בשבע 197: בהסברה ננצח

ההתמודדות במאבקים העתידיים צריכה להתנהל מתוך דרך ארץ וידידות ולא באמצעות מאבק כוחני.

הרב אלי סדן , כ"ו בסיון תשס"ו

תודה למאות הקוראים שהציפו אותי בדואר אלקטרוני פקסים וטלפונים לחיזוק ועידוד. למתלהמים ולמחרפים לא השיבותי, אך לשואלים עניינית השתדלתי להשיב בכתב, אך כיון שאי אפשר לצאת ידי כולם, אשתדל להתייחס במאמר זה לנקודות העיקריות שהועלו ובקיצור.

א.      הטענה העיקרית של החולקים על איגרתי היתה כי ברגע שויתרתי על המאבק הכוחני- בעצם הרמתי דגל לבן ונכנעתי מראש, ואדרבה, בזה סימנתי למתנגדי ההתישבות כי הם יכולים לעשות מעשיהם ללא כל בעיה. ומאידך, ע"י מאבק כוחני "המחיר" של פינוי ישובים יהיה כה גדול (ובזה הוסיף עורך "בשבע" כי גם אם המחיר יגיע לפקוח נפש- זה מחיר ראוי וכדאי)- זה ירתיע את הממשלה ואת הצבא, ויכריח אותם להתפשר על חלק מתכניותיהם.

ואני משוכנע שההיפך הוא הנכון. אם המאבק יהיה כוחני- כרינו לעצמנו בור- והכשלון מובטח. אלו הגוררים אותנו למאבק כוחני- הם הם אלו שיכשילו את המאבק על ארץ ישראל. ואסביר את דברי:

 

1.  מדינת ישראל איננה רפובליקת בננות ויש בישראל ציבור גדול ודעתני שלא יסכים בשום אופן להיכנע לאיומים כוחניים. הדוגמאות מהבדואים והחרדים הן מטעות – שם מתנהל מאבק על עניינים שוליים כמו ניתוח גופות או בניה בלתי חוקית (ולצערי הרב, תפיסת אדמות מדינה ע"י הבדואים אינה מעניינת את רוב אזרחינו – וזה גופא סימפטום לבעיה הלאומית). המאבק על יהודה ושומרון עומד בלב הבעיה האסטרטגית הדומיננטית ביותר במדינת ישראל, אין להעלות על הדעת שמאבק זה יוכרע בכח, ע"י מיעוט קטן.

 

2.   כל בר דעת מבין שהמאבק על ארץ ישראל בסופו של דבר יוכרע ע"י הכנסת והממשלה, ואלו יושפעו במידה רבה ע"י דעת הקהל בישראל.

החשבון הוא פשוט – במידה ואנו מכריזים על מאבק כוחני – אנו נשארים לבד. לבד ממש. זה ברור. כמו שהיינו לבד בכפר מימון. אפילו חלק גדול מהציבור הדתי לאומי לא הגיע לשם, כי האמין להכרזות אנשי מועצת יש"ע שיהיה מאבק כוחני – ולא רצה להיות שותף בו. ואם נשאר לבד – הכשלון מובטח.

ולכן שרון לפני שנה ואולמרט כיום מעוניינים מאוד שנכריז על מאבק כוחני. זה יבטיח את האפשרות לבודד אותנו בחברה הישראלית – וממילא את נצחונם.

זוהי בוודאי הסיבה, שהרבנים ואנשי מועצת יש"ע בכפר מימון החליטו בסופו של דבר לא לפתוח במאבק כוחני. הם הבינו שאם יעשו זאת הקרב על גוש קטיף אבוד. (ובזה כמובן צדקו לענ"ד, אך טעותם היתה שהם הטעו את הציבור, ובכרזותיהם ובהכרזותיהם לפני כן הם קראו למאבק כוחני בלתי מתפשר – ולכן הציבור הרגיש בסופו של דבר מרומה).

