חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 199ראשיהפצה

סימפוניה בשני נעלמים - בגליון השבוע

גדולי המוסיקאים בארץ חייבים את הצלחתם למורה הוותיק, פרופ' צבי קרן, ראש המחלקה למוסיקולוגיה באוניברסיטת בר אילן *קרן (89), שהתחיל כמהגר צעיר בארה"ב
06/07/06, 12:46
אריאל וולף

 מפיץ את שיטת ההלחנה על פי המתמטיקה, לפיה "אפילו חרש יכול לכתוב מוסיקה טובה", מסבירים התלמידים *אחת מיצירותיו היא הלחנת רש"י הראשון לתורה, ובזמנו הפנוי הוא גם מלחין קטעים בברכת המזון.

איכותה של קהילה מוסיקלית נמדדת לא רק באיכותם של המוסיקאים שבה ושל המוסיקה שהיא מייצרת, כי אם באיכות מחנכיה ומורי הדרך שלה.

ישראל התברכה במחנך בעל שיעור קומה – פרופ' צבי קרן, לשעבר ראש החוג למוסיקולוגיה בבר-אילן. הוא חינך את טובי המוסיקאים בישראל – הן בתחום הג'אז והן בתחום המוסיקה הפופולרית, הנחיל את יסודות הג'אז, לימד הלחנה, כתיבה ומוסיקה לסרטים.

פרופ' קרן נחשב לאחד מבכירי המורים למוזיקה קלה ולג'אז בארץ, ובין תלמידיו נמנים אלברט פיאמנטה, יוני רכטר, אריאל זילבר, ד"ר שלום פליסר, אבנר קנר, דני סנדרסון, מנחם ויזנברג, עדי רנרט, שם טוב לוי, שלמה גרוניך ורבים אחרים. על האדם הזה, שגם העביר במשך שנים שיעור יומי בגמרא, אומרים שהוא אישייות גאונית.

יחד עם גרשווין
צבי קרן נולד בניו יורק בשנת תרע"ז (1917) כהווארד קירשנבאום. כשהיה בן 15 הכירו הוריו את המעבד היהודי-רוסי-אמריקני יוסף שילינגר (1895-1943) שהיגר לארה"ב בתרפ"ח (1928), אחרי שביצע תפקידים חשובים במוסדות הגבוהים למוסיקה בקרקוב, מוסקבה ולנינגרד. באוניברסיטת ניו יורק ובבית הספר למורים של אוניברסיטת קולומביה הוא לימד מוסיקה, מתמטיקה, היסטוריה של האמנות ואת התיאוריה שלו על תכנון המקצב.

הוריו היו פוגשים בו לעתים, כשהיו מגיעים להרצאותיו באמנות ובמוסיקה, ואט אט הפכו לחברים. אמו הפסנתרנית חשבה שיוכל להיות המורה האידיאלי עבור בנה, וכשהיה בן 16 החל הנער הצעיר ללמוד אצלו פסנתר. קירשנבאום ניגן לפניו כמה מעיבודיו לשירים מוכרים, אך שילינגר המליץ לו לעבור לנדיה רייזנברג כדי לפתח שליטת ידיים טובה יותר, והוא אמנם עשה זאת, במשך שנתיים. בד בבד סיים את לימודיו לתואר ראשון בכימיה בתש"ו, ורק אז קיבל אותו שילינגר כתלמיד.

"הייתי בן פחות מ-20 כשהגעתי מכיתת הלימוד באוניברסיטה, והסתקרנתי במיוחד מהנוסחה הפילוסופית והמעשית לתיאוריה של המוסיקה המבוססת על מתמטיקה, שאותה פיתח שילינגר בעצמו". מלווה בידע המוקדם במדעים הצליח קרן להתמחות בתיאוריה זו, שהצריכה אריתמטיקה וקצת מתמטיקה – דבר שהשביע מאוד את רצונו. קרן המשיך ללמוד עמו עוד כ-3 שנים. "שילינגר לימד ביחידות את השיטה החדשה שלו להרבה אנשים, שהפכו למלחינים פעילים ולמעבדים בשדה המוסיקה הפופולרית ומוסיקת הג'אז בארה"ב", מסביר קרן.

