גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 198ראשיהפצה

איש חסיד עלה - בגליון השבוע

מפריחי השממה ומייבשי הביצות תוארו על ידי ההיסטוריונים כמי שהקשר שלהם עם הדת רופף, לעיתים עד כדי אפיקורסות ממש # ספר חדש שמפרסם ד"ר מנחם שטרן, מפריך את התזה, וחושף חיים תורניים עשירים בקהילות המייסדים
29/06/06, 13:36
יואל יעקובי

 # המחלות, האקלים ושאר הקשיים שהבריחו מהארץ את העולים החילונים, לא הרתיעו את העולים החסידים, שאף נשבעו מול ספר תורה שלא יירדו מהארץ

אם תשאלו בוגר תיכון ממלכתי-דתי ממוצע, שזה עתה סיים את לימודי ההיסטוריה שלו, מתי החלה העלייה הראשונה, תקבלו מן הסתם את התשובה: 1882. התשובה הזו לא תמצא חן בעיני ד"ר מנחם שטרן, עד לפני כשנתיים מפקח בכיר במנהל החינוך הדתי. לדעתו, העלייה הראשונה החלה למעלה ממאה שנה קודם לכן, עם עליית החסידים בראשותו של ר' מנחם מנדל מויטבסק, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש.

שטרן, שנולד בעיר קלויזנבורג שבטרנסילבניה בתש"א (1941), עבר את השואה כילד קטן. אף-על-פי-כן, מאורע מכונן זה בחייו הותיר בו את רישומו. כששנים רבות לאחר עלייתו ארצה בגיל תשע, הוא למד באוניברסיטת בר-אילן מנהל חינוכי ותנ"ך, הוא מצא עניין מיוחד בקורס על ימי עזרא ונחמיה. בקורס זה הוא התוודע לראשונה לתקופה זו, שלא מרבים ללמוד עליה בשתים-עשרה שנות הלימודים בבית הספר היסודי והתיכון.

"מאחר שנושא העליות לארץ ישראל מצא חן בעיני מאוד, כניצול שואה", הוא מספר, "החלטתי להקדיש את התואר השני לנושא העליות לארץ בתקופת הכרזת כורש, עזרא ונחמיה". כשניגש לעבודת הדוקטורט צעד שטרן צעד נוסף, כשערך השוואה בין העליות בימי שיבת הציון הקדומה, בראשית ימי הבית השני, לבין העליות בימי שיבת ציון המחודשת. את עבודתו זו ערך מחדש והוציא לאחרונה לאור בצורת ספר: 'בין הכרזת כורש להצהרת בלפור'.

מי עלה ומי ירד
במסגרת מחקריו נוכח שטרן לראות כי ההסתכלות המקובלת, שרואה בעלייה שהחלה בשנת תרמ"ב (1882) את העלייה הראשונה, הנה מוטעית באופן מגמתי. "הגעתי למסקנה שהעליות לא החלו עם עלייתם של הביל"ויים ב-1882, אלא למעלה ממאה שנה קודם לכן, בשנת תקל"ז (1777), עם עלייתם של החסידים בראשותו של ר' מנחם מנדל מויטבסק – 400 עולים שהתיישבו בגליל ובטבריה".

בעקבות החסידים ממזרח אירופה עלתה קבוצה של כ-150 איש מצפון אפריקה, ובשנת תקס"ח (1808) החלה עליית המתנגדים, אבות היישוב הפרושי בארץ, שכללה כ-200 עולים. "כלומר, במשך שלושים השנים הללו", מסיק שטרן, "עלו כ-750 עולים, שהיוו כ-10 אחוזים מכלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים, שמנה כ-6000 נפש. אסור להתעלם מכמות כזו של עולים".

ההיסטוריונים נטו להתעלם מקבוצות חשובות אלו, כיוון שלטענתם, עולים אלו נהנו מכספי החלוקה ולא היו פרודוקטיביים, בעוד שהעולים שעלו בעלייה שמקובל לקרוא לה 'ראשונה' עסקו בעבודת אדמה או ביצירה. שטרן דוחה טענות אלו, ואומר כי אותם היסטוריונים היו מגמתיים, ורצו להראות שרק למפריחי השממה ולעבודת האדמה היה ערך.