לעומת זאת הסיכוי הריאלי העיקרי לעצירת תכנית ההתכנסות של אולמרט – זה למצוא בעלי ברית בחברה הישראלית, שמסיבות אלו או אחרות מתנגדים להתכנסות, לשלב עמהם ידיים וליצור אופוזיציה רחבה שתמנע את הקטסטרופה.

ויש היום – לדעתי – מספר גדול של בעלי ברית במדינה שמתנגדים להתכנסות. המאמרים של בוגי יעלון ושל גיורא איילנדר והמרי של תושבי שדרות, יכולים לשמש יריית פתיחה לתהליך של חיבור כוחות ויצירת אופוזיציה רחבה נגד התכנית. בזה צריך לעסוק! וזה כמובן תפקידם של פוליטקאים ואנשי ציבור. יש הטוענים- אין לנו בעלי ברית, נשארנו לבד ואין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמים ועל מסירות הנפש שלנו. מי שטוען כך, טוען בעצם שהקרב אבוד, גם אם הוא עוטף את זה במילים יפות של מסירות נפש. כמובן, הקב"ה תמיד יכול לעשות ניסים, אך לפי מיטב זכרוני הוא עושה ניסים לעם ישראל דוקא כשהם מלוכדים יחד ולא כשהם מפוררים משנאה פנימית, לכן מי שרוצה לסמוך על הנס- שירבה באהבת חינם. אך מי שרוצה גם לעסוק בהשתדלות- ההשתדלות היחידה, שבאופן גלוי ורציונלי יכולה לעצור את ההתכנסות- זה לגבש בעם שלנו אופוזיציה רחבה להתכנסות. ולי נדמה שכיום- הדבר הוא אפשרי. ובעיקר אחרי שמתברר, שכצפוי, הגירוש מגוש קטיף לא הביא שום טובה למדינה רק העצים את כח הטרור ויש היום לא מעט אנשים שקולטים זאת. ועם זה צריך להשפיע על דעת הקהל.

אני מודה – זו הבעיה הקשה ביותר שעדיין לא מצאנו לה פתרון משביע רצון – איך משפיעים על דעת הקהל, כשכל אמצעי התקשורת הציבוריים, גם האלקטרונים וגם הכתובים – פועלים לחזוק העמדות המנוגדות לתפיסתנו.

אעפ"כ – אני משוכנע – ברגע שנבין שאין דרך אחרת – זוהי הדרך היחידה שבה נוכל להכריע את המאבק על ארץ ישראל – נמצא את העצות, את הכשרונות, את השיטות – איך למצוא מסלולים עוקפי תקשורת ולהגיע לעם ישראל עם האמת הפשוטה, עם האמונה היהודית, עם אהבת ארץ ישראל, עם אחריות כלפי הדורות הבאים. עם כל מה שיש באמתחתנו לתרום לעם.

האמת היא שרבים בתוכנו כבר מבינים זאת ועסוקים בדרכים שונות בהגעה אל עם ישראל פנים אל פנים. ולאו דוקא ע"י דפיקה אקראית בדלת, כי אם ע"י דרכים ושיטות שונות שמתחילות להופיע בשטח. – בזה צריך לרכז את הכוחות, את המאמצים, את המסירות נפש האמיתית, את ההתמדה ואת הנחישות למען ארץ ישראל.

וכשנעשה ונלך בדרך זו – יראנו ה' נפלאות וישלח לנו ברכתו ועזרתו.

 

3.       יש כאלו הטוענים – אנחנו בעד מאבק כוחני. אבל בלי אלימות, בלי קללות ובלי שנאה. איני יודע אם זוהי תמימות או היתממות. אם אלו האומרים כך באמת סבורים שהדבר אפשרי או שהם משתמשים בלשון כפולה, כדי ש"ייראו יפים". כך או אחרת – זה אינו אפשרי כיום. אולי היתה בעבר מציאות כזאת, בתקופה התמימה של גוש אמונים. אך במבט בוחן אפשר לראות מיד שאין דמיון למצב כיום.  ברור לי כשמש, שכאשר אלפי אנשים נותנים ידים בכח זה לזה על מנת למנוע מהשוטרים לסלקם – אין שום פתרון למשואה זו, אלא שהדברים יגיעו להפעלת כח שיגיע לאלימות לקללות ולשנאה לוהטת – וכמו שראינו בעמונה, ובאירועים דומים, זה שאנשים יוכלו לרחוץ כפיהם ולומר זה לא בגללנו, אנחנו לא התחלנו – השוטרים אשמים. יתכן שהם צודקים, אך זה אינו משנה את העובדה שממילא הדברים מוכרחים להדרדר לאלימות קשה ולשנאה יוקדת.

