בשבע 199: דברים שמותר לומר

אבי סגל , י' בתמוז תשס"ו

מותר לומר מלה טובה על ראש הממשלה אולמרט, שבזמן כתיבת שורות אלו – עדיין מסרב בתוקף להיכנע לדרישות החוטפים.
מותר לומר שחייבים לשחרר את גלעד בכל מחיר, בתנאי שאתה אבא של החטוף ולא מנהיג המדינה.
מותר לומר את האמת המרה והאכזרית: חייו של חייל ישראלי חטוף יקרים לכולנו, אבל כניעה לחוטפים תעלה לנו הרבה יותר ביוקר.
מותר להניח, כי גלעד שליט לא היה נחטף, אם ישראל לא היתה נכנעת בעבר לחוטפי חיילינו (והאזרח טננבאום) בלבנון.
מותר להזכיר לכולם את בן הערובה נחשון וקסמן ז"ל, שנסיון החילוץ שלו אמנם נכשל, אבל אחריו (ככל שאני זוכר) היה לנו שקט מחטיפות ביש"ע במשך 12 שנה.
מותר לתהות אם גלעד שליט היה נחטף, אם ממשלת ישראל היתה מתחילה לפעול לפני שבועיים וחצי, אחרי הניסיון הפלשתיני לחטוף שתי נערות בשומרון.
מותר לומר את האמת המרה, אבל רבים בתוכנו מעדיפים להיות רגישים, עדינים וזהירים, ולכן מעדיפים לא לומר דברים שיצטיירו כקשים, אכזריים וקהי רגש. מותר לומר שאסור לשתוק.

כניעה ומחירה

בתחילת השבוע אמר ראש הממשלה, כי כניעה לחוטפי החייל רק תזמין אלינו את החטיפה הבאה. אותי זה בהחלט שכנע, והייתי שמח אם אולמרט היה ממשיך באותו קו ומשכנע אותי בטיעונים הבאים: כניעה לטרור רק תגביר את הטרור; כניעה ללחץ בינלאומי רק תזמין אלינו עוד לחץ; כניעה לדורשי הנסיגות רק תביא עלינו דרישה לנסיגות נוספות; כניעה לקריאה לנהוג באיפוק רק תגרום להפרזה באיפוק; כניעה למצב הרוח הבכייני השולט בתקשורת ובשמאל – פשוט תיגמר בעוד בכי.

היכן התרבות

פעם היה למחבלים סטייל. כשפלשתיני היה מנסה לתקוע סכין בגבם של יהודים, הוא היה מתריע על כך בזעקות "אללה אכבר", כי הנימוס מחייב להודיע מראש. פעם גם היינו יודעים מי נרצח ומי נחטף, ולכל רצח על רקע לאומני היתה כתובת. הפלשתינים היו מקפידים לקחת אחריות על מעשיהם – בין אם היה מדובר בפיגוע ירי, פיגוע התאבדות או פיגוע יבש בלי כלום. איפה הם ואיפה האופי הישראלי של התנערות מאחריות.
אלא שבמהלך המאבק הבלתי נגמר בישראלים, למדו מאתנו הפלשתינים להתנהג בחוסר נימוס, תרבות או סדר. כעת הם מכריזים על חטיפות שלא היו, מתעלמים מחטיפות שכן היו, מתחפשים לחרדים לפני הפיגוע, מתחפשים לגופות של יהודים אחרי הפיגוע, מתנערים מאחריות כשצריך, לוקחים אחריות כשלא צריך, מלעיטים את התקשורת בדיס-אינפורמציה, ואם פעם יכולנו לסמוך עליהם שיעזרו לנו לחשוף אותם בקלות – היום כבר אין על מי לסמוך.
אצלנו, הישראלים – קרה תהליך הפוך. פעם היינו ברברים: מגיבים אינסטינקטיבית, יורים בלי בג"ץ ובלי בצלם, כובשים את הארץ ויושבים בה – חיות, פשוט חיות.

אבל מאז התקדמנו והפכנו לבני אדם מנומסים, תרבותיים ונאורים. כיום, כשפוגעים בנו, תמיד נמתין לפני שנפגע בחזרה. כשאנו מפציצים בניין של מחבל, תמיד נדאג להזהיר אותו כדי שייצא משם בזמן. כשאנו מחסלים רוצח, תמיד נתנצל על אלה שנהרגו אתו. וכשאנו נאלצים לפעול בשטח האויב, תמיד נצהיר שאין לנו שום כוונה – שמעתם? שום כוונה! – להישאר שם.
והכי חשוב: כשהטרור מגיע אל סף ביתנו, יש לישראל תגובה קבועה, תרבותית ומסודרת, והיא להרוס את הבית. כן, שלנו. זאת התרבות האמיתית.

הם מפחדים

ממשלת ישראל במלכוד. אולמרט רוצה להפחיד את החמאס, להפחיד באמת. הוא היה שמח לאיים על הטרוריסטים בכיבוש עזה, בירי על אזרחים, בטרנספר או בחיסולים המוניים. הוא היה רוצה להתנהג סוף-סוף כמו אוהד בית"ר ירושלים אמיתי – אחד מהקומץ.

