בשבע 200: "כאן תהיה מלחמה"

תליית צווי הרסיה על הבתים ומעצר ממושך של התושבים, מעידים שהרס המאחזים עדיין על הכוונת של עמיר פרץ # ראשי מועצת יש"ע עמלים בימים אלה על גיבוש "הסכם מאחזים"

חגית רוטנברג , י"ז בתמוז תשס"ו

ראשי מועצת יש"ע עמלים בימים אלה על גיבוש "הסכם מאחזים" מול משרדי הממשלה,כיוון ש"יש לנו עניין באחיזה במקום ולא במאבק דווקא", מסביר יו"ר המועצה בנצי ליברמן # תושבי המאחזים, לעומת זאת, נערכים ומבטיחים מאבק שיעלה בעוצמתו על הרף שהוצב בעמונה 

 גירוש מהבית הפך כבר לשגרה קבועה אצל משפחת אלברט: ההורים גורשו מעצמונה שבחבל ימית לפני כחצי יובל. בקיץ תשס"ה הם גורשו שוב מעצמונה שבחבל קטיף, והתגוררו קרוב לשנה כפליטים בעיר האמונה. ילדיהם הבוגרים, בעלי משפחות משל עצמם, גורשו מנצרים ומשירת הים.

כעת גם נציגי המשפחה ביהודה ושומרון עוברים את החוויה המפוקפקת: על דלת ביתו של הבן, בועז אלברט, תושב גבעה 725 ביצהר, הודבק לאחרונה צו הרחקה משטחי יהודה ושומרון לתקופה של שנה. אלברט, נשוי ואב לחמישה – ביניהם תינוקת שנולדה לפני שבוע – מגדיר את מצבו בפשטות: "זורקים אותי לגלות, לגירוש".

משמעות הצו היא כי עליו לעזוב את ביתו, בית אבן שנבנה בעבודה עברית, ובבנייתו הושקע סכום של כ-100 אלף דולר. ילדיו יצטרכו לעזוב את מוסדות הלימודים ואת החברים ביצהר, והוא ורעייתו יאבדו את מקור פרנסתם ביישוב. במקרה שהמדינה תהרוס את המאחז, הוא לא יקבל פיצוי על הבית שיאבד. אבל לאלברט יש תכניות אחרות: "אני מתכוון לבצור בשנה הבאה את הכרם שנטעתי פה", הוא אומר בביטחון. "אם רוצים לקחת אותי בכוח, למשטרה יש מספיק שוטרים שיבואו לעשות זאת. אני לא אצא מהבית שלי. הצו העליון חזק הרבה יותר מכל צו הרחקה".

סכנת הגירוש והחרבת הבית מרחפת גם מעל שכניו של אלברט, שלא קיבלו צו הרחקה. הלחימה בעזה אמנם הורידה מהפרק באופן זמני את הצהרותיו של שר הביטחון בעניין פינויים המידי של המאחזים, אך תושביהם יודעים שהחרב עדיין מונחת על הצוואר.

יאיר נווה מחנך ומגרש
במשרד הביטחון מוכנות רשימות מאחזים המיועדים לפינוי, על-פי סדר קדימויות מסוים. בקווים כלליים ניתן לשרטט שלוש חלוקות: כל המאחזים הבלתי חוקיים (כ-100 במספר) שבאופן עקרוני מתכוונת הממשלה להוריד, אולם לא בעתיד הנראה לעין. החלוקה השנייה, והדחופה יותר, היא רשימה של כ-24 מאחזים שאותם התחייבה ממשלת שרון בשעתה לפנות, בהתאם להבטחות לאמריקנים בהסכם מפת הדרכים. הקריטריון שקבעה הממשלה למאחזים ברשימה זו הוא מאחזים שהוקמו לאחר שבט תשס"א (מרץ 2001) – תאריך עליית שרון לשלטון.

