בשבע 197: אוהל לכל מתיישב

הם חיו במחנה אוהלים קטן בצומת יד מרדכי. בחורף הילדים הקטנים רעדו מקור, כשנפלו קסאמים הם הסתתרו מתחת לשמיכות, ופרטיות הפכה לחלום רחוק.

דינה אברמסון , כ"ו בסיון תשס"ו

 ואף על פי כן, האחווה בקהילת אלי סיני רק התעצמה עם הזמן. כשצעדו רגלית, מגורשים מביתם באלי סיני, לא חלמו לחיות כפליטים במשך 10 חודשים, אך הם סירבו בתוקף לכל הצעה שלא תשאיר אותם יחד. השבוע הם ניצחו: הממשלה אישרה את מעברם לקיבוץ פלמחים.

קשה להתעלם מהשלט הגדול שהציבו התושבים על הכביש הראשי בדרך לאשקלון. "אלי סיני", הכריזו האותיות, "300 יום ללא בית". מי שחלף ליד השלט תהה לעצמו מדוע הקימו המגורשים את עיר האוהלים הזו, ומה בדיוק הם מנסים להשיג. אך מחנה הפליטים המאולתר שב והזכיר לנהגים החולפים בכביש כי בהחלט אין פתרון לכל מתיישב.

באף תרחיש מודיעיני לא העלה הצבא את האפשרות שדווקא תושבי אלי סיני הם שיובילו מהלך של עמידה נחושה; מהלך שתחילתו בהחזקה שישה ימים מול הצבא לאחר שחיילים כבר פשטו על היישוב, המשכו בסירובם המוחלט להשתמש באוטובוסים שהצבא העמיד לרשותם, ההחלטה לצעוד בשיירה רגלית קילומטרים עד לכביש הראשי ולבסוף הצעד הנועז – הקמת מחנה אוהלים ל-40 ממשפחות היישוב בצומת יד מרדכי.

יומיים-שלושה הם חשבו שיישארו שם בצומת, חודש מקסימום, וגם זו הגזמה פראית. עד שהמדינה תתעשת ותבנה כמו שהבטיחה, שטח חלופי במקום היישוב שחרב. איש מהתושבים לא תיאר לעצמו שהחודש עליו חשבו יצטרף לעשרה. אבל עשרה חודשים חלפו והם עדיין היו שם, באוהלי הבד מכוסי האבק, ישנים על מזרנים, נושמים את הכביש הראשי ואת עשן המכוניות.
ביום ראשון עוד נדמה היה שאין פתרון אמיתי באופק, ושתקופת ההמתנה תתמשך לנצח. הדיונים נראו אינסופיים, הבטחות הפוליטיקאים נראו כדיבורים ולא כמעשים. אך לאחר משא ומתן ארוך בין הנהגת התושבים, ובראשם שריתה מעוז, לבין נציגי הממשלה, בתיווכם של חברי כנסת ובראשם שר המשפטים רמון, הושגו האישורים המיוחלים, והמעבר לפלמחים אושר סוף סוף. את הבשורה קיבלו התושבים בשמחה מאופקת. באלי סיני יודעים שהאישור הוא רק תחילתו של תהליך, וכי הדרך עד לבית עוד ארוכה.

מחנה העקורים
הרצון העז לשמור על המבנה הקהילתי, על ה'ביחד', הוא שהניע את התושבים להמתין בסבלנות לפתרון. לא מגורים בעיר, לא התבדלות בסוף העולם ולא פתרון זמני סיפקו אותם. אלי סיני רצו שהמדינה תשיב להם בדיוק את מה שנטלה מהם, ומה שנטלה היה יישוב קהילתי, כפרי, ליד הים.

"אנחנו לא פה כמחאה", הסביר אלי בוהדנה, כתב 'מעריב' ומעקורי אלי סיני. "אנחנו פה כדי להיות ביחד. המסר הוא של אחדות קהילתית ולאומית. מה מועילה הקמת יישוב בסוף העולם בנגב אם לא תוכל להקרין שם מעצמך על אף אחד?!" בוהדנה סבור שרבים אינם מבינים כי אידיאולוגיה היא לא רק דת אלא גם מקום, נוף וזיכרונות, לכן הדרישה לחיות ליד הים הופכת גם היא לבעלת משמעות.

מי שהצורך הקהילתי לא עמד בראש סדרי העדיפויות שלו לא שהה עם ארבעים המשפחות במאהל. לאחר הפינוי נחלק היישוב לארבע קבוצות: קבוצה השוהה בכרמיה ומחכה למעבר קבע ליישוב תלמי יפה, קבוצה נוספת שגרה באור הנר וממתינה למעבר לבת הדר, קבוצתו של אבי פרחאן, מנהיג המאבק, מתכננת להקים יישוב חדש באזור מישור החוף, סמוך למכמורת, ולבסוף משפחות בודדות שנפוצו ברחבי הארץ.

