גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 198ראשיהפצה

מי באמת הורס את צה"ל? - דעות

מוסר ה"אהבה ללא תנאים" כלפי צה"ל, בו דוגלים הרב סדן וחבריו, גרם דווקא לפגיעה אנושה ביחס האוהב לצבא, ובמוטיבציה של מיטב בנינו להתגייס אליו
29/06/06, 13:36
בעז העצני

# במערכת השלטון ניצלו בציניות את התמסרות תלמידי המכינות לצה"ל, מה שעלול להביא לכך שבעתיד הקרוב אש הגירוש אשר אוכלת את צה"ל תהרוס גם את המכינות

דומה שהמשפט של הרב אלי סדן באיגרתו "..אנחנו תמיד עם העם הזה, מתחברים אליו, ואוהבים אותו אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה בלי תנאים!" מאפיין את רוח האיגרת ולמעשה את כל ראיית העולם של הרב סדן ושל עוד רבים וטובים במחננו. במשפט זה גלומה כל הגישה אל המאבק שנכפה עלינו ואף הגישה בהתנהגות היומיומית בין אדם לחברו ובין אדם לשונאו.

קטונתי מלהתיימר להשוות את ידיעותי ולמדנותי בתורה, אך בכל זאת הזדמן לי לקרוא כמה משפטים בספר הספרים שבהם השתקפה גישה שונה לחלוטין לחיים. אצל הנביא עמוס למשל:

"לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה, אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְאַדְמָתְךָ, בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק; וְאַתָּה, עַל-אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל, גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ".
וגם:
"שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן, הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים; הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם, הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה"

גם לנביא ירמיהו לא היו עודפי אהבה למי שלא היה זכאי לה:
" וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל-אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים, יַחְדָּו--נְאֻם-יְהוָה; לֹא-אֶחְמוֹל וְלֹא-אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם, מֵהַשְׁחִיתָם".
וגם:
"וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם, מֵעַל פָּנָי, כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם, אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם ".

לא קשה להוסיף דוגמאות ללא קץ עם משפטים דומים מיתר הנביאים שהעניקו, בתוקף הנסיבות, מופת מוסרי לכל האנושות. הם לא התביישו לקרוא לרע - "רע" ולטוב - "טוב" ולא היססו להפר את הכלל של הרב: "שלמות עם ישראל היא מעל הכל". הם הטיחו את האמת בפרצוף והניחו בצד את "אהבת החינם". למעשה, האפשרות שספרי הנביאים היו נכתבים מתוך גישה של "אהבה בלי תנאים" מעוררת חלחלה.
רבים וטובים בציונות הדתית אינם מסוגלים להוציא מפיהם משפטי תוכחה כאלו, וזאת מתוך גישה אמיתית של טוב לב, נדיבות ואהבת ישראל. למרבה הצער הם פותחים בכך פירצה לכל בני הבליעל המצויים בשפע בחברה הישראלית ובשלטון. דרך הפירצה הזו נפלו גוש קטיף וצפון השומרון ועלולים, חלילה, להיהרס מפעל ההתיישבות, החברה הנפלאה שנבנתה בהם ואף יתר הציונות הדתית. החברה הישראלית לא היתה מעזה לרדוף את המגזר הציוני דתי אילו היה ברור לה כי מנהיגיהם יפעילו את אנשיהם לפחות כמו כל ועד עובדים שקיצצו לו 5% מהשכר. לא היה עולה בדעת אף ממשלה להתעסק עם מגזר המספק את עמוד השדרה של הצבא אילו ידעו שהנהגתו אינה אכולת רגשי נחיתות. שרון ניצל היטב את עקב האכילס הזה וכעת פונים ראשי צה"ל ל"רגש האחריות" שלנו תוך כדי שהם אינם מהססים לומר בפה מלא שצה"ל ישתתף בחורבן הבא.

הרב סדן ועמיתיו ראשי המכינות וישיבות ההסדר, תרמו תרומה כבירה לעם ישראל בפועלם להכנה, הכוונה ועידוד של הנוער להתגייס לצה"ל, פעולה שהכפילה את כוחן של היחידות הקרביות עם הנוער האיכותי ביותר בעולם. מי שזוכר את הקשיים שהיו לצה"ל בסוף שנות ה-70 למלא את שורות הקצונה הזוטרה יודע להעריך היטב את מלוא המהפכה שהם חוללו. עם זאת, ברגע המבחן נכשלו רובם ב"מבחן הנביאים", כישלון מוסרי וחינוכי בסרבם להגדיר את העקירה ומסירת הארץ לאוייב כפשע, על כל המסקנות החמורות המתחייבות מכך. יש בידי ראשי המכינות והישיבות כח עצום בכל הנוגע להשפעה על הצבא, בהחזיקם את ידם על הברז של "אספקת" כח האדם האיכותי והקריטי לצה"ל וגם בסמכות שלהם להורות לתלמידיהם שבשרות שלא להשתתף בפשע. אנשים אלה נושאים באחריות כבדה לגודל ההצלחה של מעשי הזוועה שבוצעו בקיץ האחרון הן בשל ההתחמקות מההתמודדות עם האמת הכואבת והן בשל האפשרות הסבירה שהיתה בידיהם, יותר מכל גורם אחר בימין, לעצור את האסון.
אחת המטרות של מילוי שורות צה"ל בנוער דתי ערכי היתה יצירת שינוי ערכי כולל בצבא, וזאת מעבר למצוות ההגנה על המדינה. רגע המבחן של השליחות הזו ושל כל החינוך והערכים של החיילים והקצינים הללו היה בגירוש. בדיוק למבחן מוסרי מעין זה נועד כל המהלך, וברגע המבחן הזה הוא קרס. הרבנים וראשי המכינות התמכרו לאמצעי – השרות בצבא וזנחו את המטרה – העלאת הערכיות בו. במקום שהם ישפיעו על צה"ל, צה"ל שביצע את הפשע ליכלך את התלמידים הללו, אלו שנטלו חלק בפשע, אותם ואת המוסדות שמהם באו.