לאחרונה נוצרה רשימה נוספת, שככל הנראה הוצאתה לפועל תהיה המוקדמת מכולן. מדובר בארבעה מאחזים: גבעה 725 ביצהר, החווה של סקאלי באלון מורה, 'הגבעה של רונן' בהר ברכה וחוות מעון. במאחזים, הוותיקים יחסית, מתגוררות משפחות עם ילדים בבתי קבע, ונבנו בהם בתי כנסת. יצוין כי חלק ממאחזים אלו אף אינם עונים לקריטריון של 'אחרי מרץ 2001', והם הוקמו הרבה קודם לכן.

מי ש'הצניח' אותם לראש הרשימה הוא אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, אומרים התושבים. "יאיר נווה החליט לחנך את ה'קיצונים' לפני אירועי עמונה, וכבר אז תלה צווי פינוי על הבתים", אומר יהודה ליבמן מיצהר, חבר מטה הפעולה המשותף שהוקם למען המאחזים. "הוא הגדיר את המאחזים הללו כפורעי חוק, עוקרי זיתים, פוגעים בשוטרים וחיילים והודיע בתקשורת אז שיחנך אותנו. כך הכניס את ארבעת המאחזים לרשימה, ללא שום קשר להחלטות מדיניות ומשפטיות, אלא מתוך רדיפה אידיאולוגית של האלוף שמרגיש כמחנך של הציבור הדתי-לאומי. זה עוול שנעשה למקומות הללו".

ליבמן מוסיף שאין קשר עובדתי בין תושבי המאחזים הללו להאשמות שמוטחות בהם: "יאיר נווה עשה לנו בית דין שדה, על-פי מצג שווא של השמאל".
חוות מעון צורפה לרשימה לאחר שארגוני השמאל עתרו לבג"ץ נגד פגיעה לכאורה בילדים הערביים, שנאלצים להאריך את דרכם לבית הספר כשעליהם לעקוף את שטח החווה. לאחר שבג"ץ אישר את מעבר הילדים הערבים דרך החווה התקוממו התושבים היהודים, וכעונש צירף אותם שר הביטחון לרשימת המאחזים. 

מציעים פתרון מינורי
נחישותו של בועז אלברט להיאבק על ביתו מייצגת את גישת תושבי המאחזים ככלל, אולם יש מי שמנסה להציע דרכים אחרות. בשבועות האחרונים פתחו ראשי מועצת יש"ע במהלך של הידברות וניסיון לגבש מעין הסכם מאחזים, כדוגמת הסכם המאחזים של תקופת שלטון ברק. בטרם החלו במהלך, מספר בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע, הם פנו לכמה מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, וקיבלו אישור לפתוח במהלך מסוג זה. "התחייבנו כי במקרה שנגיע להצעות קונקרטיות, נחזור לרבנים ולתושבי המאחזים כדי שיאשרו אותן. זה לא הסכם של מועצת יש"ע אלא הסכם שיאושר על-ידי הרבנים".

ההידברות מתקיימת במקביל מול משרד ראש הממשלה ומול תושבי המאחזים. ליברמן מסביר כי כלל אינו בטוח שיצליחו להגיע להבנות מול משרד ראש הממשלה: "אנחנו משתדלים שלא לתת להם את הפתרונות. ההיפך, אנו הודפים את ההצעות שלהם לגבי פינוי המאחזים, אך במקומות בעייתיים, כמו למשל מאחזים על קרקע פלשתינית, אנו מנסים להציע פתרון מינורי".
ליברמן, יחד עם זאב חבר (זמביש) ונציגים נוספים של המועצה, מבקשים להיפגש גם עם תושבי המאחזים ולהציג בפניהם את האסטרטגיה שבה הם נוקטים. "אנחנו מסבירים להם מהי עמדת הממשלה, ושאנו מתכתשים איתה על כך. אנו מתחייבים בפני התושבים כי במקרה שנגיע להבנות, הן יובאו לאישור אצלם", אומר ליברמן.

איך התושבים מקבלים את הדברים?
"בחלק מהמאחזים מבינים, אחרים אומרים שזו שעת השמד ואין על מה לדבר".

