בשבע 197: לחזור ולתת

עמנואל שילה , כ"ו בסיון תשס"ו

להעלות את איציק מרדכי לדרגתו בימי קבלת עיטור העוז * האינטרנט מציג: איך להשמיץ בלי לקחת אחריות.

לפני שנים רבות הופץ במחוזות בני עקיבא פוסטר ועליו ציטוט מדבריו של קצין צה"ל בשם איציק מרדכי. אינני זוכר את הנוסח המדויק, אבל הרעיון שבוטא בהתלהבות אידיאליסטית היה שעלינו לתת למדינה, לתת במסירות וללא חשבון, לתת בלי לבקש תמורה. כמדומני שהדברים נאמרו לאחר מלחמת יום כיפור, בה זכה מרדכי בעיטור העוז על לחימתו כמג"ד 890 בקרב הטראומטי בחווה הסינית.


עברו שנים, איציק מרדכי התקדם ונעשה אלוף בצה"ל, ומשהו השתנה בסולם הערכים שלו. בשלב מסוים הוא חשב כנראה שעכשיו הגיע תורה של המדינה לתת לו. לתת כבוד, שררה וטובות הנאה. כמו קצינים בכירים רבים לפניו ואחריו הפך תפקידו הצבאי פחות לשליחות ויותר לקריירה. ייאמר להגנתו שאולי גם עלילת-השווא נגדו בפרשת קו 300 פגמה בתמימותו והכניסה בו מרירות וציניות. חיי משפחה מסודרים לא היו לו באותן שנים, והוא נכנס להלך רוח שאיפשר לו לראות בחיילות צה"ל אובייקטים לסיפוק תאוותיו.


אבל יעברו עוד שנים עד שמעשי התועבה הללו ייחשפו לתודעת הציבור. בינתיים הספיק מרדכי לשרת כ'אלוף שלושת הפיקודים', לצנוח אל כס שר הביטחון, לעשות קדנציה שבה נשף ללא הרף בעורפו של ראש הממשלה הנבחר, בנימין נתניהו, לצבור אהדה בסקרים ובתקשורת ולהתנפח מגאווה וחשיבות-עצמית. בעצת יועציו הכושלים הוא חתך שמאלה מהליכוד, רץ לראשות הממשלה, והתרסק בבחירות כשמפלגת המרכז בראשותו קיבלה רק 6 מנדטים. בשלב זה באה התלונה על מעשים מגונים ששמה קץ לקריירה הפוליטית שלו, הביאה אותו להרשעה פלילית, גרמה לגירושיו, ולמעשה מחקה אותו לחלוטין כאיש ציבור. אפילו ניסיון שלו להתנדב להוראה בשדרות מוכת הקסאמים נחסם בידי משרד החינוך.


לאחרונה ניתנה בבית הדין הצבאי לערעורים החלטה סופית, שנויה במחלוקת, שלא לפגוע בדרגת האלוף של מרדכי. אפשר להבין את מידת הרחמים של השופטים הצבאיים, שביקשו שלא להשפיל עוד את מי שעשה שירות צבאי מפואר וכבר שילם מחיר כבד על חטאיו. מצד שני, העונש שנגזר על מרדכי ניתן מחוץ למערכת הצבאית, בעוד שצה"ל לא ביטא בשום דרך את סלידתו ממעשיו של האלוף שפגע בחיילות צה"ל תוך עשיית שימוש במעמדו ובדרגתו הצבאיים. נכון אולי שרבים נהגו כמותו וחמקו מעונש, אך מה עם 'למען ישמעו וייראו'?


חבל שאף אחד לא חשב על הרעיון להחזיר לאיציק מרדכי את דרגתו מהימים ההם, ימי התום והטוהר של עיטור העוז והקריאה לתת למדינה את הנשמה ואת הלב. אני רוצה להאמין שבאותם ימים הוא היה פחות מועד למעשים מכוערים מהסוג שבהם הורשע. להחזיר את איציק מרדכי לדרגת סגן אלוף או אלוף משנה, בעיני זו בכלל העלאה בדרגה.