מדובר בשמות כמו גלן מילר, בני גודמן וג'ורג' גרשווין, שהיה למעשה תלמידו המפורסם ביותר. "הוא הגיע אליו בתרצ"ב (1932), כשכתב מוסיקה לסרטים בהוליווד, משום שחשב שלא נשארה מקוריות בשירים שלו והרגיש אכזבה מהחומר שכתב". כשגרשווין הגיע לשילינגר והחליט ללמוד אצלו 3 פעמים בשבוע, הפך האחרון בן לילה למורה מבוקש ביותר. "כל המעבדים, המנצחים והנגנים שעבדו אז ברדיו נסחפו לשילינגר".

בתרצ"ה (1935) כתב גרשווין בעזרתו של שילינגר את 'פורגי ובס', והמשיך ללמוד אצלו עד 36'. "שילינגר למעשה כלל אותי", מספר קרן, "בין שבעת הסטודנטים הנבחרים שאותם הסמיך אישית ללמד תיאוריה וניצוח". כ'מתבגר' בשנות ה-30, בתקופת הפריחה של הסווינג, סחף הסגנון הזה גם את הווארד הצעיר, וממנו הגיע לג'אז.
בשנים אלה גר בשכנות לרב ד"ר רפאל גולד, שהיה "ידען תלמודי וגם M.D. בפסיכולוגיה". הווארד ניהל עמו שיחות ארוכות, התקרב ולבסוף חזר בתשובה. "קיבלתי תפקיד חשוב כמעבד בטלוויזיה האמריקנית, אך כשביקשו ממני לנגן בשבת וסירבתי – זרקו אותי".

באותו רגע הבין קרן שדרכו סלולה לעלות ארצה. "זה היה הדבר הטבעי ביותר עבורי אחרי שחזרתי בתשובה. חשבתי שאפשר להיות דתי ומוסיקאי בצורה השלמה ביותר בארץ ישראל". ואכן, כשהגיע לישראל בתשכ"א (1951) הפך באחת למורה הראשון במעלה של תיאוריית שילינגר. אז, אגב, גם עברת את שמו.

אירופה נסוגה לטובת אמריקה
התיישבת בארץ ב-1951. מה כללה אז סצנת המוסיקה הישראלית?
"המוסיקאים שברחו ממרכז אירופה כשעלה היטלר התיישבו בשלושת הערים הגדולות: ירושלים, תל אביב וחיפה, והם היוו את הקבוצה הדומיננטית של מחיי המוסיקה המוקדמת של ישראל. המוסיקה שניגנו היתה בעלת חותם מפורש של וינה או פראג. ואכן, קהל המבקרים הישראלי בבתי הקפה ובמסעדות האזין לוולסים מבית וינה. הטון האירופי שלט".
באותם ימים פעלה בארץ 'תזמורת הבידור', שכללה כ-40 נגנים שניגנו מוסיקה פופולרית; אך בתש"כ (1960) החליטו ב'קול ישראל' לפתח תזמורת סימפונית במהדורה דומה. הקבוצה הטרייה והמאורגנת כללה אמנים ממרכז אירופה תחת ניצוחו של משה וילנסקי, וקרן הציע את שירותיו כמעבד המוסיקה הקלה. "עיבודי לתזמורת הבידור מצאו חן הן בעיני הנגנים והן בעיני צוות המחלקה, שמיד הזמין עוד עיבודים".

מה היה המיוחד בעיבודים האלה?
"נראה לי שהם התקבלו יפה כיוון שבעוד חברי מאירופה הביאו את הסגנון המסורתי, העיבודים שלי שיקפו את האווירה המתקדמת ששרתה במוסיקה האמריקנית". המוסיקאים שהגיעו מאירופה כתבו פרטיטורות שנשמעו טוב, אך לא היתה בהם באותנטיות. עיבודיו של קרן הזריקו רעיונות חדשים לתזמור.

