גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 198ראשיהפצה

יש נפגעים בנפש - על דעת עצמי

29/06/06, 13:36
אבי סגל

כמו בעלי טורים רבים, אני נוהג לכתוב את הרעיונות שלי למדור על פתקים קטנים, בכתב חרטומים (לא סתם כתב גרוע – אני באמת כותב בכתב הקדום של החרטומים!) ועם טעויות כתיב חסרות בושה. בשבוע שעבר, באחד מאותם פתקים, רשמתי לעצמי להתייחס בכבוד לטיעון הרציני של השמאל, כאילו מאז ההתנתקות לא נהרג אף ישראלי. "וכשהטיעון הזה לא יהיה רלוונטי?" כתבתי בין השאר בפתק, וכעבור יומיים – הטיעון כבר לא היה רלוונטי.

אבל גם בלי להתייחס להרג החיילים (וחטיפת חייל נוסף) בדרום, מעניין לגלות עד כמה אוהבים אנשים להתייחס לנתונים המתאימים להם. כשהטרור והקטל גוברים בתקופות של הסכמים מדיניים, השמאל מסרב לערוך 'חשבון גופות' ולראות מתי יש יותר הרוגים. באותם ימים קשים, הוא מעדיף לדבר על עוולות ה'כיבוש', על הסבל הפלשתיני וגם על הטראומות והצלקות שמותירה ישיבתנו ביש"ע בנפשות חיילינו ובנפש העם כולו.

אבל כיום, משהגיעו הטראומות לילדי שדרות, פתאום שוכחים בשמאל מדוע ובגלל מי זה קרה. פתאום אין סיבה לנזקים הנפשיים של עיר שלמה – לא הנסיגות, לא העקירות, לא שנאת המתנחלים, לא ההתעלמות היהירה מהחמאס. השמאל מזדהה עם אנשי שדרות, כמובן, אבל עדיין מצדיק את העקירה שהביאה למצבם. העיקר הוא, טוען השמאל, ש"מאז ההתנתקות, אין בצד שלנו הרוגים". אופס, בעצם כבר יש.

כשל לוגי

בתוך שבוע, ביצע צה"ל שלוש משימות חיסול בעזה, ובכולם נהרגו גם אזרחים פלשתינים. משימת החיסול הכושלת בחאן יונס, שגבתה מחיר של אשה הרה ואחיה, הוציא את התקשורת הישראלית משלוותה. "עוד חיסול שנכשל", פתחה שדרית אחת את תוכנית האקטואליה שלה. "החיסולים נכשלים פעם אחר פעם", קוננה עיתונאית אחרת באוזני מרואיין לובש מדים.
אבל למעשה, רק נסיון החיסול האחרון, שבו החטיא הטיל את מטרתו, נכשל באמת. שבוע קודם לכן חוסלו שני מחבלים, ובאירוע נוסף פצע צה"ל באורח אנוש שני מחבלים נוספים. לא ממש בסטייל, לא בדיוק סיכול ממוקד, והמחיר האנושי בצד השני גבוה. אבל גם ביצוע לקוי או חלקי הוא לא כישלון, ואם אין כאן כישלון – אז גם אין "עוד כישלון".
את הליקויים בפעולות החיסול האחרונות יש לתקן, אבל גם את הליקוי בדיווח התקשורתי. גם לחיסולים פחות מוצלחים יש השפעה מצטברת חשובה, וגם בהם אפשר למצוא צדדים חיוביים, אבל העיתונאים שלנו נכשלים בזה פעם אחר פעם.

פרשת ווטרסגייט

יש שיאמרו כי זהו חילול הקודש לדבר כך על הפינק-פלויד, אבל בעיניי - המוסיקה שלהם בהחלט סבירה. יש אפילו מצב שהייתי מטריח את עצמי למופע המדובר של מנהיג הלהקה, רוג'ר ווטרס, כי אני אוהב נוסטלגיה, ו-375 ש"ח לכרטיס נראים לי מחיר מצוין. האמת, הייתי מגיע גם אם היו משלמים לי רק 300 ש"ח.

בקיצור, אני לא לגמרי אנטי. אלה שנתקעו בפקקים כדי להגיע לנווה-שלום ולשמוע את השטויות הפוליטיות של המחנך הבינלאומי עם הגיטרה – שיהיה להם לבריאות. אלא שהעיסוק התקשורתי בביקורו של האמן אצל הילידים מישראל חרג בהרבה מגבולות השפיות המומלצים על ידי הרופאים. אפילו ביאת המשיח בכבודו ובעצמו, במהרה בימינו, לא תגרום לכזאת התרגשות בביצה המקומית. אלא אם חמורו של המשיח ידרוס בטעות את נינט, שזה סיפור אחר לגמרי.
האם ווטרס שווה עיסוק תקשורתי כזה? האם הוא באמת מעניין את הציבור יותר מכוכבים עכשוויים המופיעים כאן חדשות לבקרים? אני משוכנע כי לפני ארבעה חודשים, שמונה מכל עשרה ישראלים לא היו מסוגלים לנקוב בשמו של מנהיג הפינק-פלויד. כלומר, הוא לא פול מקרטני ואפילו לא אלביס. (אגב, מתי גם הוא יגיע לארץ?) אם הפינק-פלויד היו מגיעים לכאן בשנותיהם הגדולות, ובהרכב מלא, אולי אז אפשר היה לדבר על חתיכת היסטוריה בביצה המקומית. כיום נדמה, כי יותר מאשר הציבור מתעניין באמת בווטרס, התקשורת מחנכת אותנו להתעניין בו. ואם יש משהו שלמדנו מאותו זמר מזדקן – זה ש"אנו לא צריכים שום חינוך".
אלה היו 216 מילים מיותרות בתכלית על רוג'ר ווטרס. אין מה לדבר - הבועה התקשורתית ממשיכה לנפח את עצמה.

