בשבע 200: חינוך על רגל אחת

הוא צלח את הכנרת בשחיה של ארבע וחצי שעות ברצף ונהג בטרקטור עם הילוכים למרות שנולד עם יד אחת ורגל אחת בלבד

עפרה לקס , י"ז בתמוז תשס"ו

 אלי ברמן, יועץ חינוכי וספורטאי מצטיין באולימפיאדת הנכים, חושב שחייבים מגרשי כדורגל וכדורסל בישיבות, כי "המשחק הוא התחנה הראשונה כדי ללמוד איך מפסידים" # כחבר קיבוץ אידיאליסט, הוא קורא לחדש את חיי השיתוף

כשאלי ברמן מתעורר בקיבוצו, בארות יצחק, ממשיך לאפעל, שם הוא פוגש ידידי נפש, קיבוצניקים אידיאליסטיים ואתאיסטים, ומשם הוא ממשיך לבני ברק, ללמד ייעוץ חינוכי ולטפל במשפחות, הוא מרגיש כמו גשר של החברה הישראלית. אבל כשהוא מעיף מבט נוסף הוא רואה קו אחד מקיף ומאחד, שמתחיל מביתו, עובר דרך העיסוק באידיאולוגיה הקיבוצית ומגיע עד הטיפול במשפחות חרדיות. בסופו של דבר הכל נובע מתפיסה אחת, דתית וסוציאלית. תפיסה של ערבות הדדית, של קבלת האחר, של הסתפקות במועט, של התמודדות.

אלי ברמן, ספורטאי מצטיין לשעבר באולימפיאדת הנכים, לא ידע שהוא מוגדר כנכה עד גיל די מאוחר. את עולמו הפנימי המורכב הוא מביא לתוך המפגשים עם ההורים והילדים וגם אל ישיבת 'דרכי נועם', שם הוא משמש כיועץ חינוכי. את כל אלה הוא מלמד מתוך ידע אקדמי, אבל גם מעצמו: מהו כוח רצון, מהם נחישות ואמון הדדי ומה עושה הספורט לגוף וגם לנפש.

האתגר וההתמודדות

אלי ברמן נולד בשנת 1947 לזוג הורים, אח (היום בקיבוץ) ואחות (היום במושב נחלים). העובדה שהוא נולד ללא יד וללא רגל לא מנעה ממנו לגדול כאחד מילדי הקיבוץ, כמו שהיא לא מנעה ממנו ללמוד מקצוע, לשאת אישה, להוליד ילדים ולנוע עד קצה הארץ במתן הרצאות בנושא הורים-ילדים. הנכות שלו היא כל-כך בלתי מורגשת עד שכמעט מוזר לכתוב עליה, אם כי הוא עצמו מכניס את חוויות הילדות שלו אל הייעוץ שהוא מעניק.

כמי שילדותם עברה עליהם בקיבוץ של שנות ה-50, גם חבריו של ברמן נזרקו לבריכת ההשקיה בגיל צעיר, כדי שילמדו לשחות, וכן – גם ברמן עצמו נזרק לשם. בלי מצופים. והוא שחה. "זו בעצם מטאפורה לכך שזרקו אותי לים החיים". ברמן גדל ולא פספס אף טיול או נסיעה בטרקטור. איך נוהגים בטרקטור עם הילוכים ביד אחת וברגל אחת? תשאלו את ברמן, שהיום תוך כדי נהיגה ברכבו שולף את הסלולרי ובודק מי התקשר.

