בשבע 200: מתכנסים בעצמם

אבי סגל , י"ז בתמוז תשס"ו

השר מאיר שטרית התבטא השבוע נגד תוכנית ההתכנסות.של אולמרט. "אני מוכן לוויתורים מרחיקי לכת - אבל לקבל תמורתם שלום", הכריז האיש נטול האידיאולוגיות. "אם אנחנו לא מקבלים תמורה נאותה לוויתורים, כלומר שלום, אני לא מוכן לוותר אפילו על אינץ' אחד", הוסיף האיש שהחריב את גוש קטיף תמורת רצח, חטיפות וטילים.

אם שטרית היה שר חוץ בממשלת אולמרט, ולא שר שיכון, סביר להניח שהוא היה תומך בהתכנסות. אלא אם כן אולמרט היה ממדר אותו מהנושאים החשובים, שאז הוא היה נגד ההתכנסות. כמובן, אם אולמרט היה מודיע על פרישה קרובה ומכריז על שטרית כיורשו, הוא שוב היה תומך בהתכנסות. אבל אולמרט לא מתכנן לפרוש בקרוב, ולכן אין ברירה לשטרית אלא להתנגד נחרצות להתכנסות.

בימין כבר מתחילים לחגוג על 'ההתפכחות' של אנשי קדימה - מי יודע, אולי בסוף נצליח להחזיר את בנימין נתניהו לשלטון. רגע, בעצם נתניהו סייע להתנתקות, וסביר להניח שהוא גם בעד ההתכנסות! אבל אם הוא יתמודד מול קדימה, אז הוא יהיה חייב להיות נגד ההתכנסות. אבל כראש ממשלה, אין ספק שנתניהו יתמוך בהתכנסות. אלא אם כן...

פעם עטפו בהם דגים

הציטוטים על חאלד משעל במדור הקודם הסגירו את חיבתי לעלעול בעיתונים ישנים. קריאת עיתונים של פעם, מעבר להנאה הנוסטלגית שבה, מעניקה לנו נקודת מבט נוספת, חשובה וביקורתית, על העיתונים של היום. חלק מהדיונים הסוערים של פעם נראים כאילו נכתבו בימים אלה, מה שמוכיח שבמשך דורות אנחנו מתווכחים בניוטרל; ואילו כתבות או מאמרים אחרים מאותם ימים – מעלים היום בעיקר גיחוך, מה שמרמז כי גם העיתונים של היום ייראו בעתיד מגוחכים באותה מידה.
יש משהו ממכר בקריאת עיתונים בני למעלה מעשור, כי לא משנה באיזה גיליון נבחר – תמיד ניתן יהיה למצוא בו משהו שיתעמת עם העיתונים של היום. לצורך המחשה, ובאופן שרירותי לחלוטין, בחרתי השבוע לקרוא את הארץ מלפני 30 שנה בדיוק. אלה היו ימי ממשלת רבין הראשונה, בישראל חגגו את הצלחתו של מבצע אנטבה, ערפאת רצח נוצרים בלבנון ולא יהודים בתל-אביב, והח"כ הצעיר יוסי שריד (מערך) דרש לפזר את נבחרת ישראל בכדורגל בגלל משחק חלש.
והנה, באותו גיליון מי"ז בתמוז התשל"ו, הופיעו שני ציטוטים מעניינים של פוליטיקאים מהשמאל. הנה הראשון שבהם (הסגנון הלשוני, הכתיב והפיסוק הם במקור):

"על ישראל להחליט כבר עכשיו כי לא תהיה נסיגה משארם אל-שייך, מפיתחת רפיח, מרצועת עזה ומיהודה ושומרון ולנהל משך ארבע השנים הבאות את מדיניותה – בעיקר בענייני התנחלויות ויחסים עם ערביי השטחים – לפי החלטה זו. בתביעה זו יצא אתמול ח"כ משה דיין בהופיעו בפני מועצת מחוז המושבים במפלגת העבודה".

הציטוט השני מעיד לא רק על הפוליטיקה שהשתנתה, אלא גם על המשפטים הארוכים והמייגעים שאפיינו במשך שנים את עיתון הארץ. נסו, תלמידים יקרים, למצוא את הנושא והנשוא במשפט הבא:
"בסוקרו את מדיניות הביטחון של ישראל, אמר שר הביטחון, כי היא מושתתת על עקרונות שונים המבוססים בעיקר על יסודות הומניטריים ומשקפים את שאיפתנו לשלום, למן הביצורים לאורך הגבולות מפני התקפת פתע, ועד למדיניות הגדר הטובה בגבול הלבנון, מדיניות הגשרים הפתוחים על הירדן, החברה החדשה בשטחי יהודה ושומרון, ומדיניות ההרפיה בסיני והשיקום ברצועת עזה".
לשר הביטחון דאז קראו שמעון פרס. אני בטוח שהחברה החדשה ביש"ע מודה לו על היחס החיובי שלו אליה באותם ימים, ומבקשת ממנו ומראש המפלגה הנוכחי שלו לעזוב אותה היום במנוחה.