בתשכ"א (1961) סיים קרן את הדוקטורט במוסיקה שלו באוניברסיטה של לונדון, ובין שאר פעילויותיו כתב ספר על התפתחות המוסיקה בת זמננו. מטרת הספר היתה להסביר את השפעת המוסיקה הקהילתית בגולה והשירה בבתי הכנסת בקהילות ישראל השונות על המוסיקה בישראל. על ספר זה קיבל את הפרופסורה.

באותה תקופה לימד קרן מוסיקאים מקצוענים שהיו מפורסמים או שנהפכו לכאלה, וכן חברים באקדמיות למוסיקה. כל תלמידיו של קרן הובילו, ומובילים עד היום, ברמה זו או אחרת, את סצנת המוסיקה של ישראל, בהלחנה, עיבוד, ניצוח או נגינה. חלקם, כאמור, מלמד באקדמיות השונות.

על מה הדגש בגישת הלימוד שלך?
"השיעורים מבוססים על תיאוריית ההלחנה של שילינגר, או על השדרוג שלי, וכוללים מיומנויות בעיבוד, הרמוניה בקלידים ואלתור ג'אז. אני מקווה לחלוק עם תלמידי גישה רוחנית של הלחנה. כאדם דתי, הרגשתי שמלחינים בעצם יוצרים תחת חסותו של הקב"ה את היצירה שלהם. אמונה זאת, הנובעת מהתיאוריה של שילינגר, מבטאת יחסי גומלין בין התנועה הקצבית במוסיקה לקצב שמתפשט בעולם: הדופק של האדם, האדמה הסובבת על צירה מדי 24 שעות וכדור הארץ המקיף את השמש כל שנה כקצב הוויה חדש".

מנגנים רש"י
אחד מיצירותיו המפורסמות של קרן נקראת 'אמר ר' יצחק' – יצירה המבוססת על הרש"י הראשון בתורה. למה בחרת דווקא בטקסט הזה?
"רש"י כתב את הפירוש על החומש במבט לעתיד. כתבתי את היצירה לתלמידי באוניברסיטה, שהחשבתי אותם כדור העתיד. אך בעיקר כיוונתי שהטקסט הזה יעורר אצלם השראה ורגש דתי, ויחזק אצל היוצרים והקהל את האמונה. ואכן, שיא היצירה הוא במילים: 'כל העולם שייך לקב"ה'"
מה אתה שומע היום?
"בגילי, אני לא כל-כך מעורה, ובטח לא במוסיקה הקלה. אך היום כולם לומדים הכל יותר מהר. מוסיקאים בני 17‑18 יכולים להגיע לרמות גבוהות מאוד".
כאמור, אחד מתלמידיו הגדולים הוא אלברט פיאמנטה, נגן ג'אז ומוסיקה אתנית, מלחין, מעבד ודודם של יוסי ואבי פיאמנטה. הוא שימש כנגן בתזמורת צה"ל, ובתזמורת המשטרה והתפרסם בשיתוף הפעולה שלו עם אריק איינשטיין, שהיה אז באחד משיאי הקריירה שלו. הוא אף עיבד והפיק מוסיקה לחוה אלברשטיין, יהורם גאון ואחרים. לאחר שלמד כבר באקדמיה למוסיקה חיפש מקורות נוספים, וכך הגיע לצבי קרן. הוא החל לקחת שיעורים בהלחנה, ונשאר אצלו שמונה שנים.
"באותה תקופה לא היו הרבה אפשרויות ללימוד ג'אז כמו היום", הוא מספר. "כל מי שעסק בג'אז ובקומפוזיציה הלך ללמוד אצלו מוסיקה. הגיע אמריקני שמדבר עברית ומלמד אותך דברים שניתן ללמוד רק בברקלי אצל שילינגר".
פיאמנטה מסביר את תרומתו הגדולה של קרן בידע העצום שלו: "הוא לימד אותי את כל מה שהייתי יכול ללמוד בבית הספר הגבוה לג'אז בארה"ב. החידוש אצלו הוא ההקבלה למתמטיקה, וזה שינוי מהותי. לפי השיטה שלו, אפילו חרש יכול לכתוב מוסיקה טובה". לטענתו, המוסיקה אמנם מצריכה השראה, אבל יש בה הרבה מאוד היגיון. "למי שלמד את ההיגיון של המוסיקה יש כבר 90 אחוזים ביד, ורק ה-10 אחוזים הנותרים הם ההשראה והכישרון".
זה יכול לעורר אנטגונזים לשיטה?
"זה באמת עורר, באקדמיות גדולות ומפורסמות כמו ג'וליארד. הם טוענים שמוסיקה ומתמטיקה אינן הולכות ביחד".
בכל שיעור, מציין אלברט, הוא עבד על משהו קטנטן, כך שבמשך הזמן הטמעת אותו לחלוטין.
בגלל זה למדת אצלו 8 שנים?
"לא. הייתי כבר מעבד ומלחין מפורסם, ולמרות זאת היה לי הרבה מה ללמוד ממנו".
פיאמנטה מוסיף שלמרות שקרן הוא דמות משמעותית מאוד בעולם הג'אז, לא שמעו עליו הרבה כיוון שהכוח הגדול שלו היה בשיטת הלימוד ולא בביצוע. "אני יכול להגיד שכל מי שרצה ללמוד מוסיקה בצורה מעמיקה הלך אליו. אחד מהם הוא נחום פרפרקוביץ – פסנתרן בעל שם עולמי. כששומעים מלחין אפשר ישר לדעת אם צבי קרן לימד אותו או לא. זה ברור מאוד".