      וכשזה יחזור על עצמו, עוד ועוד – הפסדנו את המאבק בוודאות. קודם כל כלפי שמיא מפני שהרבינו שנאה בתוך העם, ואח"כ בהגיון פשוט, מפני שעי"ז נשניא את עצמנו ואת אהבת ארץ ישראל שלנו  על רובא דרובא של תושבי מדינתנו – והנזקים לכך יהיו הרבה מעבר לכשלון המאבק על יש"ע.

      ועל כן אין מנוס מבחירה בדרך הקשה, הקשה והארוכה של מאבק על התודעה, מאבק לחבורי כוחות בעם, מאבק להרמת רוח האמונה. זוהי דרך קשה אולי גם ארוכה – אך הקצרה באמת, כיוון שרק היא תוביל אותו למגמתנו. כך נראה לענ"ד, והבוחר יבחר.

 

 

ב.      הנקודה העיקרית שגרמה לי לפרסם את איגרתי היתה הצורך לעצור את הגל העכור של השנאה ההולך וגואה בתוכנו  נגד כל מי שלא חושב כמונו. התופעות הן רבות ומניתי מספר דוגמאות באיגרתי, המשותף ביניהם שבמקום לנהל ויכוח עניני שמקדם אותנו, מתנהלת הסתה, ביזוי, לעג ארסי וכיו"ב, החושפים את ארס השנאה שבלב – וגם מגבירות אותו.

את הגל הזה צריך לעצור. הוא משמיט תחת רגלנו את כל הבסיס המוסרי של המאבק הצודק שלנו, והוא גם יפורר אותנו וירחיקנו ממטרותינו.

ולכן כל השואלים שהעלו בפני טענות אלו או אחרות נגד הצבא, נגד הפוליטיקאים או נגד רבנים אשר לפי דעתם לא פסקו כראוי- אלו טענות לא רלוונטיות לאיגרתי, גם לי יש ביקורת על אלו או אחרים, אך זה אינו נותן לגיטימציה לשנאה, אלא מצריך בירור עניני.

תורף טענתי היא שאנו צריכים לאמץ את הדרכתו של הרמב"ם הכותב באיגרת לתלמידו: "ואפשר לאדם להשיב ולבקר ולחלוק - בדרך ארץ ובידידות" (אגרות הרמב"ם ח"א עמ' שט' מהדורת הרב שילת)[1]. רבים שאלוני- האם אתה מציע לחבק נשק ולרקוד עם אלו המחריבים את נחלתנו ומגרשים אותנו מביתנו. ותשובתי- זוהי דמגוגיה, מעולם לא הצעתי לעסוק בחיבוקים וריקודים. אמרתי ואני חוזר ואומר- צריך להציב עמדה ברורה, "להשיב (כלומר להסביר) לבקר ולחלוק- בדרך ארץ ובידידות". כי בסופו של דבר- זוהי מחלוקת עם אחים שהם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו.