שטרן מסביר: "אותם עולים שהגיעו לצפת ולטבריה רצו גם לעבוד, אך שפת הארץ, הערבית, לא היתה ידועה להם, וגם ענפי המסחר היו תפוסים כבר בידי היהודים הספרדיים שישבו בצפת ובטבריה ובידי הערבים".

שטרן טוען עוד כי גם הביל"ויים, שהיוו את סמל העליות החלוציות, קיבלו הקצבה מחובבי ציון ברוסיה, אלא שבמקרה שלהם כינו את זאת בשם אחר. במקום 'חלוקה' קראו לזה 'הקצבה כספית'. שטרן מביא כדוגמה את הנתונים הבאים: בשנת תרמ"ח (1888) אספו חובבי ציון ברוסיה 50 אלף פרנק, ואנשי גדרה (מושבת הביל"ויים) נטלו מתקציב זה כמעט את כולו – 46 אלף פרנק. "המצב הגיע לידי כך שאגודת חובבי ציון ברוסיה הציעה לפזר את הביל"ויים בין המושבות האחרות בארץ, כי הם 'בלעו' את רוב התקציב של חובבי ציון שיועד להתיישבות בארץ. האם זו לא חלוקה?!"

העובדה שהמניע של העולים היה דתי אינה מהווה לדעת ד"ר שטרן חיסרון. אדרבה, הוא טוען כי הנתונים שבידינו מראים כי כאשר המניע לעלייה היה דתי רמת ההשארות בארץ היתה גבוהה וארוכת טווח יותר. גם כאן לוקח שטרן את הביל"ויים כמשל. מסתבר שמתוך 59 חברי אגודת ביל"ו אפופת ההוד שעלו לארץ נשארו 27 בלבד, בעוד הרוב עזבו את הארץ כתוצאה מקשיים כלכליים או הסתגלותיים. לעומת זאת, בקרב העליות הראשונות של החסידים והפרושים לא היתה כמעט ירידה.

חשוב לציין כי רמת הירידה הנמוכה בולטת במיוחד לנוכח העובדה כי הקשיים שבפניהם עמדו החסידים והפרושים היו לעתים חמורים הרבה יותר מאשר של אלו שבאו אחריהם. אנו יודעים למשל על תלמידו של הגר"א מוילנא, ר' ישראל משקלוב, מנהיג עדת הפרושים בצפת, ששכל בארץ את כל משפחתו כתוצאה ממגפת הדבר: הוריו, אשתו, בניו ובנותיו, ורק בת יחידה נותרה לו. הוא התחתן בשנית ונולדו לו ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. במגפה נוספת נפטרו שני הבנים ונשארו לו רק הבנות. "אך הוא לא חשב כלל על ירידה מהארץ", מדגיש שטרן, "בעוד שחלק ממנהיגי הביל"ויים הבולטים ירדו מהארץ".

מעניין גם לציין שדווקא מעט הקשר שהיה להם עם היישוב הישן גרם להם להישאר בארץ. "הביל"ויים חשבו בכלל לעזוב את הארץ", אומר שטרן, "מאחר שלא היה להם תקציב לרכוש אדמה. מי שמנע זאת מהם ודאג לרכוש עבורם את אדמות קטרה (גדרה) היה דווקא איש היישוב הישן הפרושי, ר' יחיאל מיכל פינס, שאסף כספים, ארגן תרומות וקנה את אדמות גדרה, שעליהן התיישבו הביל"ויים".

כי"ח לא עזרו
נושא נוסף שבו עוסק שטרן במחקרו הוא חקר הסיבות לכך שמתוך זרם המהגרים היהודי האדיר ממזרח אירופה עד מלחמת העולם הראשונה, שנמדד במיליונים, רק זרזיף דק הגיע לארץ. מסתבר כי מיד לאחר ה'סופות בנגב' – הפוגרומים שנערכו בדרום רוסיה בתרמ"א (1881) ובישרו את ראשיתה של העלייה הגדולה – עלו לארץ כ-5000 יהודים. כמות זו היתה אמנם רק רבע מכלל המהגרים היהודים שהגיעו לאמריקה עד גזרת העלייה שגזרו התורכים ביוני 1882, אך עדיין נשמר כאן יחס סביר.