חמסה עלינו

א. לחייל החטוף גלעד שליט: רציתי רק לעדכן אותך, שבזמן שאתה מוחזק בכוח על ידי החמאס, המגיש רפי רשף ראיין כאן את דובר ממשלת החמאס - הסתחבק עמו, הודה לו, פנה אליו בשמו הפרטי, והכול בגלי צה"ל - הבית של החיילים. אבל בעצם, אתה בטח יודע את כל זה - חוטפיך בטח אוהבים להאזין לתחנה הזאת.

ב. בשבוע שעבר, ניתן היה להבין מראש הממשלה כאילו מתנחלים יוכלו להישאר תחת ריבונות פלשתינית גם אחרי נסיגה. מאוחר יותר טען אולמרט כי הדברים נאמרו בציניות - המתנחלים ייאלצו לעבור לשטח בריבונות ישראל, ורק אחר כך יוכלו להיחטף לשטח שבריבונות הפלשתינית.

ג. תזכורת קטנה: בבחירות האחרונות לכנסת, 37% מהמצביעים בשדרות בחרו במפלגותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. אני מקווה שאתם נהנים, מצביעים יקרים, אתם והקסאמים-שמסאמים שלכם.

ד. לאבי דיכטר, שאול מופז ויתר הגנרלים בדימוס: די, אל תזכירו יותר את עברכם הביטחוני עד שנגיד לכם.
ה. המשטרה החרימה את רכבו של קטוע-רגל שנתפס נוהג בו. ואני שואל – לאן עוד תגיע אכזריות המשטרה. מה הם יעשו עכשיו, יחרימו אם-16 מאנשים עיוורים?

יודע את מקומי

קוראים יקרים: אם אתם רוצים פעם לפגוש אותי פנים אל פנים, אני מזמין אתכם אל מקום העבודה שלי. איך תזהו אותי? ובכן, זה פשוט מאוד - באולם שבו אני כותב, יושבים כ-50 איש מכוערים ועצבניים, ורק בחור אחד נחמד, חתיך ושרירי. לא תהיה בעיה לזהות אותי שם, כי – איך לומר בצניעות – אני היחיד שמקנח כל הזמן את האף.

כבר לפני כמחצית היובל, ביצעתי בבית החולים בדיקה לגילוי אלרגיה באמצעות שריטות על היד. התברר כי אני אלרגי כמעט לכל דבר, כי בתוך שניות ספורות התנפחה לי כל היד, וזאת אפילו לא היתה היד עם השריטות. כשנכנסתי עם אמי לרופא, הוא שלח בי מבט מלא דאגה ואמר לה: "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. הרעות הן, שלבן שלך יש אלרגיה עונתית, וזה משהו שאין לו תרופה".

"והחדשות הטובות?"
"זכיתי באלפיים לירות בטוטו", אמר הרופא ויצא לפנסיה מוקדמת. מאז אני מבלה את רוב חיי בקינוח האף, ניגובו, שפשופו והברקתו בפוליש. לעתים רחוקות אני מצליח לעבור את היום בלי טישו, ולעתים עוד יותר רחוקות אני ממש נושם דרך האף. ביתרת הזמן, האף שלי נראה כמו אפו המלאכותי של פאטץ' אדאמס, ופחי הזבל בסביבתי מלאים במגבוני נייר שאין להם תחליף.

אין ספק, כי גולת הכותרת של התקפות העיטושים שלי היא אותו חיידק מיקרוסקופי עצבני שנקרא קרדית האבק. את רוב האלרגיות שלי אפשר לפתור על ידי הימנעות ממקומות עם מעוררי האלרגיה – כמו חתולים, ברושים, חומרים כימיים וגבי גזית. אבל קרדית האבק נמצאת בכל מקום. הנה אני שולח יד - הופ! תפסתי קרדית. אצלנו בבית, אני כבר פונה לכל יצור כזה בשמו הפרטי. "משה, מתי עברת דירה מהנחיר השמאלי לימני?" דברים כאלה.

רעייתי היקרה, שלמדה לחיות בצל האפצ'י, מתקשה להבין כיצד אני מסוגל לחיות כך. היא לא מבינה שאחרי שנים כה רבות, מתרגלים לחיות עם כל המחלות. בינינו, מה זה כבר כמה קינוחי אף, כשעם ישראל כולו צריך לחיות עם האלרגיה חשוכת המרפא למנהיגיו. אבל די, זאת כבר שריטה מסוג אחר לגמרי.