בשבע 197: שתיקת הרבי

רבי ישראל מויזניץ' נהג לטייל חצי שעה מדי ערב עם הגבאי שלו, כדי לשאוף מעט אוויר וליישב את דעתו. ערב אחד הרחיק לכת, והגיע בדרך טיולו לביתו של גביר אחד, מנהל הבנק המקומי, שהיה מן המשכילים ולא נמנה כמובן

עודד מזרחי , כ"ו בסיון תשס"ו

כאשר הגיע לבית המפואר, עלה במדרגות והקיש בדלת. הגבאי הופתע ממעשהו של הרבי, ולא העז לשאול מדוע הוא מעוניין להיפגש עם הגביר, הרחוק לגמרי מתורה ומצוות. המשרת פתח לפניהם את הדלת, הרבי נכנס לטרקלין והגבאי המשתאה אחריו. הגביר, שהיה איש אינטליגנטי ומנומס, קיבל את הרבי של העיירה בהדרת כבוד. הוא הגיש לו כיסא ותמה בלבו על בואו הבלתי צפוי.

הרבי ישב בכיסא בפנים חתומים ולא פצה את פיו כלל. הגביר לא ידע מה לומר. הוא ניסה לכחכח בגרונו, להביט בפני הרבי במבט שואל, לומר איזו מילת נימוס, להתנועע כה וכה בכיסאו – אבל הרבי המשיך לשתוק. הגביר המיוסר לא העז לשאול את הרבי הנכבד למטרת בואו, ופנה בלחישה אל הגבאי שישב לצידו: "מדוע הרבי בא לביתי, ומדוע אינו מדבר עמי? האם עוללתי דבר מה שאינו כשורה?"
הגבאי השיבו, אף הוא בלחש: "אני בעצמי איני מבין זאת... הרבי לא הסביר לי מאומה לפני כן".

הרבי לא הניד עפעף והמשיך בשתיקתו. לאחר דקות ארוכות כנצח התרומם מכיסאו, הפטיר שלום כלפי הגביר המשתומם ופנה לכיוון היציאה. הגביר, שלא ידע את נפשו מצער, זינק מיד ממושבו והתייצב לצדו של הגבאי, כדי ללוות את הרבי מפני כבודו, ובתקווה שבכל זאת יגלה את סיבת בואו.

כשהגיע לביתו של הרבי ועמד להיפטר ממנו לשלום, לא הצליח להתאפק ושאל: "ימחל לי הרבי על שאלתי. כאשר הרבי היה אצלי, לא היה מן הנימוס לשאלו מדוע כיבדני בביקור בביתי, אבל כעת, ליד ביתו, אני מבקש לדעת את סיבת הביקור. ועוד שאלה לי, ברשותו, מדוע לא הוציא הרבי הגה מפיו בעת הביקור?"
הרבי השיב בפשטות: "הלכתי לביתו כדי לקיים מצווה, וברוך ה' זכיתי לקיימה בשלמות!"
הגביר תמה: "אם יורשה לי לשאול, איזו מצווה קיים הרבי?"
"רבותינו אמרו כי כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ובכן, אם אשב בביתי וכבודו ישב בביתו, איך תתקיים המצווה שלא לומר את הדבר שאינו נשמע?! צריך ללכת לביתו של האיש שאינו שומע, ושם לא לומר לו... רק אז תהיה המצווה כתיקונה, וכך עשיתי".
הגביר השתוקק לשמוע מהו הדבר שהרבי מצווה שלא לומר לו, וביקש בדחילו ורחימו: "ימחל לי הרבי ויאמר את הדבר הבלתי נשמע. אולי אשמע בכל זאת?"
הרבי הניד בראשו בתוקף: "לא! מובטח אני שלא תשמע!"
ככל שהרבי סירב לגלות לגביר מהו הדבר, כך גברה סקרנותו של הגביר לדעת את הסוד. הוא המשיך להפציר בו שיגלה את הדבר שאינו נשמע. לאחר שעה ארוכה נעתר הרבי ואמר: "ישנה אלמנה פלונית, ענייה מרודה, שחייבת לבנק של כבודו סכום כסף של כמה מאות רייניש בעבור המשכנתא של ביתה. בימים הקרובים עומד ביתה להימכר על-ידי הבנק במכירה פומבית, והאלמנה תוצא החוצה לרחוב בבושת פנים ותיוותר בחוסר כל. רציתי לבקש מכבודו שימחל על החוב לאותה אלמנה, אבל לא עשיתי זאת בגלל המצווה שלא לומר".

הגביר התנצל לפני הרבי: "באמת, איך אפשר לבקש זאת ממני? הרי החוב אינו חוב פרטי שלי, אלא של הבנק, ואני בסך הכל מנהלו של הבנק ולא בעליו?! מדובר בסכום גבוה מאוד, ועם כל הרצון הטוב, אין לי שום אפשרות לעזור בעניין זה..."
הרבי הפסיקו: "זה בדיוק מה שידעתי מראש, שלא תאבה ולא תשמע לבקשתי..."
הגביר ניסה להסביר לרבי בכל לשון כי אין לו שום סמכות למחול לאלמנה על החוב, מפני שבעלי הבנק לא יסכימו לכך בשום אופן. הרבי הפסיק את שיחתם במחי יד ונכנס לביתו.

הגביר חזר לביתו כשהוא מהרהר ללא הרף במה שאירע. הדברים של הרבי חדרו כחץ בלבו ולא נתנו לו מנוח, וגם במשך הימים הבאים לא הצליח להסיח את דעתו מהמקרה בשום אופן. לבסוף החליט לשלם מכיסו את חוב המשכנתא של האלמנה הענייה, והיא נותרה בביתה.
הצעות לסיפורים odedmiz@actcom.co.il