מדוע בהמשך הפרופורציות משתנות בצורה קיצונית כל-כך לרעת ארץ ישראל? ד"ר שטרן מגלה את התשובה: "אותם יהודים שעלו לארץ לא קיבלו כל תמיכה מחברת כי"ח (אגודה פילנתרופית של יהודי צרפת), כי אנשי כי"ח סברו שהפתרון לבעיית היהודים הוא באמריקה ולא בארץ ישראל. לכן נוצר מצב שבו חלק גדול מהעולים נטשו את הארץ".

מהתודעה הציבורית נשכחו, ויש אומרים הושכחו, לא רק העליות שקדמו לשנת תרמ"ב (1882). כשבעה חודשים לפני שהגיעו לארץ רוב עולי העלייה הראשונה ממזרח אירופה הגיעה לארץ הקבוצה הראשונה של עולי תימן. שטרן טוען כי עולים אלה עברו תלאות דרך קשות יותר מכל העליות שקדמו להן, גם בשיבת ציון הקדומה וגם בזו המחודשת. במסעם בדרך לארץ הם הגיעו עד לבומביי שבהודו ולבצרה שבעיראק ומשם לאלכסנדריה שבמצרים, בדרך ליפו.

גם כשהגיעו לארץ לא תמו צרותיהם, והם נאלצו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים. בתחילה היו גם כאלה מתושביה היהודים של ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו. מי שסייע להם במיוחד היה איש היישוב הישן החסידי ר' ישראל דב פרומקין, עורך העיתון הירושלמי 'החבצלת', שארגן קרן 'להצלת נדחי ישראל' על מנת לסייע להם להקים משכני קבע. למען עולים אלו נבנו הבתים להתיישבות היהודית בכפר השילוח (עיר דוד), שלחלקם חזרו יהודים בשנים האחרונות. שטרן מציין כי למרות התנאים הקשים בתחילת הדרך, נקלטו עולי תימן היטב בארץ, בשל מזגם הנוח.

שטרן מעלה בספרו את פועלם של כמה ממנהיגי העולים שלא נחרטו מספיק בזיכרון הציבורי, וגם אם הם קיימים שם, שלפחות הצד הדתי באישיותם ובמעשיהם מוסתר.

אישיות מיוחדת כזו היה ר' מנחם מנדל מויטבסק. הרבי, שנולד בויטבסק וחצרו החסידית פעלה בהורודנה הסמוכה, היה מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש. עד שעלה לארץ נחשב כרבם של החסידים ברוסיה הלבנה ובליטא (לאחר עלייתו מילא את מקומו ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד וחברו הצעיר).

החסידים הגיעו בתחילה לצפת, אך בגלל שמהגולה הגיעו מכתבים נגדם מהלוחמים נגד החסידות, הם נאלצו לעבור לטבריה. החסידים נמנעו מלהתיישב בירושלים, כי מאז עלייתו של ר' יהודה החסיד בשנת 1700 לא העזו אשכנזים להגיע לירושלים. ר' יהודה החסיד קנה בתים ממוסלמים בירושלים, אך נפטר שלושה ימים לאחר שהגיע אליה, וכך נפוצו בני חבורתו לכל עבר והחוב לא שולם. מאז נתפס כל אשכנזי שהגיע לירושלים על-ידי המוסלמים ונתבע להחזיר את חובו של ר' יהודה. ההגנה לאשכנזים בפני תביעות המוסלמים הושגה שנים מאוחר יותר, על-ידי הפרושים שהתיישבו בירושלים.
בטבריה התייחסו הספרדים לר' מנחם מנדל בכבוד, ואף נקטו במחווה יוצאת דופן כשמינו את אחד מחסידיו לשוחט. ר' מנחם מנדל הרחיב את תחום המחיה של היישוב היהודי בטבריה, ואף הקים מבנה שבו היו בית כנסת, דירה ומקווה. ד"ר שטרן מצא בגניזת בית הכנסת, שקיים עד היום בעיר העתיקה של טבריה ומשמש את חסידי קרלין, העתק של מכתב שבו מספר ר' מנחם מנדל על בניית המבנה. הוא כילה את כספו על יישוב ארץ ישראל והחזקת עדתו, עד שמת עני מרוד.
אישיותו של ר' מנחם מנדל התאפיינה בצניעות רבה. הוא נהג לחתום כל איגרת בתואר "השפל באמת". גם על מצבתו לא הסכים שיכתבו דברי שבח והלל, אלא רק את שמו. ספרי החסידות שכינסו את תורתו: 'פרי העץ', 'ליקוטי אמרים' והמפורסם מכולם – 'פרי הארץ' בעל השם הסמלי כל-כך, הקנו לו מקום של כבוד בכותל המזרח של גדולי החסידות בדורותיה הראשונים.