האידיאולוגיה שבה בחרו התושבים לא היתה ברורה מאליה, ודרשה הקרבה על-אנושית שספק אם מישהו אחר היה עומד בה. "היו פה ימים שילדים בכו מקור בלילות", מספר בוהדנה. "בקיץ הורדנו את המזגנים מחוסר תקציב. המדינה לא השקיעה שקל, הקאסמים איימו, אבל לא ריחמנו על עצמנו. אין תלונות. היה קשה מאוד, אבל התמודדנו".

לא סתם המתינו אנשי אלי סיני. פתרון מעשי ניצב באופק כל אותם החודשים. קיבוץ פלמחים, הזהה במבנה הכפרי שלו למה שהתושבים חיפשו, פנה אל קהילת אלי סיני בהצעה להצטרף אליו כחברי קיבוץ לכל דבר. מפגשים כבר נערכו בין שתי הקהילות, ואפילו חדר האוכל של הקיבוץ הוכשר כדת וכדין. אבל הביורוקרטיה היא זו שעיכבה את הכל. דיונים ארוכים, ועדות מתמשכות וסעיפי קרקעות מנעו מהמגורשים להגיע לבית שאליו ייחלו כל-כך. תהליך פשוט שיכול היה לקחת עשר דקות השתהה בלי סיבה חודשים על גבי חודשים.
בתקופת ההמתנה הציעה הממשלה להעביר כפתרון זמני את התושבים לבניין דירות יוקרתי באשקלון. התכנית הזו התפוצצה כאשר לאחד מחברי הקהילה נודע מפיו של מתווך מקומי כי המדינה מתכננת לראות בפתרון זה את פתרון הקבע. בניין היוקרה נותר ריק, וחברי אלי סיני חזרו אל האוהלים המאובקים וחיכו שיוצע להם פתרון אמיתי.

ספר תורה בקיבוץ
"קיבוץ פלמחים הוא קיבוץ חילוני מאוד", מספר בוהדנה. "במפגשים הראשונים הם היו בהיסטריה, חשבו שאנחנו דתיים קיצונים. דרך העיניים שלהם למדנו את עומק הסטיגמה בעם. המפגש איתנו הראה להם שהשד לא נורא כל-כך. בהתחלה הם אמרו: תשמעו, שיהיה ברור שזה קיבוץ חילוני. אין לנו מזוזות ובגנים לא יהיה אוכל כשר. כשאמרנו להם שזה לא מפריע לנו, הם נדהמו. אמרנו: לא נאכל אצלכם, לא נלך לגנים וזהו. הם הבינו את המשמעות הכלכלית, והיום אפילו חדר האוכל מוכשר.
כשנראה היה שהרעיון של פלמחים קורס, התקשר אל בוהדנה אדם בן 80 מהקיבוץ וסיפר לו בהתרגשות שהחלום שלו זה להכניס ספר תורה ושיקום בית כנסת בפלמחים. "הרגעתי אותו", מתאר בוהדנה. "אמרתי לו שעוד נגיע, שאנחנו לא מתייאשים. אם אנחנו לא נשברים, מה יש לו להישבר? כשפלמחים התארחו פה הם היו בהלם מהיכולת שלנו לקבל אחד את השני, איך למרות השוני אנחנו מפגישים בין שני קצוות הקשת".

כבר בשבועות הקרובים מקווים באלי סיני לעבור לקיבוץ. מקסימום עד תחילת שנת הלימודים הבאה.
על-פי ההסכם עם קיבוץ פלמחים, בתמורה להתחייבות לשהייה של חמש שנים במקום אמורים להתקבל תושבי אלי סיני כחברי קיבוץ לכל דבר, כולל השתתפות בהצבעות. עוד החלטה אחת נותרה, והיא החלטת חברי הקיבוץ כי הם מאשרים סופית את ההסכם ואת הפשרות שהושגו. אך נראה כי פלמחים מעוניינים מאוד במתיישבים החדשים, שיכניסו לקיבוץ אווירה צעירה ויביאו עמם משב רוח מרענן.

"נברך על המוגמר כשנהיה שם", אומרת עורכת הדין שריתה מעוז, שניהלה את המשא ומתן מול הממשלה. "צריך להודות לאנשים הטובים שפגשנו בדרך ושסייעו לנו בדרך לפתרון, בתוכם ראש הממשלה אולמרט, שקידם היום בוועדה את הנושא".
למרות כל העיכובים והקשיים מסביב, האווירה במאהל דווקא היתה אופטימית. כל החודשים היה האוויר רווי ציניות משעשעת והמורל היה גבוה. איש לא היה מוכן לחשוף שמץ של חרטה על הצעד שבו נקטו, ובכל הפעמים בשנה האחרונה שבהן נתקלתי בתושבי אלי סיני מעולם לא שמעתי מהם צליל של מרמור או הטחת אשמה. "מעולם לא השמצנו איש", מסכים בוהדנה. "לא השמצנו את המדינה או את הצבא, מעולם לא עודדנו קרע בעם".