להסיר את המסכות
בואו נדבר קצת על תרבות ה'טוקבאקים' - אותן הערות גולשים שהצטברותן המתארכת נחשבת לאחד מסימני ההצלחה של טקסט המתפרסם באינטרנט.
האפשרות שניתנת לכל אדם להתבטא ולהגיב היא מהפכה טכנולוגית-דמוקרטית נפלאה. כקורא מזדמן, אני מוצא שם לעיתים גם קצות-חוטים לאינפורמציה חשובה וגם תובנות מעשירות. הבעיה נעוצה באנונימיות של המגיבים, שההסתתרות הפחדנית מאחוריה היא זרע פורענות שמצמיח השמצות, עלילות-שווא, דיסאינפורמציה וטיעונים בגובה הבלטה. כך מתפתחת לה זירת דיון אכזרית וצמאת-דם, שחירופים וגידופים מחליפים בה את הביקורת העניינית, ובמקום אינפורמציה בדוקה יש בה שמועות ורכילות, עלילות והשמצות. למרבה הצער, הסגנון הזה חודר גם לאתרים המזוהים עם הציבור הדתי, במיוחד לאתר מסוים שבו נראה כי סגנון העריכה מעודד ביודעין את קרבות-התרנגולים והטלת הרפש, לתפארת הרייטינג.
איסורי הלבנת פנים ולשון הרע נאמרו אמנם גם כשהמשמיץ מזדהה, אבל על מי שמתנהג בפחדנות ומרשה לעצמו לפגוע בחסות האנונימיות יש קללה מיוחדת: "ארור מכה רעהו בסתר". אפשר לטעון שבכל האתרים מאפשרים זאת ושזה טבעה של המדיה. אפשר גם להטיל את האחריות על הכותבים. אבל מאתרים בעלי תעודת זהות יהודית הייתי מצפה שימצאו פורמט יהודי יותר גם לתגובות הגולשים.


אז מה עושים? אין ברירה, מצנזרים. גם לפתיחות ולדמוקרטיה יש קווים אדומים, ומה שמחוצה להם לא מפרסמים. זה באשר למנהלים. ובאשר לגולשים, אנא זכרו שעברות שבין אדם לחברו נוהגות גם בעולם הווירטואלי, והשתדלו לכל הפחות לא לפרסם את מה שלא הייתם מעזים לחתום עליו (מי שהדברים מקוממים אותו מוזמן לשלוח תגובה אנונימית לאתר ערוץ 7 inn.co.il ).

מסירות נפש על ארץ ישראל
פרסום מאמרו של הרב אלי סדן בגיליון זה מתקיים במסגרת מאמץ למען ריבוי השלום בתוך המחנה שמערכת 'בשבע' נותנת לו כתף. מסיבה זו לא תינתן הפעם תגובה ישירה לטענות שבמאמר. אני מבקש רק להבהיר דברים שלי שהרב סדן חוזר ומצטט גם במאמרו זה - למען האמת והדיוק, וגם משום שהדברים רלוונטיים למאבק נגד הרס המאחזים שאולמרט ופרץ מבשלים עבורנו כעת.


מה שכתבתי (לפני כמעט חודשיים) הוא שיש להיערך להתנגדות פיזית כדי למנוע את חורבן ההתיישבות, וכי "גם אם במקרים קיצוניים עלולים כוחות הגירוש להתנהג בצורה שמסכנת נפשות, הרי ההתיישבות ביש"ע הוקמה במסירות נפש ובמחיר של מאות הרוגים". כלומר, לא מדובר באלימות מצדנו שתסכן את המגרשים, אלא בנכונות שלנו לעמוד מול אלימות חמורה של כוחות הגירוש שתסכן אותנו. כך קרה למשל באירועי עמונה, שם נהגו השוטרים באלימות שהיתה עלולה להסתיים בקרבנות בנפש. דבריי אלו נאמרו גם על רקע ההחלטה שלא לפרוץ את הסגר בכפר מימון, בין השאר בטענה הלא-מוכחת שכוחות הביטחון לא היו מהססים לירות כדי למנוע זאת.


טענתי פשוטה: ההתיישבות ביש"ע הוקמה במחיר חייהם של מאות אזרחים וחיילים. תמיד האמנו שירושת הארץ היא מצווה שמותר וצריך להסתכן למענה, במדים ובלעדיהם. מי שהוביל את הציבור להתיישב בחברון או בעלי ידע שבכך הוא חושף אותו לסיכונים שאינם קיימים במקומות אחרים. לכן, מי שמאמין כמוני שהתנגדות פיזית יכולה להציל את ההתיישבות או את רובה, לא צריך להירתע מהסכנה הכרוכה בכך, כפי שאינו נרתע מהסכנה הכרוכה בנסיעה בכבישי יש"ע או בתפילה במערת המכפלה.