ראש פינה השנייה
דמות נוספת, הפעם כבר מהעלייה המוכרת יותר בתואר 'ראשונה', הוא ר' משה דוד שו"ב, שוחט צעיר מרומניה, שהנהיג קבוצה גדולה של עולים מארץ מוצאו והקים בפעם השנייה את ראש פינה. אמרנו בפעם השנייה, כי כמה שנים קודם לכן (זמן קצר לפני רכישת אדמות פתח תקווה בתרל"ח – 1878) הקימו באותו מקום כמה יהודים מהיישוב הישן בצפת, בהנהגת אליעזר רוקח, את המושבה גיא אוני, שלא הצליחה להחזיק מעמד.

לאחר סיור בארץ החליטו העולים מרומניה לקנות את אדמות גיא אוני הנטושה, כי מזג האוויר במקום היה דומה למזג האוויר שהכירו ברומניה. אך הם לא ידעו כי בניגוד לרומניה, שבה עובדה האדמה ברציפות במשך הדורות, ארץ ישראל היתה עזובה מזה קרוב לאלפיים שנה מבניה. מהר מאוד הם גילו כי האדמה בראש פינה היא סלעית וקשה לעיבוד.
כ-150 נפש התיישבו במקום. המתיישבים החדשים היו אנשים דתיים, תושבי מוינשטי שברומניה. הם עברו תלאות רבות, עבדו בתנאים קשים בחום הכבד, סבלו מפרעושים וממכת זבובים; אך כאשר הבחין ר' דוד שו"ב בסימנים של שבירה וברצון לעזוב את הארץ, זימן את כל התושבים לבית הכנסת, הוציא ספר תורה והשביע אותם בשבועה חמורה לבל ירדו מן הארץ.

בשלב מסוים עזב ר' דוד שו"ב את ניהול המושבה, כי לא רצה לסור למרותם של פקידי הברון רוטשילד, ובמקום זאת הוא קיבל על עצמו את ניהול בית הספר בראש פינה. בבית הספר, ששפת האם של תלמידיו היתה אידיש, הוא החליט להכניס שיטה חדשנית של לימוד 'עברית בעברית'. בתחילה היה לו קשה להסביר לפקידות הברון מדוע הוא זקוק לספרות עברית מאירופה. "הרי סידורים וחומשים יש גם בצפת", אמרו לו. הפקידים לא הבינו כי בכוונתו של ר' דוד שו"ב ללמד גם מקצועות שאינם מקצועות קודש בעברית, ולכך הוא זקוק לספרי לימוד. בהמשך ניהל ר' דוד שו"ב, השוחט ממוינשטי, יישוב נוסף: המושבה משמר הירדן, שחרבה במלחמת השחרור.

ד"ר שטרן מספר כי מסירות הנפש של משפחת שו"ב לא התרכזה אצל אבי המשפחה בלבד. הוא מעלה על נס גם את אשתו של שו"ב, ולראיה הוא מביא את הסיפור המחריד הבא, המלמד עד כמה קשים היו הייסורים שבהם נקנתה ארץ ישראל לראשוני הבונים. בדרכם לארץ ישראל, כשהיו על סיפונה של האונייה שהפליגה מקושטא, נפטרה בתה התינוקת. שטרן מספר כי העולים ביקשו מאשתו של שו"ב שלא להודיע על פטירת בתה, כדי שלא יוטל הסגר על כל הנוסעים ותעוכב הגעתם לארץ לזמן רב. האם האומללה אכן עשתה זאת. היא נשאה כל עת שהותם בבירות את התינוקת המתה בזרועותיה, והעלימה את דבר מותה משומרי החוף.