חמסה עלינו

א. גוש קטיף הוא ביטוי נוח לשימוש: קצר, נעים לאוזן כקטיפה, מתאר קבוצת יישובים ולא חבל ארץ, ובו התרחש עיקרה של העקירה. אבל גם אם אני מזכיר שוב ושוב את גוש קטיף, תאמינו לי שלרגע - אפילו לרגע קט - לא שכחתי ולא אשכח את מפוני צפון השומרון. תודה וסליחה.
ב. "מי שטרם הבין שבצד השני אין פרטנר למו"מ, שילך לשתות מהמים של עזה", אמר השבוע ח"כ עתניאל שנלר. מישהו מוכן להסביר לי אחת ולתמיד מה הסיפור עם המים של עזה? ומה בדיוק שתה שנלר לפני שהחליט פתאום להיזכר בהם?
ג. רגע של מונדיאל: נכון שהנגיחה של זינאדין זידאן בבלם האיטלקי היתה מכוערת. אבל שמתם לב לטכניקה המעולה של הנגיחה? כמו שמלמדים בבתי ספר לכדורגל – מכוונת היטב, מלמעלה למטה, במלוא העוצמה. אפילו הנגיחות של זידאן לרשת ברזיל ב-98' לא הגיעו לדרגת שלמות כזאת.
ד. בתי המאומצת (ללא ידיעתה) נירית מיליס הודחה מהמשך ההתמודדות ב'כוכב נולד 4', ובצדק. מיליס, בדיוק כמו מריאור שחר בשנה שעברה, היתה נפלאה כל עוד שידרה תום נעורים. ברגע שאפשרה להפקת התוכנית למרוח עליה שכבת איפור עבה ולהלביש אותה כנערת מועדונים, כל החן הטבעי הלך לאיבוד, ומה שנותר לפנינו זו ילדה בלתי מזוהה בתחפושת.
ה. רק אחרי שלוש האזנות ל'מנועים קדימה', האלבום האחרון של להקת אלג'יר, הגעתי למסקנה שזה פשוט דיסק מעולה. כמה אופייני לי להמליץ על להקה שכבר התפרקה, נכון?

יודע את מקומי

בשכונתי האהובה, הוקרן השבוע גמר גביע העולם בכדורגל על מסך גדול תחת כיפת השמיים. מתברר כי בפרץ של נדיבות מוניציפלית, דאגה המועצה לארגן מסך, מקרן, מגבר, מאבטחים ומוזיקת טראנס מעצבנת, כולם ממומנים כנראה על ידי תשלום הארנונה האחרון שלי, ומן הסתם עוד נשאר עודף.

לצורך תחקיר אנתרופולוגי, וגם כי אני לא קולט ערוץ 10, הלכתי לצפות בהקרנה הפומבית. רגע לפני תחילת המשחק בין איטליה לצרפת, העפתי מבט סביב. מדגם מקרי שערכתי העלה, כי 90% מהצופים שהגיעו היו זכרים, וה-10% האחרים היו כיסאות מתקפלים. רוב הנוכחים היו צעירים, ורק בודדים נולדו כשאיטליה זכתה בגביע בפעם האחרונה, אבל אם להסתמך על כמות הפיצות שהסתובבו במקום - אחוז אוהדי איטליה במקום היה גבוה יותר מאשר במשפחת סופרנו.
במשחקי כדורגל, הצופים נחלקים בדרך כלל לשני מחנות: אלה ששונאים בדם את אחת הקבוצות, ואלה ששונאים כל דבר שזז להם מול העיניים. אבל באתר ההקרנה שלנו לא היה זכר לכל אלה. על הדשא מול המסך ישבו בעיקר ילדים חמודים ומנומסים, הריעו חלושות למבצעים יפים, מחאו כפיים לשחקן זה או אחר, ואפילו את הפיצות הם אכלו בחשאי, כי בשביל מה לעורר פרובוקציות.

כשנכבש השער לזכות צרפת, מספר צופים צעירים פרצו בקללות והחלו להעלות זיכרונות מממשלת וישי. לא עברו אלא מספר דקות, וכדורגלן איטלקי כבש שער והניף מעלה את כתובות הקעקע שלו, שמתחת להן אפשר היה להבחין בשרידי יד ימין. זה היה הרגע שלו חיכו הצופים סביבי. צרחות של אושר נשמעו מכל עבר, ומספר נערים החלו לרקוד ולהדליק אבוקות. זאת האמת: תוצרי מערכת החינוך הישראלית, ילדים שבשבילם ליאונרדו הוא צב נינג'ה ודה-וינצ'י הוא צופן, רקדו וחגגו על הגול האיטלקי כאילו היו צאצאיה הישירים של מונה-ליזה.

אבל ככל שהתקדם המשחק לסיומו, נרגעו העניינים, וכולם חזרו להיות שקטים ומתורבתים כבתחילה. קבוצות של ילדים החלו לשוחח זה עם זה, אב ובנו הקטן שיחקו בנחת, ואפילו ניצנים של יצורי אנוש מהמין הנשי החלו להגיע למקום. על המסך נראה השופט שורק לסיום 90 הדקות. עדיין נותרו לנו הארכה ופנדלים, אבל אני כבר איבדתי עניין והחלטתי להסתפק בתיקו וללכת הביתה. בגילי המתקדם, עודף כדורגל עושה לי כאב ראש, ואני מעדיף לפרוש מוקדם וללכת לישון. היום, אחרי הגמר, גם בן גילי זינאדין זידאן יודע שאני צודק.