הבעיה היא, שהוא לא יכול להפחיד את הפלשתינים, כי אז הוא יפחיד גם את השמאלנים. הוא לא יכול לאיים על אבו מאזן, כי האיום יזעזע גם את זהבה גלאון. ראש הממשלה יודע, כי אם הוא יגזים באיומים על הטרור, הוא עלול להסתבך עם הפרקליטות, השופטים, החברים מהתקשורת, מפלגות השמאל שבקואליציה. 'בשביל מה אני צריך את זה', אומר בוודאי אולמרט לעצמו, 'לשם מה אני צריך להפחיד את משגרי הקסאם, אם באותה נשימה אני מפחיד גם את שר הביטחון'.
לכן מפמפמת הממשלה כל הזמן, שאין לנו שום כוונות לחזור לעזה. לא בגלל הפלשתינים, ולא בגלל האמריקנים, אלא בגלל שהממשלה לא רוצה לעצבן את השמאל הישראלי. 'בסך הכול אני רוצה לחזור הביתה בשלום, לאשתי ולילדיי', ממשיך לומר לעצמו אהוד אולמרט, ולא שוכח שבמקרה שלו - גם את האשה והילדים אסור להפחיד.

חמסה נוסטלגית עלינו

א. "כל אדם סביר היה מפקפק אם התועלת בחיסולו של אחד חאלד משעל, שכמותו יש עוד אלפים, שווה את המחיר הקשה של כשלון הפעולה". (חמי שלו, מעריב, 5.10.1997)
ב. "מהן הטעויות בשיקול הדעת המדיני?... בחירת המטרה. חאלד משעל, למרות תפקידו הרם, אינו מוחי א-דין שריף וגם לא עאדל עוודאללה, בכירי הזרוע הצבאית של החמאס, המתכננים ומוציאים לפועל פיגועים רצחניים נגד ישראל". (עודד גרנות, אותו עיתון, אותו תאריך)
ג. "על אדמת ירדן מותר לפעול רק לטובת עניין אסטרטגי בעל חשיבות עליונה... אבל לערער את מעמד המלך בגלל אחד חאלד משעל?" (דן מרגלית, הארץ, 6.10.97)
ד. "ברשימת ראשי הנחש הוא בוודאי שלא במקום הראשון. אפילו לא בעשירייה הפותחת". (ידיעות-אחרונות מצטט מקורות בצה"ל, 6.10.97)
ה. "אסור לטעות במעמדו של האיש... הוא אינו מנהיג כריזמטי שישאיר את רישומו על הארגון". (רוני שקד, שם, שם)

יודע את מקומי

מאז עברתי לגור בשכונתי הנוכחית, גדלה כמות הכיפות כאן בקצב הנדסי, ולא בגלל עודף בחוגי סריגה מקומיים. דתיים רבים מחליטים לקבוע את משכנם החדש דווקא באזור שלנו, או ברחוב שלנו, או בדלת ממול. הם מגיעים מכל הארץ, ובעיקר מיישובי הסביבה, כולל שכונת ילדותי. מה שאומר, כי הסיכוי שלי לצאת מהבית בלי לפגוש מכר ילדות – דומה לסיכוי שרונאלדיניו יצליח פעם לאכול בפה סגור.

בכל מפגש עם דמות מן העבר יש משהו טעון, והבעייתיים ביותר הם המפגשים המחודשים עם מורים וחברים לספסל הלימודים. תקופת בית הספר בחיי לא זכורה לי כמשהו שראוי להיזכר בו: תקופה של אלימות, ניבולי פה, התמכרויות שונות ומצוקות נפשיות – ואני מדבר כרגע רק על המורים.
האם לשם כך הזדקנתי, התחתנתי, הבאתי שני עוללים ועברתי שלוש דירות? כדי לחזור לטראומה של התקופה ההיא בכל קפיצה למכולת או לדואר?

נכון, לא את כל תקופת הלימודים בבית הספר אני זוכר לרעה. אני זוכר שבאותם ימים, מצב רוחי ידע עליות (למשל בסוף יוני) ומורדות (באחד בספטמבר). צריך גם לומר בהגינות, כי בצוות ההוראה היו מספר אנשים טובים ואהובים, ולא כולם נראו כאילו יצאו מאודישן מוצלח לתפקיד פרנקנשטיין. האמת, גם עם רוב התלמידים די הסתדרתי, בעיקר באותן דקות שבהן התחבאתי בשירותים. אבל מכאן ועד לפגוש את כל הטיפוסים האלה במהלך כל החיים – הדרך ארוכה.

אך מכיוון שכרגע אין לי כוונה לעבור שוב לעיר אחרת, אני מניח שאצטרך להתרגל לכל הפרצופים הישנים, בתקווה ששכנותנו החדשה תצליח להשכיח ממני את צרימות העבר. ואכן, בינתיים הצלחתי ליצור מספר קשרים מצוינים עם חלק מאלה שבילדותם נהגו בי כאויבים. אחרי הכול, אני מבין כי אלה לא באמת אותם אנשים – הם התבגרו, התמתנו, שינו את חייהם והיטיבו את דרכיהם... ואילו הם – אם נסתכל לרגע על הצד השני – די אכלו אותה מהמפגש המחודש עמי. כי מה לעשות, אני נשארתי בדיוק אותו ילד קטן.