מעניין לציין כי בין תקנות המושבה ראש פינה מופיע גם סעיף ל"ז הבא: "בני החבורה מחויבים לעבוד ככל יכולתם ובכל נפשם לטובת הכלל ולטובת רעיון יישוב ארץ ישראל, ולהתהלך לרוח תורתנו, דתנו הקדושה ולאום ישראל". ובסעיף מ"ד: "כל בני המושבה מחויבים לקיים את כל המצוות התלויות בארץ, אם לא בהיתר הרבנים וגאוני הדור". אך סעיף מ"ה מגדיל לעשות ואומר: "כל סכסוך דברים אשר פרץ בין בני העדה עד הוועד יוגש, והמה יפשרו ביניהם על-פי דין תורה, והדבר הקשה יגישו אל האספה הכללית או בהסכמתה לאחד מהרבנים מצפת". מעניין לחשוב מיהו עורך הדין שהיה מוכן לנסות להעביר תקנות כאלה בבג"ץ של היום.

ראשונים בציון
ומטיול הקדומים בראש פינה הצפונית נעבור למרכז הארץ להתבונן בעברה של העיר הגדולה ראשון לציון, דרך אחד מראשי מייסדיה, זלמן דוד לבונטין.

זלמן דוד לבונטין נולד ברוסיה בשנת תרט"ז (1856) כנצר למשפחת רבנים מפורסמת. אביו היה חב"דניק, והוא קיבל חינוך דתי. מגיל צעיר גילה לבונטין עניין בשאלת היהודים, בעיקר בכל הנוגע לארץ ישראל. כבר בשנת תר"מ (1880), עוד לפני הפוגרומים ברוסיה, הטיף לבונטין לעלייה לארץ ישראל. הוא פנה לכמה סופרים יהודים וביקש את עזרתם בהקמת גרעיני עלייה לארץ ישראל, אולם הסופרים התעלמו מבקשותיו. במאמרו הראשון: 'איפכא מסתברא', טען לבונטין כי היהודים מסוגלים לעבודה חקלאית כמו בני לאומים אחרים.

לאחר הפוגרומים של תרמ"א (1881) הוא החל לארגן קבוצות כדי שיסכימו לעלות לארץ ישראל. כך התארגנה קבוצה של 26 משפחות מהעיר חראקוב ו-11 מקרמנצ'וג. בתרמ"ב (1882) עלה לבונטין לארץ ישראל כדי לחפש אדמה מתאימה עבור משפחות שהתעניינו בעלייה.

עם הגיעו לארץ הוא הקים ועד ששמו 'חלוצי יסוד המעלה', שסייע לעולים שהגיעו לארץ בעלייה הבלתי מאורגנת מרוסיה. הוא יצא לסיור בארץ וגילה ליד עזה אדמות המתאימות להתיישבות. לאחר ששכנע 12 משפחות שעלו מרוסיה לקנות את האדמות הלך לבונטין לבצע את הקנייה, אך קיבל טלגרמה דחופה שהמשפחות הוסתו על-ידי סרסורים שונים והקנייה מבוטלת.

בהמשך מצא לבונטין את אדמות 'עין הקורא' והחליט לרכשם. הוא גייס לצורך כך את דודו, שעלה לארץ ורכש את האדמות. בינתיים, מבין 37 המשפחות ששלחו את לבונטין, עלו לארץ שתי משפחות בלבד. לבונטין לא נשבר וגייס עוד שמונה משפחות, שעולות יחדיו כדי להתיישב באדמות החדשות. שם המושבה נקבע להיות 'ראשון לציון'. למושבה הצטרפו עוד 6 משפחות דלות אמצעים.

לצורך חפירת באר פנו אנשי ראשון לציון לברון רוטשילד, ובינתיים הלווה להם זלמן דוד לבונטין מכספו לצורך העניין. לאחר כ-10 חודשים החליט לבונטין לנטוש את היישוב שהקים וירד מן הארץ.