"עשיתי הכל", אומר ברמן, ומצפה שהורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ינהגו כמו ההורים שלו, אבל לא רק הם. "אם ההורים מתייחסים לילד בגישה של הגנת יתר ולא מצפים ממנו לשום דבר, הוא לא יעשה שום דבר. אם הם אומרים: 'אנחנו לא חוסכים ממך שום התנסות ושום סבל והתמודדות', הילד יעשה הכל. פרגון, תמיכה, עידוד – כן. אבל אל תנסו לעטוף את הילדים בצמר גפן כדי למנוע מהם התנסויות וכישלונות, כי מזה הם גדלים. אני חושב שבגדול לא כדאי לפנק אף ילד, אבל כשמדובר בילדים עם צרכים מיוחדים זה יכול להיות סם מוות. עד כדי כך. המודל שלי הוא מודל הפוך, הוא מודל מאתגר.

"פרופ' פוירשטיין תמיד אומר בהרצאות שלו: לאתגר, לאתגר, חינוך מיוחד זה אתגור, זה לא נבכיזם".
למה אנחנו מפנקים את הילדים? כי אנחנו מפחדים? כי אנחנו רוצים לתת להם את הטוב ביותר?
"ילדינו נתפסים בעיננו כהרחבה שלנו. כשילד נכשל, ההורה נכשל. כשילד לא הולך בדרכי אבותיו זה כישלון של המשפחה. אנחנו גם רוצים לחסוך מילדינו את הסבל שאנחנו עברנו, שבעיני זו תפיסה שגויה. אתה רוצה לחנך את האדם להתמודד, ואתה לא יכול לעשות זאת אם אתה מונע ממנו התמודדויות".

לפי ברמן, כשמדובר בילד בעל צרכים מיוחדים, מגבלותיו מעלות סימני שאלה מהותיים והם דורשים גם התמודדות של ההורים עם עצמם. "השאלה היא אם אתה כהורה מתמודד או לא מתמודד. אתה לא יכול לדרוש מהילד משהו שאתה לא. אם ההורים שלי היו זוג פדלאות שיושבים ומרחמים על עצמם, המסר היה מופנם עם חלב האם. הילד מבין גם בלי מילים אם ההורים שלו אופטימיים, אם תפיסת העולם שלהם היא חיובית או שלילית, אם הם חושבים שהוא יכול".
יש מוגנות יתר, אבל יש גם ההיפך. הורים שרוצים את טובת הילד, משדרים לו שהוא כמו כולם ומכניסים אותו לחברה הרגילה, אבל בשורה התחתונה הילד סובל.

"המגמה היום היא של שילוב בתוך החינוך הרגיל, והיא מגמה מבורכת בעיני, אבל זה לא אומר שצריכה להיות התעלמות מהמגבלה. מצד שני, מגבלה לא צריכה להיות מחסום להשתלבות". ברמן מביא כדוגמה את השתלבותו של תלמיד עיוור לגמרי בישיבת 'דרכי נועם' שבה הוא עובד. התלמיד הזה מצטיין.

כשברמן היה ילד, הוא השתתף גם בטיולים של ילדי הקיבוץ, מקום שאינו חשוד בארגון 'טיולי תיירים'. "השתתפתי גם כי רציתי להוכיח וגם בגלל שההורים שלי לא ראו סיבה לפטור אותי. היום ילד מיד מביא פתק: לא יכול. מי אמר שאתה לא יכול? למה לא יכול? תשתתף בחלק מהטיול. תשתתף בערב. כל היום תהיה באוטו אבל תשתתף באירועים, תהיה בטיול, תדע שלא ויתרת על הטיול".

להתחרות בעצמי

עמוד נוסף שעליו נשענת תורתו הייעוצית של ברמן היא הספורט ומה שהוא מביא עמו, ולא רק בגלל שהוא יקה ואצלם זה בדם (דודה שלו, בת 88, שוחה כל בוקר, סבו הניף את הדגל באחת המכביות). "ספורט הוא אחד התחומים הכי חשובים של האדם, ולא רק של האדם הנכה. ספורט הוא ביטוי לקשר האולטימטיבי בין הגוף לנפש", הוא אומר, ושוב – מדבר כאן הניסיון.
בילדותו, ברמן לא היה מודע לקיומו של ספורט הנכים. "בכלל, בתודעה שלי לא הייתי נכה, למרות שאני מאה אחוז נכה מבחינת ביטוח לאומי". בשנת 68' הגיעה לארץ אולימפיאדת הנכים. התגובה המידית של ברמן, שחיין מושבע, היתה: 'זה לא בשבילי, זה בשביל נכים'. "הייתי צריך לעבור מחסום מסוים, גם את זה של המאצ'ו והאגו, ולבסוף הצטרפתי לנבחרת. נתתי את הנשמה, וזכיתי במדליות בארץ ובחוץ לארץ.

