בשבע 199: צום הזיכרון

החובה להשריש את גודל הפורענות של קיץ תשס"ה מוטלת על כתפי הציבור הדתי *הדרך היהודית ששימרה את זכר מאורעות החורבן היא קביעת יום תענית *ההצעה לקביעת 'צום קטיף' כבר הונחה על שולחן הרבנות הראשית, בתמיכת גד

יואל אליצור , י' בתמוז תשס"ו

הלכות תעניות של הרמב"ם יכולות להפתיע את הדתי בן ימינו. הרמב"ם הקדיש לנושא התעניות חמישה פרקים, ורק בפרק החמישי הגיע אל הצומות ההיסטוריים המקובלים היום - צום גדליה, עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב. הרמב"ם מדגיש לאורך כל הלכות תעניות שהעיקר הוא ההווה. התענית היא תגובה אמונית של ישראל למאורעות רעים שהקב"ה מביא. הציבור חייב להתריע ולהתענות כאשר באה עליו צרה. הצרה היא שדר מהקב"ה, והיא באה לעורר אותנו לתקן את מעשינו. אם יפטרו את הצרה כמקרה, הרי זו דרך אכזריות שתגרום לקב"ה להביא צרה גדולה יותר.לפיכך, מדבר הרמב"ם קודם כל על תענית שקובעים במיוחד בעת צרה, אחר כך הוא מדבר על תעניות הגשמים, שגם הן נקבעות בעת צרה, אבל יש להן תוכנית קבועה. רק בסוף מגיע הרמב"ם אל הצומות הקבועים, וגם כאן הוא מדגיש שאסור להתייחס אליהם כאל זיכרון היסטורי. גם בתעניות אלו, העיקר הוא מעשינו עתה "שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב".

דור תהפוכות

הרמב"ם לא העלה בדעתו שיכול לקום דור תהפוכות שבו הקב"ה מצידו משפיע רק טובה, והעם הופך הכל לרעה ומדרדר את עצמו מדחי אל דחי. דור שבו העם יושב על אדמתו, אוכל מפריה וטובה, ידו תקיפה על כל אויביו, זוכה לשפע כלכלי שלא היה כמוהו מעולם, מגדל בנים כנטיעים ובנות כזוויות, ואת כל עוצמתו הוא מפנה כדי להקים מדינה רצחנית לשונאיו על האדמה שניתנה לו בנסים גלויים. דור שבו כבר אין בירושלים עיר הקודש מצעד חרות של יום העצמאות, ובמקומו מתוכנן מצעד עולמי של מתועבים מהסוג הבזוי ביותר. דור המשקיע את כל אונו והונו בלנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס ולגרש, וממשיך לספק נשק לאויביו שבחרו באופן דמוקרטי בהשמדתו.

חודש אב ה'תשס"ה ייזכר בדברי ימי ישראל כחודש של הרס וחורבן, שלא באו מידי אויב מן החוץ, אלא לדאבון הלב עם ישראל במו ידיו הוא שהמיט את האסון על עצמו. בניגוד ל'הסכמים' קודמים, שהיתה בהם לפחות מראית עין של 'תהליך שלום', שהיתה בהם איזו שהיא אשלייה של רגיעה והסכמה, הפעם היה זה הרס לשמו.

היתה כאן מאיסה בארץ חמדה, גירוש והרס מפעל חיים של טובי בניו של עם ישראל שעמדו בגבורה בפיתוי ולא יצאו מבתיהם עד שגורשו בכח. היתה כאן הריסת שארית כח ההרתעה שהיה למדינת ישראל, והיה כאן מתן פרס למחבלים רוצחים, רשעי עולם. אלה זכו לאחר אלפי פצצות ופיגועים מצידם, לקבל על מגש של כסף את תאוותם השפלה, ואת ניצחונם חגגו בשריפה מצמררת של מקדשי מעט, בתי הכנסת היקרים שימים ספורים קודם לכן נשמעה בהם תפילתם הטהורה של נאמני ה': "ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי".