צעד מפתיע זה מצדו של החלוץ הנועז לבונטין הפתיע את ד"ר שטרן, שבמחקרו העלה כמה הסברים לדבר. ראשית, לבונטין היה מעוניין לצרף כמה מאנשי ביל"'ו לראשון לציון, והדבר עורר את התנגדותם של בני המושבה החרדיים. לביל"ויים, כפי שנראה בהמשך, היה שם רע מבחינה דתית, לעתים מעבר למה שהיה בפועל. סיבה שנייה היא שהמשפחות חסרות האמצעים שלבונטין עזר להם כעסו עליו וטענו שלקח מההקצבה שמיועדת לחסרי האמצעים ונתן לכלל המושבה. אך נראה שהסיבה העיקרית היתה פשוטה בהרבה: הוא פשוט התגעגע לאשתו ולבנו בן החמש שהשאיר בחו"ל, שבגלל לחצים מצד בני משפחה נמנעו מלעלות לארץ.

עשרים שנה מאוחר יותר חזר לבונטין לארץ ישראל כמנהל הסניף היפואי של בנק אנגלו-פלסטין (כיום בנק לאומי) של ההסתדרות הציונית.
גם קרבתו של לבונטין ליהדות אינה ידועה מספיק. מסתבר שכשהתגורר בתל אביב היה ממייסדי בית הכנסת הגדול בתל אביב, וכשהיה מעוניין להתפלל בבית כנסת זה בשבת או בחג, שהיה רחוק ממקום מגוריו (ליד 'הבימה'), נהג לשכור חדר במלון 'תלפיות' הסמוך. מעניין כי תקנות ראשון לציון בענייני דת דומות להפליא לתקנות ראש פינה, בהבדל בולט אחד: בעוד שהערכאה העליונה מבחינת בני ראש פינה לסכסוכים ביניהם היו רבני צפת, בראשון לציון המילה האחרונה היתה שמורה לרבני ירושלים, הקרובה יותר...
ביניים: ביל"ויים כשרים
בתחילת דברינו העמנו קצת את זוהרם של הביל"ויים. עתה נעשה זאת שוב, אולם לכיוון שדווקא יעלה את ערכם, לפחות בקרב קוראי עיתון זה. הכוונה היא לתדמיתם כאפיקורסים של העלייה הראשונה.
ד"ר שטרן מספר כי הביל"ויים אמנם היו סטודנטים יהודיים מרוסיה, שהיו רחוקים מיהדות ומלאומיות יהודית, אך כשעלו לארץ הם הושיטו יד ליהדות. כשכתבו מכתב לארץ, הם פתחו במילים: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", וביקשו שהיישוב הישן יקבל אותם. ואכן, כשהגיעו לארץ הלכו בשבת לבית הכנסת, ומנהיגם ישראל בלקינד עלה לתורה וקרא את ההפטרה: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". בתקנות ביל"ו נכתב: "כל חברי החבורה מחויבים להתנהל על פי חוקי תורתנו ודתנו, למלאת את כל הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".
למרות זאת, היישוב הישן המשיך לחשוד בהם; אולי בגלל עברם החילוני, אולי בגלל שהתיישבו בתחילה בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שהיה חשוד אף הוא בעיני היישוב הישן, ואולי בגלל שלא היה מספיק ברור שחזרתם בתשובה נובעת באמת מעומק הלב.

איש היישוב הישן ר' יחיאל מיכל פינס, פטרונם של הביל"ויים, מנהל מושבתם ולמעשה גם מנהיגם הדתי, כתב על ההשמצות שהשמיצו אותם במכתב ששלח לפינסקר בשנת תרמ"ח (1888): "בעניין בני גדרה, קיבלתי מכתבים מכמה מקומות להוכיחם על עזבם דת-קודש, והנני להגיד כי כמה וכמה דברים הגזימו והפריזו יתרה, ובכמה דברים לשון הבאי אני רואה כאן. האמת היא כי מזלזלים המה מעט בקדושת השבת ומזלזלים הרבה בתפילה ובנטילת ידיים וכיוצא בזה". פינס שקד רבות על תקנתם הדתית, כמו גם החומרית של הביל"ויים, ובהמשכו של אותו מכתב הוא מודיע לפינסקר כי הוחלט על שתי תקנות חדשות בנושא דת: השכמה כל בוקר לתפילה בציבור, וחיוב לבוא מן השדה כל ערב שבת שלוש שעות לפני השקיעה, כך שיקבלו את השבת מבעוד יום.

