בשבע 197: מי רוצה להיות תינוק?

אסתי רמתי , כ"ו בסיון תשס"ו

מלאכי חזר מבית הספר, ובידו משחק הרביעיות שהכין בעצמו בשיעור טבע. הוא בחר לבד את התמונות של בעלי-החיים מהחוברת, גזר והדביק אותם בזהירות על קרטון. הכרטיס הכי מוצלח היה הכרטיס של האריה, ומלאכי הביט בו בגאווה. עכשיו, כל מה שנשאר לעשות זה לשחק! מלאכי אהב מאוד לשחק עם אמא. איתה הוא כמעט תמיד ניצח...


אמא יצאה מחדר השינה, מחזיקה את התינוק החדש שלהם. "שלום חמוד! איך היה בבית הספר?" היא שאלה בחיוך .
"היה כיף", אמר מלאכי. "תראי מה הכנתי! את מוכנה לשחק איתי?"


"מקסים!" התפעלה אמא. "אבל אני לא יכולה לשחק עכשיו, אני צריכה להחליף לרועי חיתול ולהרדים אותו. ממילא אתה צריך לאכול... אולי אחר-כך, טוב?" והלכה.
אבל אחר-כך מלאכי הכין שעורים, ואחרי אחר-כך הוא שכח, וכשהוא נזכר אמא היתה צריכה להאכיל את רועי ולרחוץ אותו ושוב להחליף לו חיתול ושוב להרדים אותו, ואז הגיע הערב ואמא אמרה שמאוחר מדי ואולי מחר.


בלילה שכב מלאכי במיטה, כשמשחק הרביעיות מונח על ידו, ופיהק. "אוף! מאז שרועי הזה נולד אין לאמא זמן אלי בכלל! כל היום היא מטפלת בו, כל פעם שהוא מיילל היא ישר הולכת אליו. זה לא פייר! הלוואי שהייתי תינוק קטן כמוהו..."
והנה, איך שיצאו המילים מפיו, הוא שמע ליד האוזן שאגה קטנה. "מה זה?!" הוא קרא. "מי זה?!"
"זה אני, האריה!" הוא שמע קול צרוד שבקע מחבילת הקלפים. "דע לך שאני אריה קסמים, והחלטתי להגשים לך את המשאלה. בבקשה!" הבזק אור נראה בחדר, ופתאום מלאכי הרגיש תחושה מוזרה, כאילו שהוא מצטמק ומצטמק...
"מה קרה לי?" הוא חשב בבהלה והניף את ידו באוויר. כף יד קטנטונת נתגלתה מול עיניו. "הי, הפכתי לתינוק! אני לא מאמין!" הוא חשב בשמחה. "איזה כיף!"


אבל מהר מאוד מלאכי גילה ש'כיף' זה לא בדיוק המילה המתאימה. קודם כל, כשהוא רצה להתיישב ולהסתכל על עצמו, הוא לא הצליח. השרירים שלו פשוט לא שמעו בקולו, והוא בקושי הצליח להזיז מעט את הידיים והרגליים. "טוב, לפחות אני אתהפך על הבטן, אני לא מסוגל להירדם על הגב..." הוא חשב לעצמו. אבל אפילו את הדבר הפשוט הזה מלאכי לא הצליח לעשות! הוא ניסה וניסה, ולא הלך לו.


"אויש, איזה מעצבן זה! ועכשיו מרוב מאמצים נהייתי צמא... אני אקום ואקח לעצמי כוס מים", חשב מלאכי התינוק. אבל אם להתיישב ולהתהפך הוא לא הצליח, לקום בוודאי שהוא לא היה יכול. הוא שכב חסר אונים על גבו, הגרון שלו היה יבש והוא לא ידע מה לעשות.
"אני אקרא לאמא", הוא חשב.


למרות שבדרך-כלל מלאכי לא מעיר את אמא בלילה (אלא אם כן יש לו חלום רע), הפעם לא היתה לו ברירה. הוא פתח את פיו כדי לקרוא לאמא, אבל שום מילה לא יצאה... "אוי לא! גם לדבר אני לא יכול!" חשב מלאכי המסכן. "ואיך אני אסביר לאמא שאני צמא בלי לדבר?! איזה משאלה גרועה ביקשתי! ואני גם לא יכול לקרוא לאריה שיבטל את המשאלה בלי מילים!" מתוך המחשבה האומללה הזאת, הוא פרץ בבכי קולני.


"ש... מלאכי... מה קרה, חמוד? היה לך חלום רע?" הוא הרגיש לפתע את זרועותיה של אמא מחבקות אותו. הוא פקח את עיניו והתיישב במיטה. "אני יכול לשבת!" הוא קרא בשמחה. "אני לא תינוק! זה היה רק חלום!"
ברגע זה נשמע בכי מהחדר השני. "אוי, רועי שוב בוכה", נאנחה אמא. "אתה כבר בסדר? אני יכולה לגשת אליו?"
"אני בסדר גמור", אמר מלאכי. "תלכי אליו, מסכן. הוא ממש צריך אותך..."