אין ספק כי הדאגה לשלמותו של הצבא היחיד שלנו היא שעמדה בראש מעייניהם של הרב סדן וחבריו שהורו שלא לסרב לפקודות הגירוש. אם כך, ניתן לאחר מעשה לבחון האם אכן הצליחה הדרך הזו לשמור על צה"ל?

בציבור שלנו ולא רק בו, ירדו מניותיו של צה"ל ירידה תלולה לאחר אירועי הקיץ. הפיקוד שכמעט ולא נקף אצבע נוכח ההפגזות הבלתי פוסקות על ישובי גוש קטיף, יצא מגדרו לביצוע משימת הגירוש. אין ספק כי אין זה מתפקידו של "צבא העם" לגרש חלק מהעם מבתיו ואין גם ספק כי אין מדובר במשימה הגנתית של "צבא ההגנה". לגבי רבים, איבד הצבא האהוב הזה את נשמתו ואת ייחודו לאחר הביצוע ה"מופתי" והחלק של המשימה הבזוייה הזו, ולמעשה כעת אין הוא אלא מיליציה של מפלגת השלטון שאכן מגינה על הארץ, בין היתר.
כתוצאה מהשימוש חסר האחריות שנעשה ב"צבא ההגנה" לביצוע הגירוש ובהתחשב במוטיבציה ובארגון החריגים באיכותם שהופגנה במהלכו, נפגעה האהבה כלפי צה"ל באורח אנוש. מעבר לעלבון הצורב של בגידת המדינה והצבא, אין מתנחל או קרובי משפחה שלו המשרתים בצה"ל שאינם שואלים את עצמם ללא הרף כיצד ינהגו מפקדיו וחבריו לנשק העלולים להצטוות לגרש אותם מביתם. איך מרגישים הורים מהתנחלות המגיעים לטקס סיום קורס קצינים של בנם ומביטים על מפקדיו? האם יפגשו אותם בקרוב ליד ביתם בגירוש הבא? איזה אמון יש בהם?
המצב הזה מרעיל את מערכות היחסים בין החיילים ומזכיר את המצב בסיורים המשותפים עם המשטרה הפלשתינית בתקופת אוסלו – ה"עמית" השותה אתך קפה היום יירה בך מחר, או בתרגום צה"לי – מפקדך / חברך לפלוגה היום - יגרש אותך מביתך מחר, כפי שאכן קרה. מה ישאר מהרעות והאמון המוחלטים בין החיילים - סם החיים של יחידות לוחמות?
החבורה שתכננה את הגירוש הוסיפה חטא על פשע. על מדי המגרשים טרחו להדביק את דגל המדינה, את סמל המדינה ולמען הסר ספק הוסיפו עוד דגל על הכובע, בכוונה לעטוף את המעשה המתועב ברגשות פטריוטיים של "שליחות ציונית". כך הועמקה האיבה למדינה ולצבא שיצר אצל הקרבנות החיבור בין הסמלים והמדים הללו למעשה שנעשה. גם השימוש במדים שחורים המזכירים מיליציות אחרות מימים אחרים אינו מוסיף הערצה ואמון למפקדים ומעורר אצלנו את התהיה האם מדובר בהתגרות, בטימטום, או בשניהם גם יחד?

נוכח זאת, כבר כעת ירדה מאד ההתלהבות לגיוס, להשתלבות במסלולים פיקודיים, לשירות קבע ולמילואים. רבים בישובים יודעים לספר על חיילים לא מעטים שאינם מוכנים לגשת לקצונה או לקבל תפקיד מ"פ ולחתום קבע. כל המקרים הללו מתנקזים אל ראשי הצבא המודאגים מכך ובצדק. הירידה הזו שהיא רק בראשיתה, נוצרה עקב "ההצלחה" בביצוע הגירוש.
התוצאה האירונית היא שהמנהיגים והרבנים שלא הפריעו לגירוש ע"י איסור על ההשתתפות בו כדי לא לפגוע בצבא, תרמו בכך בסופו של דבר לפגיעה בו.
לכן, אם צה"ל באמת יקר לרב סדן ועמיתיו, כדאי שלא ישתכרו מהטפיחות על השכם של הקצינים הגבוהים וממחמאות מפוקפקות של דן מרגלית ויבהירו חד משמעית כי אם צה"ל יעז לקחת חלק בגירוש נוסף, הם יעשו הכל כדי לשבש את מילוי הפקודה הזו ויהפכו את המכינות לישיבות "תורתו אומנותו". כל דרך שלא תכלול מאבק מר וחסר פשרות עם השלטון הרקוב יותיר את ראשי הישיבות הללו בשלב ראשון ללא בתיהם שמהם יגורשו ע"י תלמידיהם ובשלב שני גם ללא המכינות כי האש של הגירוש האוכלת את צה"ל תאכל עד תום את המוסדות שחניכיהם מזוהים עם הציות לפקודות הללו, לאחר שיאבדו את אמון הנוער.