גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 198ראשיהפצה

לא בכל מחיר - רביבים

גזירת חכמים שלא לשלם על פדיון שבויים יותר מהמחיר המקובל # טעם התקנה: למנוע תמריץ מהשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים # אדם רשאי לפדות את עצמו במחיר מופרז # מחלוקת הפוסקים אם הדין משתנה כשיש סכנת נפשות
29/06/06, 13:36
הרב אליעזר מלמד

 # במצב של מלחמה אסור בשום מקרה להיכנע לסחטנות # השתכנעתי לדלג על השירות הלאומי, אבל כבר נרשמתי ובונים עלי האם לבטל ?

אין פודים שבויים במחיר מופקע
מצווה גדולה לפדות שבויים. אולם קבעו חז"ל הלכה שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". כלומר היה מחיר מקובל עבור שבויים, ואסרו חכמים לשלם מעבר למה שהיה מקובל. הנימוק העיקרי לתקנה זו, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שיידעו שהננו מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. וכך כתבו הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והטור, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב, ד).

וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר מרוטנבורג, (ד"א תתקע"ה - ה"א נ"ג; 1215-1293), שנתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהיים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף עבור פדיונו, משום שגם לפי ההלכה, אם מדובר בתלמיד-חכם גדול-הדור, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם רבי מאיר הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. וכך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

האם אדם פרטי רשאי לפדות עצמו ובני משפחתו במחיר מופקע
האיסור לפדות שבוי במחיר מופקע הוא דווקא כאשר הציבור צריך לשלם את דמי הפדיון. אבל אדם עשיר שנחטף, ומעוניין לפדות את עצמו ברכושו, מותר לו לשלם עבור פדיונו כל סכום שירצה. והטעם, משום שאין נשקפת מזה סכנה לכלל הציבור, אלא כל החשש הוא שמא ישובו השודדים לתפוס שוב אותו, אחר שראו שהוא מוכן לשלם סכומי עתק. וחשבון זה הוא עניינו הפרטי של אותו עשיר (שו"ע יו"ד רנב, ד). אבל לגבי בני משפחתו אינו רשאי לפדותם ביותר מכדי דמיהם. ולגבי אשתו נחלקו הפוסקים.

מה הדין כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות
יש מן הפוסקים שסוברים שכל התקנה לא לשלם כופר מופרז נאמרה דווקא במקרה רגיל של שבי, שבו סכנת הנפשות אינה ממשית ומיידית, אלא ישנם סיכויים רבים שהשובים ימכרו את השבוי לעבד או יחזיקוהו אצלם. אולם במצב שבו הם מאיימים להורגו, אזי מדובר בפיקוח-נפש ממש שדוחה את כל המצוות שבתורה, וברור שגם תקנת חכמים בטלה, ויש לעשות הכול כדי לפדותו.

אולם לעומתם, הרבה פוסקים, וביניהם הרמב"ן, סוברים שאפילו במקרה שהחוטפים מאיימים על חיי השבוי אין להיכנע, ואסור לשלם תשלום מופרז. משום שאם ייכנעו, ייצרו תמריץ לתפוס שבויים נוספים משלנו ואף לאיים על חייהם. ועל כן, מצד הדאגה הכללית לשלום הציבור ולסכנת הנפשות הצפויה לשבויים שבעתיד, אסור להיכנע להם.
למעשה שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד).

האם מותר לפדות חייל שנפל בשבי מחבלים תמורת מחבלים רבים
למדנו שכאשר שבוי נמצא בסכנת נפשות, לדעת כמה פוסקים מותר לשלם עבורו מחיר מופקע. אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שברור שאם נכנע, יראו אויבינו זאת כסימן של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל 'הצלחה' כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלה שיוצאים לפגוע בנו לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. גם ישנו חשש סביר שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מהכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה, היינו אדם תמורת אדם.

הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בפרשת השבוע פרשת חוקת (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל ויישב ממנו שבי". ואמרו חז"ל (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד המלך, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם ניכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א. ועיין פניני הלכה "העם והארץ" ז, ח).

האם תקופת השירות הלאומי הכרחית לגיבוש הזהות
שאלה: "בת שירות לאומי מקבלת כיום ערכים חשובים מאוד מהשירות, ואינני מתכוון רק לחסד, אלא גם לנטילת אחריות. האם לא עדיף שבת השירות תעשה את הסטאז' שלה בנטילת אחריות על הגב של עצמה בדירת השירות, ולא על הגב של בעלה או ילדיה? לי אישית יש שתי בנות שהגדולה סיימה שנתיים שרות לאומי והשנייה זה עתה מסיימת את השנה השנייה. אין מילים לתאר כמה השנתיים האלו הוסיפו להתפתחות שלהן מכל הבחינות - תורנית, עצמאית וכו'. הייתי מוכן לשלם עבור הניסיון שצברו".