ג.        הדבר נוגע גם ביחס לצבא. אני בהחלט מסכים לטוענים שהדברים הנפלאים שהצבא עושה לבטחון ישראל, אינם מחפים ואינם נותנים לגיטימציה לשום מעשה שלילי הנעשה על ידו. אבל טענתי היא שאפשר להיאבק נגד הדברים השליליים מבלי לפגוע בהערכה הכללית למשימה העיקרית של הצבא, שהיא מירב פעילותו ועיסוקו- עזרת ישראל מיד צר, וירושת הארץ. זה נכון אפילו בהערכה טכנית כמותית, כלומר שרובו טוב, אבל מעבר לזה, זה נכון במובן הקיומי, אין לנו תחליף לצה"ל חזק ונחוש, וצריך לעשות כל שביכולתנו לחזקו. והחיזוק העיקרי הוא להמשיך לאהוב ולכבד ולעודד את החיילים. (ואגב, מי שבאמת מתענין, יודע שאני וחברי השקענו ומשקיעים מאמצים גדולים במאבק נגד הדברים השליליים שבצבא. כמו במאמץ לשכנע את הגורמים להשאיר את צה"ל מחוץ לויכוח על יש"ע, כמו בהתמודדות עם ערבוב גברים ונשים בצבא – ועוד).

מעבר לזה התרעתי על העובדה, שגם ביחס לצה"ל אנו שוכחים את הציווי "בצדק תשפוט את עמיתך". העובדה שרוב רובם של החיילים והקצינים הדתיים פעלו עפ"י פסקי הלכה של רבותיהם, ואף רובם של החילונים פעלו מתוך הבנה  שזוהי חובתם המוסרית לציית למדינה- גם אם מישהו חושב שאלו גם אלו נהגו שלא כשורה, אין אלו אלא לכל היותר טועים בדבר מצוה (כלומר שלפי הבנתם הם עושים מצוה, ואתה המבקר, בטוח שהם טועים)וממילא אין מקום כלל לכעס או משטמה כלפיהם. אפשר כמובן לחלוק, ולהסביר את טעותם, למי שסובר שטעו – אך בכל מקרה צריך להפסיק מיד את הכעס והשנאה כלפי הצבא- כי בנפשנו הוא. הרי לא יתכן שעיננו עיוורות מול הסכנות הנוראות האורבות על פיתחנו.

יש שכתבו לי שאם הצבא ידע שאנו מפסיקים להתגייס- הוא יאלץ להיכנע לדרישותינו, דוקא מפני שהוא מודע לסכנות הגדולות האורבות בפתח, ולחוסר יכלתו להתמודד עמהם בלעדינו.

באמת, אני מרגיש קושי לדון באופן אינטליגנטי מול טענה זו. כיוון שלדעתי זוהי טענה הזויה. צר לי שהכאב, גורם לאנשים לאבד את שיקול הדעת הרציני, ולחשוב שהמדינה וצה"ל תלויים רק בנו. אוכל רק לומר- גם מבלי להתמודד עם שאלת המוסריות העומדת ביסוד הרצון לכופף את המדינה ואת הצבא ע"י "מאזן אימה" של מיעוט, לפי מיטב הכרתי את אפיה של מדינת ישראל, ולפי מיטב הכרותי עם ראשי הצבא- זוהי טענה הזויה. אם נלך בדרך זו- הצבא לא יכנע, ויקומו בעם ישראל צעירים שיקחו אחריות על הצבא במקומנו, כיון שהם לא ירשו לעצמם- ולענ"ד בצדק- להכנע לאיומים שלנו. ואומר באפון ברור, גם אם זה יפגע בצבא ויהיו לזה הרבה השלכות שנוגעות לדיני פקוח נפש, אני משוכנע שהצבא והמדינה לא יכנעו לאיומים שלנו.

ואני חוזר בהכרח שוב לתיזה היסודית של איגרתי- אין תחליף לחינוך, הסברה, והתמודדות על התודעה, כדי לקרב את רובו של העם לעמדותינו!

 



[1]  לשונו המלאה של הרמב"ם: "כללו של דבר, אני רוצה ממך, אם אתה תלמידי, שתלך בדרכי והוא הנאה לך, שתהיה מן הנעלבים ולא מן העולבים, ולא תפקיר מיליך, ובדיבורך תשוה ה' לנגדך בראשונה, וביקורת בעלי השכל והדעת באחרונה, ושים מגמתך עם זה האיש- אם לא תוכל להשלים עמו- שלא תכשל במאומה נגדו, ואפשר לאדם להשיב ולבקר ולחלוק- בדרך ארץ ובידידות. אל נא תעבור על דעתי בשום פנים"