לצאת יחד מהמשבר
החיים במאהל מזכירים קיבוץ בסגנון של פעם: חדר אוכל משותף, תורנות מטבח ושמירות – מעין קומונה קטנה. הילדים הקטנים הפכו להיות הילדים של כולם, והתחושה היא של משפחה אחת גדולה החיה יחד בצפיפות, לטוב ולרע. ההבדל הגדול נעוץ בעובדה שלקיבוץ הקטן שהוקם לא היתה תמיכה או גב כלכלי. כל משפחה שילמה בסוף החודש כ-5000 שקלים לכיסוי ההוצאות המשותפות, כשבחורף הגיעו ההוצאות לפעמים לכ-7000 שקלים.

המשפחות שבחרו לגור במאהל היו דווקא המשפחות המבוססות יותר מקהילת אלי סיני. מקורות הפרנסה של רוב התושבים עוד לפני הגירוש היו מחוץ לאלי סיני, כך שפרנסתם לא נפגעה. חברי הקהילה עובדים כל השבוע, ובשעות היום כמעט שאין איש במאהל. כשהערב יורד חוזרים התושבים מהמשרד הממוזג לחדר האוכל המשמש כאוהל התכנסות ראשי – המתחם שבו התרכזו חיי החברה, שיעורי הבית והתרבות של קהילת אלי סיני.

קשה לתפוס בהיגיון אנושי את תנאי החיים במקום. רק ארבעה אוהלי מגורים עמדו כל הזמן לרשות התושבים. בתוך כל אוהל ישנו המשפחות בסוכות רעועות, כשרק מחיצת בד דקה מפרידה בין משפחה למשפחה. כל מילה שנאמרה באוהל המשפחתי נשמעה לאוזני כולם, בכי התינוקות התערבב עם המוזיקה החזקה של הנוער, ומבוגר שרוצה לצעוק צריך לחשוב פעמיים מה יחשבו עליו יתר החברים.

מפאת חוסר מקום נאלצו משפחות רבות להסתפק באוהל בודד שאותו חלקו ההורים עם הילדים, וכך הם ישנו עשרה חודשים, זה לצד זה . בכל מקום אחר בעולם, בתנאים שכאלו סביר להניח כי החיכוך והצפיפות יולידו סכסוך שכנים תמידי, אך לטענת התושבים דווקא החיים אחד בתוך השני הם שייצרו את התמיכה הנפשית שלה היו זקוקים כל-כך בעקבות הגירוש.
"החיכוך עשה לנו טוב נפשית, מבחינת התמיכה היומיומית. כל אחד חש את התמיכה מחבריו הקרובים. הביחד הזה אפשר לנו לעבור את התקופה בפחות משקעים פסיכולוגיים קשים, שלא כמו אחרים שנאלצו להגיע לבית מלון ולהסתגר כל היום בין ארבעה קירות", טוען יעקב לב, מראשוני המתיישבים באלי סיני.

"הכינו לנו בית מלון", מוסיף אריק הרפז, שבתו לירון נרצחה באלי סיני, "אבל אמרתי: בשום אופן. בית מלון זה לא בית. אתה לא יכול לשלוט שם בחיים שלך. המסגרת שבחרנו בה בריאה יותר, כי יש בה עצמאות, למרות שהיה מחיר לזוגיות כשאין פרטיות במשפחה, ומחיר כמו תלמידים שלא היו מסוגלים ללמוד כמו שצריך כי לא היה להם חדר משלהם".


חזרה לחיים נורמליים
בעקבות המעבר הצפוי לפלמחים יחזור מבנה הקהילה לחיים נורמליים, לחדרים פרטיים, לבית אישי לכל משפחה. "תזכירי לי מה זאת פרטיות", מחייכת דקלה ברבי (21). "כבר שכחתי מה זה... במשך התקופה שהיינו פה הייתי צריכה לחשוב על כל מילה שאני אומרת ואיך אני נשמעת, כי כל הזמן היו אנשים מסביב. אם פתאום יום אחד התלבשתי יפה, ישר שאלו אותי: 'יש לך חבר חדש? למה לא סיפרת לנו?' זה כבר הפך להיות 'לנו' כללי כזה, שאמורים לשתף אותו בכל דבר. אבל אני גם רואה בזה המון יופי. זו פתיחות שהיתה קיימת כבר מהזמן של פעם, כשאלי סיני היו בקרוונים. באופן כללי גם לפני הגירוש היינו ככה, נכנסים אחד לבית של השני בלי לדפוק".