"בשלב מסוים אמרתי: 'מה אני צריך את כל הסיפור הזה?' ואז עברתי לשחייה שבה אני צריך להתחרות נגד עצמי, אני צריך להוכיח לעצמי, ואני משתמש בזה הרבה מאוד בייעוץ. הילד בא ומשווה עם הילדים האחרים את הציונים בבחינה; אני מדגיש את העניין שילד צריך להתחרות מול עצמו. הערך שלי נקבע רק על-ידי עצמי. אני אומר להם: 'הייתי בהמון תחרויות, ופרשתי לא בגלל שהייתי גרוע או זקן. פשוט החלטתי שאני מתחרה נגד עצמי ואני רוצה לדעת לאן אני אגיע, בלי שום קשר לאף אחד'".
ברמן אינו חוסך מעצמו אתגרים. לפני כמה שנים הוא החליט שהוא צולח את הכינרת, ועשה זאת. הצליחה ארכה ארבע שעות וחצי של שחייה ללא הפסקה, אבל הוא עשה את זה.

"ספורט הוא דבר חשוב מאוד. אנחנו כיהודים, ובמיוחד דתיים ועוד יותר חרדים, יש לנו נטייה להדגיש את הצד הקוגניטיבי. גמרא זה דבר פנטסטי ואדיר, ומי אני שאגיד משהו, אבל במשך שנים הזנחנו את הגוף, ואז מה קורה? יש מוסדות שאין בהם מגרש כדורסל או כדורגל לא בתור שגגה, אלא כאידיאולוגיה. הם אומרים: 'אנחנו לא רוצים לגדל כדורגלנים אלא תלמידי חכמים', וזה שגוי בעיני. ילד צריך לשחק. יש במשחק הטמעה של כללי החיים ומשחק חברתי, ושם הילד לומד הרבה יותר מאשר במסרים המילוליים. שם גם הילד לומד להפסיד".

ההפסד, חלק אינטגרלי מספורט בפרט ומהחיים בכלל, הוא שהביא את ברמן לעסוק בייעוץ. זה היה כששני צעירים מהקיבוץ הדתי הודחו מקורס קצינים והתאבדו. "שאלתי את עצמי: מה קרה? הם היו תלמידים מצוינים ומקובלים בחברה. ואז חשבתי לעצמי שאולי לא הכינו אותם מספיק להתמודדות עם כישלון. אנחנו מלמדים רק להצליח, אבל מה קורה עם אלו שמפסידים? היום יש לי סדנאות על כך. אני חושב שהתחנה הראשונה בללמוד איך מפסידים זה בבית ובספורט. צריך להכין את הילדים למשברים והפסדים, כי החיים מלאים בהם".

רוח ה'ביחד' בישיבה
לישיבת 'דרכי נועם' בפתח תקווה הגיע ברמן אחרי בקשות חוזרות ונשנות מצד ראש הישיבה, הרב משה מן. ברמן ממש אוהב את המקום, ומוצא בו משהו קיבוצי מאוד. "יש שם הסתפקות במועט. התנאים הפיזיים קשים. הערך של העזרה ההדדית חזק מאוד שם. וגם טיול זה טיול. אין אכסניית נוער; ארבעה ימים עם פקלאות על הגב, קורעים את הנגב, כמו שהיה אצלנו". לעובדה שהישיבה עצמה היא אליטיסטית ברמן מסרב להתייחס. לא על הכל אפשר לדבר. אבל הוא בהחלט מפיח בתלמידיו את רוח ה'ביחד' והערבות ההדדית הקיבוצית.