חודשים אחדים עברו, ותאבי ההרס וההשחתה שבישראל אינם מסתפקים בחורבן שכבר הביאו ומתכננים להוסיף ולהגלות מנחלתם עוד רבבות מישראל. לאחר יותר ממאה שנים של שיבת ציון, עומדים אנו בתוך תהליך מבהיל של 'החרבת ציון' מצד ממשיכיהם של אותם כוחות שסברו אתמול שאפשר להשיב את ישראל לארצו בלי אמונה באלוקי ישראל ובקדושת ישראל.

בזכירה סוד הגאולה

לנאמני ברית ה' וארץ ישראל נועד בימים אלה תפקיד מכריע, על כתפיהם תלוי גם המשך הקיום הפיזי של העם, כמו המשך הקיום הרוחני. מוטל עלינו לעצור את המשחית ולחזק את בוני הארץ והעם באמונה. השרשת זכר חורבן תשס"ה לשנים הבאות והפנמת משמעותו הם הכרח. רק מכוח הזיכרון נוכל לתקן, לחזור ולהוסיף בנין: "בזכירה סוד הגאולה".
העקירה של תשס"ה היתה רגע מכריע של אתחלתא דחורבן. אנחנו חייבים להגיב עליו בדרך אמונית, לקרוא אל ה' בחזקה ולקרוא אל עצמנו בחזקה לעשות הכול להחזרת עם ישראל מדרך העקלקלות אל נתיב הבניין והתקומה. קביעת תענית ציבור היא קודם כל הבנה והצהרה שמדובר בפורענות חמורה. אני מתפלל שתענית זו לא תאריך ימים, שבקרוב ובימינו נחזור אל המקומות שגורשנו מהם וזכרון הפורענות יהפוך לשמחה. בינתיים, יום הזיכרון לגירוש ולהחרבה של גוש קטיף וצפון השומרון הוא בשבילנו כמו שהיה עשרה בטבת בשביל אבותינו במשך שתי שנות המצור של נבוכדנצר.

כל אירוע זיכרון טקסי 'חילוני' שינסה לשמר את זכר הימים לא יצלח. הניסיון ההיסטורי מלמד שרק הדרך ההלכתית יוצרת השתתפות פנימית אמיתית של הציבור. בזכות ההלכה העם זוכר עד היום את המן ומרדכי, את אנטיוכוס ואת יהודה המכבי.
פנייה לקבוע יום תפילה ותענית לציון האסון של קיץ תשס"ה, בחתימת רבנים מגוש קטיף ורבנים חשובים אחרים, הונחה על שולחנה של הרבנות הראשית כבר בסביבות פסח. הרב שמחה קוק והרב דוב ליאור הציעו גם להוסיף בתשעה באב קינות מתאימות. המטרה היא לנסות להגיע להסכמה של גדולי תורה ממגזרים שונים כדי שהעניין יהיה משמעותי. עכשיו אנחנו עומדים כבר בתחילת חודש תמוז והזמן קצר. אני קורא לכל מי שיכול לסייע בקידום הנושא, לעשות זאת עכשיו.


קדושת האדמה
לגבי התאריך הראוי לקביעת התענית, תחילה חשבתי על תאריך גמר הגירוש. לאחר מחשבה נראה לי שתאריך מתאים יותר לתענית זו הוא ח' באלול, היום שבו היתה היציאה הסופית של עם ישראל מגוש קטיף ושריפת בתי הכנסת. הגעתי להבנה זו על ידי מעשה. ביום ז' באלול תשס"ה השתתפתי במפגש ציבורי שבו דיברו דוברים שונים על המאורעות הקשים שעברנו. אחד הדוברים, בעל דעות שונות במקצת משלי, אמר שהוא מוצא מידה טובה בפורענות: ראינו, כך אמר, שגם המתנחלים הפנימו שהעיקר הוא האדם ולא האדמה. הנה, רבבות אנשים עזבו את כל עסקיהם ורצו לגוש קטיף להיאבק נגד גירוש אנשים והחרבת בתיהם. לעומת זאת, מחר, תעזוב מדינת ישראל באופן רשמי את חבל עזה שנכבש במלחמת ששת הימים, תקפל את הדגל ותסגור את השער, ואף אחד כבר לא מתרגש. בו במקום חשבתי: זו היא ביקורת צודקת. אכן, האדמה, אדמת קודש, חשובה לא פחות מהאדם. אני אצום מחר!