בשבע 200: חורבן

חגית רוטנברג , י"ז בתמוז תשס"ו

עזריאל רוקן במהירות את כוס השוקו הקר שהכינה אמא. "אח, זה טוב", נאנח בהנאה, ומיד עבר לצלחת העוגות. השנה הוא צם בפעם הראשונה את צום י"ז בתמוז מההתחלה ועד הסוף, והוא ממש רעב עכשיו.
"אמא, אז מה עושים מחר?" שאל תוך כדי נגיסות גדולות בעוגת השוקולד.

"אני לא יודעת. זהו, התחילו שלושת השבועות, אין הרבה אפשרויות", השיבה אמא. "מה זאת אומרת?" הוא התפלא, "אני לא מבין מה זה משנה".

למחרת בבוקר התקשר עזריאל לחבר שלו, חיימ'קה. "הי חיימ'קה, אתה בא איתי היום לים או לבריכה? יהיה ממש כיף להעביר את החמסין הזה במים קרים". חיימ'קה היסס ואמר שהוא צריך לשאול את אבא שלו. "אני מצטער, אבל אבא שלי אומר שאי אפשר ללכת לים עד תשעה באב".

עזריאל לא התייאש, וניסה לחשוב על רעיון אחר: הוא הלך לקנות כרטיסים להופעה של להקה שהוא ממש אוהב, ותופיע מחרתיים בהופעה מלאה.
"מה קורה?" טפח על שכמו יחיאל, המדריך שלו.
"אני הולך לקנות כרטיסים להופעה, רוצה גם?" הציע עזריאל.
"חמוד שלי, אתה לא יודע שלא שומעים מוסיקה או רוקדים בשלושת השבועות?" חייך יחיאל.
"אבל למה אסור לעשות שום דבר? בגלל משהו שקרה כל-כך מזמן? לא מספיק שאנחנו צמים פעמיים? אני רוצה גם ליהנות קצת בחופש הזה", התלונן עזריאל. יחיאל אמר שהוא ממהר, וייתן לו תשובה בהזדמנות.

"טוב, אני חייב למצוא משהו שמותר לעשות בכל זאת", הרהר עזריאל כשחזר הביתה בידיים ריקות. מכשיר הטלפון צלצל בסלון. "זה בשבילך", קראה לו אמא.
"שלום", הוא שמע מהעבר השני של הקו את בן דודו, איתי. איתי ומשפחתו גורשו מביתם לפני שנה, וכעת הם גרים באחד מאתרי הקרוונים למגורשים. "רציתי להזמין אותך אלי לשבוע, נבלה קצת ביחד", הציע איתי.
"טוב, ממילא אין הרבה אפשרויות בילוי בתקופה הזאת", נענה עזריאל להצעה.

הוא ירד מהאוטובוס עם התיק הגדול על הגב וחיפש את הקרוון של איתי. המקום נראה כמו אתר בנייה. חפצים ומכולות היו מפוזרים בין הבתים, שחלקם עדיין לא היו גמורים. "עזריאל, אנחנו כאן!" נופף לו איתי מאחד הקרוונים.
שניהם נכנסו לחדר הקטן שאיתי חלק עם עוד ארבעה אחים, והשתרעו על המיטות.
"אולי נשמע איזה דיסק?" הציע עזריאל.

"תבחר לך מהערמה מה שאתה אוהב. אני כבר לא נהנה מלשמוע דיסקים", השיב איתי, והסביר: "כשאני שומע שיר עצוב זה מעלה בי זיכרונות עצובים, וכשאני שומע שיר שמח אני מרגיש שאני לא יכול להיות שמח".

עזריאל ויתר על הרעיון, והם יצאו לטייל בחוץ ופטפטו כך סתם עד הערב. למחרת הציע עזריאל ללכת לקניון בעיר הסמוכה ולקנות בגדים חדשים. אחרי כמה שעות שבהן לא מצאו דבר, התנצל איתי ואמר: "קשה לי לחשוב על משהו חדש שישמח אותי. אני כל פעם נזכר בדברים הישנים שאהבתי בבית שלי שנהרס". עזריאל הציע שהם יקנו לעצמם גלידה ויחזרו הביתה.
בלילה, בחדר הקטן והצפוף, הביט עזריאל בעיניים פקוחות בתקרה וחשב על דבריו של איתי. אחר-כך הוא חלם שהבית היפה שלו בעיר נהרס לגמרי, העצים בגינה נעקרו והוא לא הספיק להציל שום דבר מהחפצים שלו. הוא עמד מול הבית ובכה בלי הפסקה, עד שהרגיש שהוא כמעט נחנק מרוב בכי.
"הצילו, מה זה?" הוא קפץ ממיטתו מכוסה זיעה קרה, שפשף את עיניו ונזכר בחלום.
לרגע אחד הוא הבין עד כמה אפשר להיות עצובים כשמשהו שחשוב לך באמת נחרב.