"אני בודק עם התלמידים מהי כיתה, מה הכוח של הכיתה. מי אמר שילד שלא רוצה לצאת לטיול בגלל שיש לו פחדים זו בעיה שלו? זו לא בעיה שלו, זה עניין של הכיתה, וכל הכיתה צריכה להתמודד עם זה ולדעת איך לפתור את זה".
ברמן מבקש שלא להיכנס לפוליטיקה, אבל פטור משאלות 'פוסט התנתקות' אי אפשר. במיוחד כשמזכירים את המושג 'הפסד'. "לא היו משברים אחרי ההתנתקות", פוסק בן שיחי. "היו קשיים, אבל לא היה משבר, לא היה חוסר תפקוד. עם זאת, כיועץ, אני חושב שאם יש עכשיו תכנית התכנסות של אהוד אולמרט שאמורה להקיף הרבה יותר אנשים, אנחנו כאנשי מקצוע חייבים להתכונן אליה ברמה המערכתית, ולא לעצום עיניים ולהגיד 'כשנגיע לגשר נעבור אותו', כי אז יקרה לנו מה שקרה לאנשים שרצו לחצות את הגשר במכביה".


הורים שנפגשים איתך לשיחה בפעם הראשונה מופתעים מכך שהיועץ בישיבה של בנם הוא נכה?
"לא, זה בכלל לא אישיו. הכל בראש. אם אתה לא חושב שאתה נכה, אף אחד לא יתפוס אותך ככה. אז אולי יש רגע אחד קטן, בעיקר אצל הילדים. הם שואלים בהתחלה: 'מה קרה לך?' אני מסביר שאני נכה מלידה, ובזה נגמר העניין". 

חוזרים לשיתופיות
בחדר קטנטן מתחת לחדר האוכל של בארות יצחק יושב אלי ברמן. לפניו שולחן עמוס ניירות, ולידו כיסא, שגם ממנו לא חוסכים מסמכים וקלסרים. ברמן משמש כרכז מש"א (משאבי אנוש) של הקיבוץ, ובמקום הזה הוא מנהל את ענייני העבודה של המשק.
ברמן הוא דור שני בבארות יצחק. הוריו היו ממקימי המשק, שעבר גלגולים רבים, החל מימי ההכשרה בפרדס חנה, המשך בעלייה לקרקע בדרום הארץ ובעמידה בקרבות הקשים במלחמת העצמאות, ועד למיקום הנוכחי שלו בעמק לוד. הוא קיבוצניק בכל מאודו, אבל האהבה לרעיון לא מסמאת את עיניו מלראות את המגרעות שבשיטה הקיבוצית. להיפך. הוא מישיר מבט אל הקשיים וגם מספר עליהם. דבריו מפתיעים בכנותם, במיוחד על רקע הרצון לקלוט אל הקיבוצים משפחות חדשות, צעירות, המוכנות לשאת בעול.

"קיבוץ זה גן עדן לילדים ולזקנים", הוא אומר בחיוך. "אם יש לך כוח לסבול 50 שנה באמצע, אתה מסודר. היה כאן זקן אחד, אבא של אחד החברים, שאמר: 'אני בטוח הולך לגהינום אחרי שאני אמות. גן עדן אחד כבר היה לי'".
אבל אל תרוצו להירשם לוועדת הקבלה של 'בארות יצחק'. הם לא מעוניינים שם באנשים שרק מחפשים גן עדן. "פעם היתה סיסמה: 'לחוץ? בוא לקיבוץ'. אנחנו לא מחפשים כאלה, אלא כאלה שיקנו את הרעיון הקיבוצי, שיראו אתגר בלהביא משכורת טובה למשק, אידיאליסטים".