חשדו באנשי גדרה כי הם אוכלים בשר טרף, בגלל שלא היה להם שוחט; אך האמת היתה כי הם נמנעו מאכילת בשר, פשוט כי לא היה כסף למותרות מעין אלו...
פינס הצליח להעלות את המושבה לרמה טובה מבחינה דתית. לאחר דיונים שהתקיימו בין שני ראשי חובבי ציון – ר' שמואל מוהליבר, רבה של ביאליסטוק, ור' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), ראש ישיבת וולוז'ין – נשלח השוחט ר' יחזקאל ליבוביץ', אביו של אחד הביל"ויים, לגדרה. באיגרת ששלח לנצי"ב הוא כותב שלמרות יגיעתו הרבה, "לא מצאתי בהם ובמנהגיהם שום דבר דופי נגד חוקי תורתנו הקדושה... המצוות התלויות בארץ לא יפרו חס ושלום". הנצי"ב קיבל עדות זו, וקבל כנגד המשמיצים את אנשי גדרה כי הם "מוציאי דיבת הארץ רעה".
מיותר לציין כי בגדרה, מושבת הביל"ויים, היה בית כנסת, וכשנמצאו שם מים נחנך גם מקווה טהרה. את שנת השמיטה הם שמרו לחומרא. על-פי דרישת פינס הם נהגו כדעת רבני ירושלים, ולא סמכו על היתר המכירה של גדול הדור ר' יצחק אלחנן מקובנא (שמאוחר יותר אימץ אותו גם הראי"ה קוק) – למרות שהשביתה ממלאכות השדה בשמיטה גררה טענות נגדם שהם בטלנים.

מראיונות שערך ד"ר שטרן עם בניהם ונכדיהם של הביל"ויים, עולה תמונה של אנשים מסורתיים, ואפילו דתיים, לפחות ברמה בסיסית. מסתבר שהדימוי שלהם כאפיקורסים הנו מוטעה.
פינס ידע לעתים לנהוג גם ביד תקיפה כלפי אלו שהפרו את תקנות הדת, ואף מנע מביל"ויים שהיו בעלי יחס בעייתי לדת לרכוש אדמה בגדרה. מעניין שדווקא ביל"ויי כזה, שפינס מנע ממנו רכישת אדמה, כותב עליו את הדברים הבאים: "במשך שתי שנות הנהלתו של פינס, אף מקרה אחד של סכסוך בינו ובין הביל"ויים. הם רוחשים לו כבוד רב, אוהבים אותו כאהוב אדם את אביו ואת רבו ומוכנים לכל דבר למענו. לפני כח הגיונו המוצק, שאין להזיזו, לפני שכלו העמוק ולפני אישיותו המקסימה תכנע כל רוח מרדות... אין כלל צורך לפינס לתת פקודות, לצוות. הביל"ויים אינם צריכים להכנע, כי הם תמימי דעה עמו בכל, אין בייחוסיו שום סימני פטרונות".

עליות לאור ה'
לדעת ד"ר שטרן היתה זו טעות מצד חלק מאנשי היישוב הישן לדחות את הביל"ויים ולא לקרב אותם, כפי שעשה פינס. ייתכן שאם היישוב הישן היה נוהג כלפי העולים שעלו מאוחר יותר כפי שנהג פינס בביל"ויים, היתה מתרחשת גם אצל עולים אלו חזרה לשמירת מצוות.

ראשי התיבות של ביל"ו הם "בית יעקב לכו ונלכה", אבל עם כל ההוקרה לאנשי ביל"ו ולפועלם חשוב לזכור ששנים רבות לפני עלייתם עלו לארץ אנשים שקיימו את הפסוק בשלמותו: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" – הלא הם החסידים תלמידי המגיד ממזריטש, העולים מצפון אפריקה, המתנגדים תלמידי הגאון מוילנא, עולי תימן שהקדימו את שאר העליות בתרמ"ב (1882), יחד עם רובם המוחלט של העולים בעליית תרמ"ב והשנים הסמוכות לה.
לרכישת הספר: 09-8621042
Yoel_yakoby@shoresh.org.il