הקול נשאר במשפחה
ממשיכת דרכו של קרן בהוראת המוסיקה היא בתו, אלונה שגיא-קרן. אלונה, שנולדה בישראל בשנת תשכ"ב (1962), החלה ללמוד נגינה בפסנתר אצל סבתה בגיל 5, ומגיל 7 למדה אצל אביה נגינה, תאוריה וקומפוזיציה. כיום היא פסנתרנית העוסקת באלתור ובהלחנה במגוון סגנונות, בדגש על ג'אז, בהיבט הביצועי ובהיבט הפדגוגי. היא גם הקליטה חומרים מקוריים משלה, שלא יצאו לאור בהפצה מסחרית. משנת תשנ"א היא נמנית עם סגל המחלקה למוסיקולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, שבה היא מעבירה קורסים ביצועיים ועיוניים בתחום הג'אז.

אלונה מתארת בית שופע מוסיקה, החל מהעובדה שאביה מאזין הרבה למוסיקה: "בעיקר ג'אז, אבל גם קלאסית כמו סטרווינסקי. הוא גם ניגן הרבה בבית, והיו מגיעים תלמידים סביב השעון. בכלל, הוא אבא מאוד חם, שקט, צנוע, שלא מדבר הרבה ויחד עם זאת מורה גדול – מקור להשראה. אחד שלא אומר דברים מיותרים".

משפחת קרן היא צמחונית, טבעונית ואוכלת אך ורק גידולים אורגניים, ובשבילם זו תורה מסיני. אך אם חשבתם שהמוסיקה היתה הבשר בבית – מתברר שלא. לצבי ולרינה 3 בנות. שושנה הבכורה, שעזבה את הנגינה, עוסקת באמנות פלסטית ובהוראה, צביה עוסקת בחינוך ואלונה מוסיקאית. "גם אמא ניגנה, כי כבכל 'בית גרמני טוב' גם הוריה ראו בהקניית המוסיקה ערך רב, אבל היא עברה לציור. כנראה שאפשר היה לצאת 'לא מוסיקאי' מבית קרן".

שגיא מתארת את השיעורים אצל אביה כקורקטיים ומסודרים. יחסו אליה היה רציני, כאל כל תלמידה. "קבענו זמן, והכל התנהל בסדר. הוא לא דחף אותי להתאמן, אבל כשהתאמנתי הוא העיר את הערותיו". אלונה מדברת על אביה כעל איש עקרונות. הנחלת היהדות היתה דבר מאוד חשוב עבורו. הוא העביר שיעור גמרא בבית הכנסת וגם דאג להנחלת השפה העברית בדייקנות. כבעל קורא, הדיבור הנכון והדקדוק היו חשובים לו. "לכן גם עברת את שמו, כיוון שרצה שם יותר ישראלי, ואף כתב מנגינות לקטעים שרגילים לשיר בברכת המזון, כי הוא לא יכול היה לסבול שמלעיל היה מלרע וכדומה".