כשברמן אומר 'הרעיון הקיבוצי' הוא לא מתכוון לדרך שבה מתנהלים 190 מתוך 260 הקיבוצים בארץ. אלה הנהיגו שיטת שכר דיפרנציאלית: כמה עבדת ככה השתכרת, פלוס רשת ביטחון כלכלית רחבה לאלו שאינם יכולים להביא פרנסה ברווח. מבחינתו של ברמן, הסיסמה הישנה "לכל אחד לפי צרכיו ומכל אחד כפי יכולתו" שרירה וקיימת, והיא גם דרך חיים.


ברמן הוא שותף לקבוצה רעיונית הנקראת 'הזרם השיתופי', והוא פועל כדי לקדם את רעיונותיה. הקבוצה, שראשיה באים מקיבוצים חילוניים ודתיים, מנסה לשמר את רעיונותיו המקוריים של הקיבוץ – קרי, שיתוף כלכלי כמו של פעם.
ברמן אינו חושב שהעידן הפוסט-מודרני הוא שהביא למשבר בתנועה הקיבוצית. הוא תולה את ההתפרקות של מיתוס הקיבוץ בעיקר בהנהגה. לראיה הוא מביא את קיבוץ משמר העמק, שנחשב כקיבוץ העשיר ביותר מבין קיבוצי ישראל ומונה כ-1000 נפש. "בשנת 80 הוא היה קיבוץ חדל פירעון. הוא מת כלכלית. אבל אז החברים החליטו שהם הולכים בכיוון השיתופי, ותראי איפה הם היום. אבל לרוב הקיבוצים לא היתה מנהיגות".

ברמן חושב שללכת בשיטה הדיפרנציאלית זה כמו להיות חצי בהריון, "והרי בחיים אין כזה דבר. כי אדם שמקבל משכורת וצריך להפריש סכומים נכבדים לקיבוץ מתחיל לשאול את עצמו: מה פתאום שהוא יתמוך באלה שלא עובדים? לכן, קיבוצים שמתנהלים בצורה דיפרנציאלית, הסוף שלהם כקיבוץ הוא רק שאלה של זמן. ויש כאלה שכבר התפרקו".
נכון להיום, 30 קיבוצים קיבלו החלטה כי הם הולכים על הכיוון השיתופי, כלומר משמרים את מה שהיה פעם. ביניהם הקיבוצים הדתיים יבנה, לביא, עלומים, שדה אליהו, מגדל עוז וכמובן בארות יצחק.

חתונה קתולית עם קיבוץ שלם
העובדה שברמן הוא האחראי על משאבי אנוש בקיבוצו אינה נותנת לו לנוח על זרי ההכרזות והאידיאולוגיות. רכז משאבי אנוש, הוא מסביר, הוא הגרסה המעודכנת והמורחבת של סדרן עבודה של פעם. "זה כמו רכז משאבי אנוש של מפעל. מדובר על השקעה בהון האנושי כדי למקסם את היכולת שלו לעבוד ולהתפרנס, כולל שליחתו להשתלמויות ולימודים וכולל השמה. זו יחידה שפועלת בין הצד החברתי למשקי של הקיבוץ. הסדרן של העבר התעסק בשיבוץ האנשים לעבודה באותו יום. הוא לא חשב קדימה. אנחנו עוסקים היום בטווח הבינוני והארוך. אני רוצה לדעת שבעוד שנתיים יהיה מרכז משק, מזכיר ומנהל חינוך, ואני צריך להכשיר אותם ולתכנן את זה".