תשובה: ברור ששנה שבה מתמסרים למעשים טובים מפתחת. במידה מסוימת אפשר לומר שכל שנה שעוברת על האדם מפתחת אותו, על אחת כמה וכמה בתקופת הנעורים.

השאלה מה קדם למה, האם כדי לפתח את הבנות יזמו את השירות הלאומי? כמדומה שרק לאחר שנקבעה הנורמה שכולן הולכות לשירות לאומי (בעקבות החוק המחייב את הבנות החילוניות לשרת בצבא), החלו לראות עוד דברים חיוביים שצומחים מהשירות. אולם בהחלט היה ניתן לרכוש ניסיון ואחריות תוך המשך הלימודים המקצועיים. ובמיוחד אם היו משלבים התנדבויות שונות בזמנים הפנויים ובחופשים.

האם ניתן להתחיל ללמוד מקצוע מיד לאחר סיום התיכון
שאלה: "בנות רבות אינן מסוגלות בגיל 18 להחליט איזה מקצוע מתאים להן. רבות מהן גם לא מוכנות לבחינות הכניסה לאוניברסיטה (פסיכומטרי או שיפור בגרויות), כך שממילא אינן יכולות להתחיל ללמוד מיד לאחר התיכון. בנוסף לכך, רבות טוענות שאחר 12 שנות לימוד הן צריכות שנתיים להתרעננות".

תשובה: כמדומה שאחר שנקבעה נורמת השירות הלאומי, ההחלטה מה ללמוד נדחתה עד לאחר תקופת השירות. וכמו כן התבססה הדעה שהבנות מוכרחות להתרענן לקראת המשך הלימודים. אבל אילו מלכתחילה היו הבנות יודעות שהלימודים נמשכים אל מעבר לתיכון בלא הפסקה, הן היו מסתפקות בחופשת הקיץ.

הנה למשל, בנות רבות באמריקה ממשיכות מיד לאחר התיכון בלימודים גבוהים. לחלקן כבר בגיל עשרים וחמש יש דוקטורט. מדוע הן מסוגלות להמשיך ללמוד מיד לאחר התיכון? האם הן נשים מסוג אחר, או שפשוט הנורמות שלהן שונות? אילו האפשרות להמשיך בלימודים גבוהים מיד לאחר התיכון היתה מונחת לפני הבנות, הן היו משקיעות יותר בבחינות הבגרות, ומזדרזות לעבור את ה'פסיכומטרי' במקביל לבחינות הבגרות באנגלית ומתמטיקה. ובשנות התיכון היו מתחילות לחשוב ברצינות איזה מקצוע מתאים להן. אבל כיוון שהן יודעות שלפני הכול עוד הן יוצאות לשירות לאומי, ממילא הן דוחות את בחירת המקצוע ואת ההכנות הנדרשות לכך אל מעבר לאופק של השירות הלאומי.

האם לשרת בשנה הבאה
שאלה: סיימתי זה עתה את כיתה י"ב, וכמו כל חברותי אני עומדת להתנדב בשנה הבאה במסגרת השירות הלאומי. אולם לאחר שקראתי את המאמרים ב'רביבים' אני מתלבטת לגבי השנה הבאה. יש לציין כי כבר התחייבתי לשרת במקום מסוים, והם בונים עלי ולא קיבלו בת אחרת לאותו תפקיד. מנגד, אני נחשבת מצטיינת בלימודים, וברור לי שאלמד לפחות לתואר שני. גם הורי חושבים כי עדיף היה לעם ישראל ולי להתחיל מיד בלימודים גבוהים, כדי שהקמת המשפחה לא תפגע ביכולתי להתקדם בלימודים. אבל עדיין לא עשיתי פסיכומטרי, כך שגם אם ארצה עכשיו להירשם לאוניברסיטה, רוב הסיכויים שלא אצליח להתקבל למקצוע שאותו אני רוצה, כי הוא מצריך ציון גבוה מאוד. האם כדאי לבטל את ההתנדבות בשנה הבאה ולנסות בכל זאת להתחיל בלימודים גבוהים?

תשובה: ראשית צריך לזכור כי לא כל כך נורא לשרת בשירות הלאומי... הרי זו מצווה לסייע לילדים או קשישים וכיוצא בזה. הדיון היה האם זו הדרך הטובה ביותר לתרום לעם ישראל, אבל לאחר שכבר התחייבת על מקום מסוים, אל תבטלי את התחייבותך. אמנם תקפידי לעשות במקביל את מבחני הפסיכומטרי, כדי שלא תפסידי לאחר מכן עוד שנה.