קרן מצא דרך קלה יותר משיטת שילינגר המורכבת להתקרב לתלמיד. אומנים כמו יוסי מר חיים, פרפרקטוביץ ופיאמנטה למדו את כל השיטה, אך רוב המוסיקאים למדו את העקרונות הכלליים ואת צורת המחשבה, עם יישומים למוסיקה שהם חתרו אליה. שגיא טוענת שקשה להסביר למי שאין לו הכשרה מוסיקלית מעמיקה, אבל שילינגר הצליח למצוא את הנוסחאות המתמטיות שיראו את כל האפשרויות שיש בכל האלמנטים של המוסיקה, אלו מניפולציות ניתן להפעיל על מלודיות ובאלו סדרים ניתן לסדר אקורדים ומקצבים".

זה מפריך את הסטיגמה שרק ההומניים פונים למוסיקה?
"אבי בעצמו הוא איש מדעים מדויקים והתחבר לשיטה. אבל היות שנמשכתי למוסיקה, התחברתי מאוד. גם אני וגם התלמידים שלי לא למדנו מתמטיקה", היא מחייכת. שגיא, אגב, מתחילה ללמד ילדים קטנים מוסיקה בעזרת השיטה. "אני מלמדת גם ילדים קטנים כך, לא רק לקרוא תווים אלא להבין מה יש בתווים ומה עומד מאחוריהם. ולפתח הרבה אלתור".
שגיא טוענת שאפשר לזהות יוצרים שמזוהים עם השיטה של אביה על-פי היצירות. לשאלתי, מסבירה שגיא שלאמנים הרוצים לזרום רק עם הרגש תהיה בעיה עם השיטה. גם בוגרי אקדמיות ואוניברסיטאות שחוקרים את המוסיקה הזו ומעדיפים להסתמך על הידע שלהם מאשר על נוסחאות יוצאים נגדה. "אבל רוב האנשים בכלל לא מכירים של השיטה", היא מוסיפה בתמיהה.
יתר המרצים בבר-אילן גם הולכים בשיטה של אביך?
"לא, בכלל לא. אנדרי היידו, למשל, רחוק מזה. הוא הרבה יותר ספונטני ונותן מקום גדול לאלתור בכיוונים שונים. הוא הולך על-פי מודלים של מלחינים מסוימים ומה ההשפעות שלהם".
אז את בעצם ממשיכת הדרך?
שגיא מחייכת. "אני יודעת שמי שלמד בברקלי בבוסטון יונק מהשיטה של שילינגר, כמו כמה ממורי 'רימון', אבל בהחלט הם לא רבים".

עובדים קשה באלתור
אריאל זילבר, שבמקביל ללימודיו באקדמיה למד אצל פרופ' קרן, מספר על מורה גדול שידע ללמד כל אחד את מה שהוא צריך. "הוא כל הזמן היה בודק מה אתה יודע, ולפעמים זה היה לוקח ¾ שיעור. זה היה מכריח אותנו לעבוד. "כל הדברים הפרקטיים שאני יודע – זה ממנו".
אבל חצוצרה למדת מילדות?
"אני לא חצוצרן", פוסק זילבר.

אז מה, קלידן?
"אני גם לא קלידן", הוא צוחק. "האמת שאין לי הטכניקה של קלידן ולא של חצוצרן. במקביל לתיאוריה של האקדמיה, קרן נתן לי את כל הביטחון לשבת על הפסנתר ולנגן. השיטה היתה כל כך יסודית, ודרשה הרבה עבודה וסבלנות, שלא יכולת לא לדעת אחרי זה. לחשוב בצורה מדעית על הצלילים זה לא עניין של כישרון אלא של עבודה".

ראית ערך מוסף שבכך שהיה דתי?
"אז לא הייתי בכלל בעניין הזה. אבל בדיעבד, הדתיות שלו קירבה גם אותי. בהתחלה זה היה מוזר לראות איש דתי שמנגן ויודע ג'אז, אבל כשהייתי בא אליו בסוכות והוא היה יושב בסוכה הייתי אומר: 'וואלה...'