בשבע 197: רק הליקוק יכול

אבי סגל , כ"ו בסיון תשס"ו

 חמישה וחצי חודשים לאחר שהחל למלא את מקומו של אריאל שרון; חודשיים וחצי אחרי מינויו כראש הממשלה בפועל; וחודש וחצי לאחר שנכנס לתפקידו כראש ממשלה בתואר – הוכיח עצמו אהוד אולמרט כאיש המתאים ביותר לתפקיד. כל רואי השחורות, שטענו כי ראשות הממשלה דורשת יותר מאשר יכולת התרפסות, טעו. כעת מתברר, כי יכולת הליקוק היא תכונתו החשובה היחידה של ראש ממשלה במדינת ישראל, ואין כמו החיים מאחורי אריאל שרון כדי להכשיר את אולמרט למשימה.


בימים האחרונים, כמעט לא היה מנהיג עולמי שלא קיבל מאולמרט מנת חנופה פלוס מנה נוספת. את נשיא מצרים מובארכ הוא כינה "שותף אמיתי". ג'ורג' בוש, לדעתו, הוא "אדם מאוד אינטליגנטי, מאוד חם, מאוד ידידותי ומתמצא בפרטי פרטים". את ראש ממשלת צרפת הוא הגדיר "מגדולי הלוחמים באנטישמיות בעולם". ולא נשכח את נאומו מלא ההוד בפני חברי הקונגרס האמריקני, שבו ציטט את לינקולן, דיבר על העם האמריקני "הדגול" וגייס את רבש"ע לברך את אמריקה. רק טוני בלייר קופח מעט במחמאות, אבל אני בטוח שראש הממשלה יתקן את העוול בנסיעה הבאה.


אני יודע מה כולם חושבים: שאין שום דבר מיוחד בדברי נימוסים ובדיפלומטיה, וגם ראשי ממשלה קודמים בישראל אהבו להחמיא ולחלק שבחים לעמיתיהם בתפוצות. לא, רבותיי, אתם ממעיטים בהישגו הגדול של אולמרט, בכך שהצליח להפוך את המחמאות לעיקר פעילותו. עובדה: מדינות אירופה דחו את תוכנית ההתבטבטות - או השם האידיוטי האחר שקוראים לתוכנית העקירה – וגם לא השתכנעו בצדקתנו בפרשת המשפחה הפלשתינית שלא הרגנו. קשה להאמין, אבל אפילו את הקסאמים לא הצליח אולמרט לעצור מלונדון ומפאריז, מה שלא הפריע לו לכנות את יו"ר הרשות הפלשתינית "שותף אמיץ", כשהרגיש כי כבר מזמן לא החמיא למישהו.
וכך, נטול הישגים מדיניים של ממש, יכול היה אולמרט לחזור ארצה עם חיוך על השפתיים ולספר כי פגישותיו בחו"ל הצליחו מעל למצופה. הוא פשוט נהנה כל כך לחלק סופרלטיבים לכולם, שאפילו לא היה אכפת לו מכך שקיבל הרבה פחות מחמאות בחזרה.

טרמפוליטיקה

אני לא מבין את שתי הצעירות האלו שכמעט נחטפו בשומרון. איזה חוסר אחריות, לתפוס טרמפים בלב אזור עוין. כבר אלף פעמים הזהרנו את המתנחלים להימנע מטרמפים. שייסעו באוטובוס! לא, לא באוטובוס. מחבלים יורים על אוטובוסים. אז שלא ייסעו – שיישארו בבית! בעצם, מחבלים יכולים גם לפרוץ אליהם הביתה. אז שיעזבו את ההתנחלויות ויעברו לתחומי הקו הירוק. מה זאת אומרת איך יעברו? באוטובוס! אה, נכון, יש מחבלים-מתאבדים עם חגורות נפץ. אז שייסעו בטרמפים, אבל פעם אחרונה ודי!
מה, גם בתחומי הקו הירוק יש פיגועים? טוב, שיעברו לגור בחו"ל. לא במטוס, מה פתאום!? לא שמעתם על חטיפות מטוסים? באונייה. זהו, שייקחו אונייה ויהגרו לאמריקה. לא, לא לאמריקה. יש שם פיגועים של אל-קעידה. אז לאירופה. תמיד רציתי לגור בפאריז. מה, גם שם רוצחים יהודים? אז לא בצרפת – אולי בגרמניה? זהו, שהיהודים ייסעו לגרמניה. אפילו לא צריך אונייה – אפשר ברכבת. זהו, שייסעו לגרמניה ברכבת, והכי חשוב שלא יסתובבו יותר מדי ברחובות, כי יש חוליגנים שבאו למונדיאל. הכי בטוח שיישבו בבית, בתוך מרתף קטן עם פתח נסתר. בדיוק, ושלא יעשו רעש, כי השכנים הגרמנים לא יהססו להגיש תלונה במשטרה.