להפגין שריר כתום
לסוג האחרון שעליו מדבר ליברמן ניתן לשייך את איתי זר מחוות גלעד. נציגי מועצת יש"ע שביקרו בביתו לא זכו ממנו להנהוני הסכמה. "זמביש התחיל להגיד: 'עשינו הערכות מצב פוליטיות ותקשורתיות, מצבנו לא טוב. לא כדאי להיאבק בכוח'. אמרתי לו: 'עצור', ובמשך 40 דקות אמרתי להם את כל מה ששמרתי בבטן שנה שלמה", משחזר זר.

"פה תהיה מלחמה, שאף אחד לא יעז להתקרב לכאן", אמר זר לזמביש. "אם תמשיכו ככה, אף אחד לא ישים עליכם, תתחילו להילחם בשם ה'". זר הסביר להם מדוע הוא מאוכזב מאופן הנהגתם את המאבק בגוש קטיף, והמליץ להם על אסטרטגיה חדשה בעניין המאחזים: "קחו את כל 28 המאחזים, לכו לעמיר פרץ, ותגידו לו: 'אם תיגע במכולה אחת, תהיה פה מלחמה'. שיתחילו לפחד מאיתנו. אתם רוצים הנהגה – תפסיקו לחפש אמפתיה. מתייחסים אליכם כאל ציבור דפוק", קבע זר.

אם נציגי מועצת יש"ע יחזרו אליך עם הצעות לשינוי קוסמטי בחוות גלעד בתמורה להשארתה על הקרקע, תסכים לקבל?
"אנחנו לא זזים במילימטר. כל דיבור עם עמיר פרץ הוא חולשה. לפני ההתנתקות אולי היה אפשר איכשהו לדבר, אבל אחרי ההתנתקות – נגמרו המשחקים".

במפגש עם נציגי המאחזים ביצהר ובהר ברכה הועלתה הצעה כי חוות השקד ביצהר, שפונתה כבר כמה פעמים וכיום מתגוררים בה מספר רווקים, תפונה בשקט בתמורה להשארתו של מאחז 725 של יצהר.

בועז אלברט, נציג יצהר באותה פגישה, סירב לשמוע הצעה מסוג זה. "לדעתי, ביצהר לא תהיה הסכמה על שום פשרה שהיא, לוותר על משהו תמורת משהו. זו מלחמה של שעת השמד. ניאבק על אוהל כמו על שכונה שלמה", הוא אומר.
בארבעת המאחזים מתכננים מאבק שלא ירד מהרף שהוצב בעמונה, הם מבטיחים. חלקם לא רצו כלל להיפגש ולשמוע את הצעות הפשרה. אחד מתושבי המאחזים מסביר כי האמירה הציבורית שלהם היא שאסור לסכם על תזוזות במאחזים מול השלטון:

"אם הזזה מסוימת תציל את היישוב, אני מוכן לעשותה כפעולה חד-צדדית, אבל לא על-ידי ליקוק וקריצה במסדרון לפרץ. אנחנו מעדיפים מאבק ולא לעשות להם את העבודה". על טענתם של ראשי יש"ע, כי באופן זה ניתן יהיה להציל חלק מהמאחזים, הוא אומר כי "נחמד להציל בית, אך לא בשביל זה להיות קבלן משנה ולעזור להם לפרק. אולי הרווחתי טרסה, אבל הפסדתי את כל המערכה, כי החלשתי את המאבק".

