חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 199ראשיהפצה

מגדלור של תעוזה - דעות

שלושים שנה אחרי מבצע אנטבה חוזר אפי איתם אל המטוס שבו הובאו החטופים ואל האומץ והאחריות הפגינה אז ההנהגה
06/07/06, 12:46
אפי איתם

גברתי יושבת הראש, חברי הכנסת, בני משפחות יקרים, לוחמים, מפקדים – חלקם מפקדי לשעבר; גם ממרחק 30 השנה ומבעד לאובך של התנתקויות, התאפקויות וספקות שנתלות שנים רבות מעל אופק חיינו, ניבט הזיכרון של המבצע הזה כלפיד של בהירות מוסרית, אולי כאיזה געגוע כמוס למה שהיינו ולמה שראוי אולי שנשוב ונהיה.

בבטן המטוסים ששמו את פעמיהם משדה התעופה אופירה בשארם א-שייח אל האופק של אנטבה היו לא רק לוחמים וכלי מלחמה; שם, כבתוך כף יד קפוצה, נצררו ברגע אחד כל דמותה ורוחה של מדינת ישראל ההיא, שהיו בה הרעות והאומץ והתעוזה, ואולי אף קצת חוצפה ויהירות, כפי שהזכיר לי ידידי ושותפי למטוס, אפרים סנה.

מעל הכול הייתה שם אמירה שיש מאחוריה מעשה. לא התלהמות ריקה, לא איומים של מיקרופונים, אלא מעשה חד, נחרץ, נחוש ומדיד, וכדרכם של מעשים – הוא דרש יותר מכל תרבות של לקיחת אחריות. תרבות שיש עמה לקיחת סיכונים מחושבים, שקולים, אבל הנהגה שיודעת לעמוד לנוכח עמה, אל מול דפי ההיסטוריה, ולומר: אנחנו אחראים.

היום אנו מצדיעים היום ליחידות המיוחדות של צה"ל, לחיל האוויר, הצדעה אישית לאדם שהכרתי ממש בשעות חייו האחרונות, סגן אלוף יוני נתניהו, זכרו לברכה. לא הכרנו עד התרגולים על מודל ועד השעות שלפני המבצע, עד שפגשתי אותו בדמדומי חייו, כאשר אפרים סנה רוכן עליו בקדמת המטוס שאני הייתי אחד ממפקדיו. אני מצדיע מכאן לאיש הזה, שפגשתי אותו לשעות ספורות, אבל בזיכרון כולנו הוא נחרט כאבדה גדולה.

זהו אולי גם יום של הצדעה למה שאנחנו נוהגים לכנות 'הדרג המדיני'. מאחורי הדרג המדיני הזה היו יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס, ייבדל לחיים ארוכים. באותן שעות של סיכוי לכישלון ולהצלחה נמדדו אומץ לבם וגדולתם, והם קבעו נורמות של אומץ אזרחי בהנהגה.

מכל שאר הנורמות המבצעיות והצבאיות, שנשארו די ודומות למה שהיה אז, ובמובנים רבים טובות יותר, המבצע הזה יכול להוות מודל עבור ההנהגה של היום, שתשוב אל הערכים ואל האמירות הנחושות, אל הנורמות הללו שנשחקו עם השנים, שמעצביהן היו גם שוחקיהן הגדולים.

אני רוצה לשתף אתכם גם באחד הרגעים, אולי ברגע המרגש ביותר שהיה לי במבצע הזה. הייתי במטוס שאמור היה להטיס את החטופים מהר ככל האפשר אל מחוץ לאזור הסכנה. המטוס הזה, הרקולס גדול, חולק לשני חלקים, שביניהם הפרידה יריעת פלסטיק של מילימטרים אחדים. בקדמת המטוס הוכן בית חולים עם צוות מנתחים, ובאחורי המטוס הושאר מקום לחטופים. כאשר סגרנו את כבש המטוס והמטוס התחיל להמריא עמדתי בדיוק באמצע, עין אחת אל מעבר מסך הפלסטיק, רואה את יוני נתניהו נאבק על חייו, ובצד השני יושבים עשרות אנשים שמחים, צוהלים, שחייהם ניתנו להם במתנה.

עברתי עשרות של מבצעים. כמעט לעולם אינך יכול לראות את המחיר ואת התוצאה בכפיפה אחת, כל-כך קרובה ומידית. עמדתי שם, כשעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. עמדתי שם כשהמשוואה של היחיד המוסר את חייו למען הכלל איננה פראזה או שיעור באזרחות אלא אמת צורבת, כואבת, על כל מחיריה, על השמחה והעצב שבה.

כמו כל אדם וכמו כל עם, לעולם איננו טובלים פעמיים באותו נהר של זמן. כך הוא טיבו של הזמן, שהוא זורם ושוטף. אבל גם בנהר הזה, האינסופי, ישנם תמרורים. ישנם מגדלורים, שבעזרתם מנווטים ברצף האירועים היומיומיים. מבצע אנטבה הוא מגדלור מן הסוג הזה, שמכוון אותנו להיות מה שאנחנו ראויים להיות ומה שאולי שכחנו ממנו.
בעצם הימים האלה אנו נמצאים בדילמות דומות מאוד של אחריות המדינה ליחידיה והמחיר שיחידיה צריכים לשלם כדי שהיא תוכל ללכת זקופה ובלתי נכנעת לטרור. קחו עמכם את רוח אנטבה, צקו אותה אל תוך הבעיות החדשות, אל תוך המציאות הנוכחית, והרוח הזאת תוביל אתכם ואותנו אל חוף מבטחים.