יש קשת ברשת

איזה יופי המונדיאל הזה, נכון? משחקים בלי רגע דל, גולים וירטואוזים, החמצות מסמרות שיער, ואפילו השדרים והפרשנים כמעט לא מפריעים להנאה. פשוט נהדר.
כמה נחמד לצפות באודישנים ל'כוכב נולד 4', נכון? בלי קשקושים מיותרים, כמעט בלי פרסומות, ובעיקר – לא בשבת. כל הקטעים המעניינים שודרו ביום חול, לרווחת הציבור הדתי. איזה כיף.
אינטרנט, קוראים יקרים, זה כל הסיפור. פראייר מי שמשלם על משחקי כדורגל שלמים ומשמימים, או מתעקש לראות את חלקיקי התוכניות המופיעים בין מצבורי הפרסומות. כיום אפשר לראות את קשת ברשת ואת הקוונים מקוונים, ליהנות מההומור של 'מועדון לילה' בלי לשלם את האגרה, ולהתענג (או לא) על מערכוני 'ארץ נהדרת' בלי עזרתו של שאול יהלום.
ואם אתם כבר גולשים, אז נא לא לשכוח שגם מדור זה מופיע באינטרנט. תגיבו, יא פדלאות!

חמסה עלינו

א. שמעון פרס טוען שאנשי שדרות סתם היסטריים, כי "את קריית שמונה הרי הפגיזו שנים". והוא בהחלט צודק - מה ההיסטריה? מה קרה? לא ראיתי היסטריה כזאת מאז התבקש פרס לרדת ממקום 2 ל-3 ברשימת קדימה!
ב. אחרי נינט, סקעת והאחרים, כדאי להתחיל להתכונן לרפאל מירילא, השם שילווה את תרבות הסלב הישראלית בשנים הבאות. ובעוד מירילא צפוי להגיע בהליכה לגמר של 'כוכב נולד 4', אני עדיין מתלבט אם לשלוח אס-אם-אס לטובת נירית מיליס המקסימה או פשוט לאמץ אותה לבת.
ג. זמר הראפ '50 סנט' הופיע בארץ, וזאת ההזדמנות להגיד שמכל הדברים השנואים עלי בראפ – כינוייהם המוזרים, המסחריים ומלאי הפוזה של הראפרים הם הגרועים ביותר.
ד. הדולפין סינדי, שלפני חצי שנה 'התחתן' באילת עם מיליונרית יהודייה מלונדון, הלך השבוע לעולמו. המדור שולח תנחומים לאלמנה, ומזכיר לה כי יש עוד הרבה דגים בים – למרות שבעלה אכל לא מעט מהם.
ה. לא יודע כמה שמו לב, אבל למאמן הכושר של הטניסאית שחר פאר קוראים יובל חיגר. אם רק אותי זה מצחיק, אני מתנצל.

יודע את מקומי

לפני שמונה חודשים ומשהו, יצאה בתי לאוויר העולם כמעט בלי להמתין, מסוקרנת כנראה לראות מה יש שם בחוץ ומי זאת נינט שכולם מדברים עליה. במשך כל אותם חודשים ועד היום, ממשיכה הפעוטה להתייחס לעולם באופטימיות קוסמית מזהירה, מבלי שהחיוך ימוש מפיה אפילו לרגע. כמה שלא ניסיתי להסביר לה שיש קסאמים ואבטלה ועקירת יישובים ובר רפאלי, הקטנטונת ממשיכה תמיד לחייך (הבת שלי, לא בר רפאלי) כאילו היא בדיוק באמצע צילומי פרסומת למשחת שיניים.

"תביני, בתי", ניסיתי שוב לשנות מעט את הבעות פניה, "את צעירה ועדיין לא מכירה את העולם. האם ידעת שיש תאונות דרכים? ואלימות בבתי הספר? וערוץ הקניות? האם שמעת שאולמרט הוא ראש ממשלת ישראל?" משום מה, המידע האחרון דווקא גרם ליורשת לצחקק בקול. תהיתי בלבי אם לספר לה שעמיר פרץ הוא שר הביטחון, או שזאת כבר התעללות מוגזמת.
אז ניסיתי גישה אחרת ולקחתי את הפעוטה על הידיים. "אני לא רוצה להבהיל אותך", לחשתי באוזנה הימנית, "אבל נדמה לי שקצת השמנת בזמן האחרון". לרגע היה נדמה לי שמשהו זז בשרירי פניה, אבל כעבור שניה היא התעשתה וחזרה לחייך כרגיל, ואחר כך שלחה את ידה ומשכה לי בשערות עד שצרחתי. צרחתי כל כך חזק, שאפילו השכנים נבהלו וירדו לשאול מה קרה. והיורשת? נאדה, שום כלום. במקום להיבהל ולבכות, היא פשוט התחילה לצרוח בחדווה יחד אתי, כאילו המצאתי בזה הרגע את המשחק של המילניום.


"משהו לא בסדר עם הילדה הזאת", אמרתי לאשתי, "לא יכול להיות שבגיל שמונה חודשים היא עדיין מחייכת בלי הפסקה. בכל זאת, היא כבר צריכה לדעת משהו על העולם הזה".
רעייתי חשבה לרגע. "נראה לי", אמרה לבסוף, "שאם אתה תפסיק לחייך אליה כל הזמן, אז גם היא לא תחייך אליך בחזרה".
טוב, זה נשמע הגיוני. אם אני אפסיק לחייך בכל פעם שאנו מביטים זה בזה, אז גם הקטנה תפסיק. אני יודע את זה, רק שאני לא מסוגל.