עוד הוא מסביר, כי למיטב הבנתו הנחת היסוד של ראשי יש"ע היא שאין כל קשר בין פינוי המאחזים המדובר לתכנית ההתכנסות. "לשיטתם, מדובר פה רק באיזה בלון תקשורתי שאפשר למזער את נזקיו באמצעות משחקי הזזה מפה לשם. כל בר דעת מבין שפינוי המאחזים הוא סנונית ראשונה של הממשלה לקראת פינויים גדולים הרבה יותר".
התקדים שבו משתמשים תושבי המאחזים להוכחת טענותיהם הוא המאבק הקשה במהלך פינוי חוות מעון בתקופת הסכם המאחזים של שלטון ברק. "הסכם המאחזים הקודם היה מעשה מסוכן מאוד ואסור. חוות מעון היתה היחידה שלא שיתפה פעולה עם הפינוי מרצון שכפה זמביש על אנשי המאחזים. במעון היה מאבק כן, מר ואמיץ – והוא עצר למעשה את שרשרת הפינוי מרצון של המאחזים. לולא השדר החזק שהיה במעון נגד הסכמי הפקידים, היינו מגיעים בהמשך לפירוק היישובים בידינו 'כדי למנוע אסון גדול יותר'".

להילחם בחוכמה
בנצי ליברמן מציג תפיסה שונה ביחס בין המאבק לשמירה על המאחזים: "לנו יש עניין באחיזה ביו"ש, ולא במאבק דווקא. מאבק הוא כלי שיש להשתמש בו באופן מושכל ונכון. רוח של עם לא מרימים במאבק. את רוח העם מרימים דרך עוצמות חינוכיות וערכיות, דרך התיישבות".

תושבי המאחזים אומרים שאין לרדת מרף המאבק של עמונה, שבה שוקם כוח ההרתעה שלנו.
"מי שמחפש מאבק – באופן כוחני המדינה לא תיתן, לא נוכל לנצח אותה. בעמונה היה 'אובר קילינג' שלהם, הטירוף שלהם עזר לנו. אם השוטרים היו חכמים, עמונה היתה נתפסת כוולגריות התיישבותית".

עם זאת, ליברמן מדגיש כי יש מציאות שבה הוא בהחלט יעודד מאבק: "על מאחזים שבהם לא נגיע להבנה צריך להיות מאבק. יש לכך חשיבות גם מהצד הציבורי-ערכי. למאבק אמנם יש גבולות, אך הוא נדרש והכרחי. עם זאת", הוא מאזן, "צריך לזכור שכוחנות ללא גבולות מקעקעת את האמת שלך, ותוריד אותך מהמקומות שיכולת לשמור עליהם". לגבי הנכונות והמוכנות של תושבי המאחזים להיאבק, אומר ליברמן כי במאבק על בית שפירא בחברון הוא לא ראה את ה'מגה-עמונה' שהובטח שם.
ההצעות שמעלים נציגי מועצת יש"ע בישיבות עם נציגי הממשלה מתייחסות לשני סוגי בעיות: מאחזים מאוישים שחרגו מתחום המתאר הכללי של היישוב ('הקו הכחול') ומאחזים הממוקמים על קרקע פלשתינית. ביחס לראשונים, אם מיקומם הוא על קרקע פרטית, ההצעה היא להזיזם אל תוך ה'קו הכחול'. ביחס לסוג השני, שהוא בעייתי יותר, ההצעה היא להשאיר במקום מאחז צבאי או נקודה אזרחית כמו מד"א.

"אם רוצים מאחז שיתפוס להרבה שנים ויתפתח לשכונה, צריך לראות את יכולת המקום להתפתח", מסביר ליברמן. "חלק מהמאחזים על קרקע פלשתינית נמצאים בתהליך רכישה, ואז אין בעיה. אלו שלא, הרי לכתחילה נתפסו כדי לתת לנו יתרון אסטרטגי, כך שאם צה"ל נשאר שם עדיין יש בידינו אותו יתרון".

חוץ מאלו, ישנם מאחזים שעליהם לא מוכנים בממשלה לדבר כלל, ומכונים בפיהם 'מאחזים מתגרים'.
יש מי שטוענים שלמעשה אין לאף אחד אינטרס בהשגת הסכם מאחזים מלבד למועצת יש"ע, שמנסה לשקם את ההנהגה שלה.
"צריך להיות חוצפן כדי לומר זאת", זועם ליברמן. "מי שהעלה ומתחזק את המאחזים הללו תוך נטילת סיכון זה אנחנו. לומר דבר כזה על מי שהגה את המאחזים, תקצב אותם ונשכב מתחת לקרוונים – זה מה שנקרא 'הציבור ישפוט'". 

