מתוך 16. "וזה בלי להביא בחשבון שירות משמעותי בצבא ועתודה". 

 מכתבים לשר
"זה נורא מפחיד, כי זה עניין של חיים ומוות. בשיעורים אני חושב רק על הקסאמים ולא מתרכז בשיעור. אני מרגיש שאתה לא מתייחס לעיר שנולדת בה".
"אנחנו פוחדים ממש מהקסאמים, כי זה הורג. אני רוצה שכל בתי הספר יהיו ממוגנים ושיהיו בטונדות בכל העיר... ושיגיעו להסכם עם הערבים שמעיפים עלינו קסאמים, כי זה הורג".
"בבית ספרנו נפל קסאם, וגרם פחד נורא ונזק נפשי... למזלנו הקסאם לא התפוצץ, אבל קיבלנו חרדה ופחד. אנו מקווים שאת הנושא הזה תעבירו הלאה ותעשו משהו... אם היה נופל בתל אביב הייתם עושים מהומות, אז גם אנחנו רוצים ומבקשים בכל לשון של בקשה שתעזרו לנו".
אלו הם רק כמה מהמכתבים שכתבו תלמידי כיתה ח' של הנתיב הישיבתי אל שר הביטחון פרץ. המורה נורית דוידי, שהשתגעה מהתשובה: "מה כבר אפשר לעשות", הניעה את התלמידים לכתוב את אשר על לבם. בתחילת השבוע החל בעלה לשבות רעב מול ביתו של פרץ, יחד עם אנשים נוספים. הם מקווים שזה יעשה משהו.
אגב, מול ביתו של פרץ יש עוד שובתת אחת, תל אביבית ששכרה בית לחודש בשדרות במטרה למחות על ההפגזה של ערביי עזה. אם היא עדיין לא נשברה בגלל השחר האדום, או הצטרפה לשובתי הרעב נגד הקסאמים, היא עדיין שם. מסירות נפש ממש.
ofralax@walla.co.il