"יש מקרים שהיה קשה", מסכימה איתה גל בוהדנה. "אנחנו פה כבר כמעט שנה, ולאנשים נמאס לפעמים אחד מהשני, כל היום להיות ביחד. כבר נחנקים, אין פרטיות, אם מישהו רצה לבכות כולם ראו אותו, לא כמו בבית שאתה פשוט הולך לחדר. אם אחד ההורים צעק על ילד אז גם כולם הסתכלו עליו, עכשיו הכול ישתנה".
"הזוגיות כאן פרחה", צוחקת על המצב צליל (19), שחזרה לחופשה מהצבא. "זוגות לא יכלו לריב מול כולם, אז במקום ויכוח היתה שתיקה רועמת. אנשים למדו להעריך מחדש את מושג הזוגיות. אם אין לך הזמן או הפרטיות, אתה לומד פתאום שהם לא מובנים מאליהם ולומד לייצר אותם באופן מיוחד".

באלי סיני מרגישים שתקופת השהות במאהל ביגרה אותם, מפני שכל מה שהיה מובן וידוע נעלם. כשבמקום בית קיים אוהל ובמקום רצפה שדה חיטה קצור, כשמקרר הפך לקונטיינר וארון בגדים לשידת שלוש מגרות, החיים קיבלו פרופורציה אחרת. מול מצלמות הערוץ השני הצדיע להם יונתן בשיא בביקורו האחרון במאהל. "עשרה חודשים אני מלווה את מה שקורה פה", אמר בשיא. "האנשים האלה לא עשויים מבשר, הם עשויים מפלדה".

נשכחו בצומת
נוסף על כל הקשיים שליוו את אנשי הצומת, הם היו חשופים לאיום הקאסמים המלווה את האזור. איש לא טרח לכלול אותם בתכנית עוטף עזה, משרד הביטחון לא שלח חדרים שיאפשרו להם להגן על עצמם ועל ילדיהם בעת הצורך. האופציה שנותרה להם היתה לשמוע את הקריאה "שחר אדום", לשים שמיכה על הראש, לחבק את הילדים הרועדים, לשמוע שאיש לא נפגע ולהמשיך לישון.

כהורים הם נדרשו להסביר לילדים מדוע ההקרבה משתלמת, ומדוע נאלצים הילדים לחיות במקום שכזה. "הבת שלי שאלה: אמא, למה אנחנו כאן?" מספרת טליה, אם לשניים. "למה יש משפחות מאלי סיני שגרות בבית אמיתי עם קירות ועציצים? למה לנו אין עדיין פתרון? ישבתי איתה והסברתי לה שאמנם קשה עכשיו, אבל בסוף זה ישתלם, שאנחנו נקבל את מה שהתעקשנו עליו". ילדים גדולים יותר בחרו להסתכל על המצב כעל סוג של חוויה חד-פעמית, לראות את הקשיים כאתגר ולהתרגל לחיות ערכים במקום נוחות.

מתחת לכל הנחישות הגדולה שגילו כל הזמן הזה מסתתר המון כאב, בעיקר על יחסה של החברה הישראלית, ששכחה אותם בצומת. "המון אנשים שכחו שהיתה התנתקות ושזרקו אותנו מהבתים שלנו", אומר אריק הרפז. "איפה כל זכויות האדם וכל ארגוני השמאל, שעם כל פגיעה בערבי קופצים עד השמים? איפה היו אותם אנשים הומאניים שכל-כך אכפת להם מבני אדם? אנשים פה שכבו במחנות אוהלים ולא עניינו אף אחד. נוסף לכל שמעתי מדי פעם את ההגדרה 'סחטנים'. עצוב לי שעם ישראל הספיק לחזור לשגרה כל-כך מהר אחרי שזרקו 10,000 איש לרחוב".

הכאב המלווה הוא גם כאב על עצם הגירוש, כאב שגם שאר עקורי גוש קטיף מכירים היטב. הצער על הבית שהיה ואיננו עוד, הגעגועים לים, לקהילה הגדולה. כאב יומיומי וצער שאינו נגמר אף פעם אלא רק מתעמעם. "נלחמנו על הבית הקודם והפסדנו", מסכם הרפז. "במלחמה על הבית העתידי לא נפסיד".

השמש שוקעת על מחנה הפליטים הקטן, ובמטבח הציבורי מתבשלת כבר ארוחת הערב. תושבים שבים מיום עבודה ומחליפים חוויות, התינוקות באוהל הלבן מתכוננים לשנת הלילה. מחר שוב יוחלפו הספרות במניין הימים בשלט על הכביש הראשי: "אלי סיני, 301 ימים ללא בית", הן יכריזו, אבל לאנשים שלחמו בטחנות הרוח של הממשלה וניצחו אותן השלט הזה כבר לא יאמר הרבה.