לא עוזבים בלי מאבק
כשדרורי בר לבב צריך לתאר את היישוב שבו הוא גר, הוא מציין זריחות מדהימות, עדרי צבאים ופריחה יפהפייה של ספר המדבר. במעלה רחבעם, סמוך לנוקדים שבגוש עציון, מתגוררים כ-20 צעירים וצעירות חילוניים ודתיים, כולל שני זוגות שנישאו במקום. היישוב נמצא ברשימה של שישה מאחזים שיועדו גם הם להתפנות בין הראשונים. צווי הגירוש כבר חולקו להם לפני זמן רב. "אנשים פה נראים מתונים, אבל המאבק פה יהיה הרבה יותר קשה מאשר בעמונה", מבטיח בר לבב. אבל כאן יש כאלו שמוכנים בכל זאת להקשיב לזמביש ושאול גולדשטיין שבאו לשטוח את משנתם, למרות ש"אפילו המתון ביותר פה לא יעזוב את ביתו ללא מאבק".

מה עמדתכם ביחס להצעות הפשרה?
"בעיקרון אנחנו נגד פשרה על כל שטח מארץ ישראל. אך אנו מבינים את הצעדים של זמביש ושאול. אנחנו לא במקום של לשפוט אותם. גם אם יעשו משהו שלא מקובל עלי, אבין שעשו את המרב, כפי שהבינו שניתן להציל כמה שיותר מארץ ישראל". במקרה שתובא הצעת פשרה יצירתית, אומר בר לבב, נכנס את החברים ונדון עד שייצא עשן לבן ותתקבל החלטה שתחייב את החברים.

גורם נוסף שמעורב בגיבוש ההבנות הוא ח"כ אורי אריאל. לדעתו, המאבק אינו התכלית. "המטרה היא שהמאחזים יישארו על מקומם. זו מצוות יישוב ארץ ישראל, אנשים חיו, נטעו וילדו שם. לכן צריך לבחון את האמצעים לאור המטרה של הישארות המאחזים על הקרקע".

אריאל מציג כמה כללים בל יעברו מבחינתו, בבואו לדון בגיבוש הצעות פשרה: ראשית, "אין הסדר שפירושו שמאחז יורד מהקרקע ואין לו זכר". מבחינתו תתאפשר רק תזוזה שלו, וגם אז "רק בתנאי שזה למקום סמוך ונראה למיקום המקורי, ולא התכנסות לתוך יישוב האם". במקרה של מאחז על קרקע שלא נרכשה, יש לבחון אפשרות להעביר חלק מהמאחז למקום סמוך על אדמת מדינה. "בתוך מסגרת זו, אין סיבה שהממשלה לא תיתן את האישור הפורמלי האחרון שחסר למאחז כדי להפוך לחוקי". נוסף לכך קובע אריאל כי יש לדון על המאחזים ככלל, ולא בכל תקופה להעלות לדיון כמה מאחזים בודדים. כעת מתבצעת בדיקה של העובדות המשפטיות לגבי כל מאחז מול משרדי המשפטים והביטחון, על מנת להגיע לבסיס נתונים המוסכם על הצדדים. "אני מקווה שכשנגיע להבנה כזו ניתן יהיה, בכללים שציינתי, להגיע להבנה. חשוב שאנשים יחיו באישור, יקבלו תקציב".
אין חשיבות למאבק שישקם את כוח ההרתעה של הציבור הכתום?
"ההרתעה אינה העיקר, אך היא דבר חשוב. לכן בד בבד יש להיערך להתנגדות בשטח, אם תהיה פעילות כוחנית חד-צדדית של הממשלה. חלק מהמאחזים כבר נערכים, וצריך לעזור להם בכך".