כעירוניסטית מלידה, אני מגיעה אל השיחה עם ברמן עם כמה וכמה תובנות שגויות על הקיבוץ. אחת מהן היא המחשבה שעבודה בחוץ מניבה הרבה יותר כסף. ברמן מתפלא על הבורות, אבל משיב בסבלנות.
"מישהו שעובד אצלנו ברפת מרוויח הרבה יותר ממי שעובד בחוץ. יום עבודה שלו מניב בערך אלף שקלים ביום. אשתי היא לולנית. היא מגדלת תרנגולות לפטם. יום עבודה שלה שווה לא פחות ואולי יותר מיום שלי, שאני עובד בחוץ". מישהו מהקוראים מעוניין להחליף את המקלדת שלו בפרה?

ובכל זאת, בן שיחי למשל עובד כ-15 שעות ביום, וכל שקל שהוא מרוויח נכנס לקופה הציבורית. כרכז משאבי אנוש הוא גם אחראי על כך שכולם סביבו יעבדו כמה שיותר, אבל בעיית המוטיבציה בעבודה קיימת. ארוחת צהרים תוגש לעובדים וגם לבטלנים. "בעיית המוטיבציה בעבודה היא הבעיה הכי גדולה בקיבוץ השיתופי. אפשר להגיד שהקיבוץ מורכב, כמו בכל מקום, מצדיקים שעובדים כל החיים שלהם בלי חשבון – אחרים אולי יקראו להם פראיירים, יש מעט רשעים, שלא יעזור בית דין – עד שלא יגערו בהם הם לא יעשו הרבה, והרוב הם בינוניים. צריך לעבוד איתם שיתנו את המקסימום. ההיגיון של הקיבוץ מנוגד לטבע האנושי. צעיר בריא וחזק יעבוד הרבה ויקבל מעט, זקן חולה וחלש לא יעבוד ויקבל הרבה, ומי שמוגבל ולא יכול לעבוד יקבל הרבה יותר".

אז מה יהיה על הקיבוץ בעוד 100 שנה?
"זו שאלה גדולה. אם יהיו מספיק אנשים שירצו קיבוץ – יהיה, ואם לא – לא. יבלית גדלה לבד, אבל דשא – אם אתה לא מטפח אותו, הוא לא יגדל לבד. קיבוץ הוא רעיון קשה מאוד לביצוע. כל שותפות בין שני אנשים היא כמעט בלתי אפשרית. תראי את שיעורי הגירושים. קיבוץ הוא חתונה קתולית לא רק עם אשתך אלא עם עוד מאות אנשים".
לדידו של ברמן, יש עוד נקודה אחת שיכולה להחזיק את המפעל הקיבוצי חי, נושם ומניב, והיא ההיבט הדתי. "את יכולה להגיד שלא מצאת שהקיבוץ מוזכר בתנ"ך. אבל יש בו היבטים דתיים, כמו מצוות צדקה ועזרה הדדית. מהבחינה הזאת, החברים שלי ב'זר השיתופי' ברמת אפעל הם אנשים דתיים לגמרי, למרות שהם אתאיסטים. תראי, יש לנו חברה שחלתה בגיל צעיר. בעיר היא היתה מתקשה לקבל את מה שהיא מקבלת פה".

קיבוצניק בא לבני ברק
חלק גדול מזמנו של ברמן מוקדש כעת למכללת 'מקור המעיינות' להכשרת עובדי הוראה. המכללה משתייכת לזרם של ש"ס, מגזר שברמן לא ממש הכיר מקרוב. פרופ' שרגא פישרמן הוא שגייס את ברמן למכללה, ללמד שם ייעוץ חינוכי. לאחרונה הקים שם ברמן את 'מיקוד', מכון שבו מטפלים בילדים ובהוריהם. הקהל המגיע הוא בעיקר חרדי, אם כי גם כיפות סרוגות נראות בסביבה.

"אני אוהב לעבוד שם. יש שם אווירה מיוחדת במינה שלא מצאתי במקומות אחרים. יש שם מסירות נפש, אידיאליזם והרבה אש בעיניים של התלמידים וגם של הקהילה. הם הצליחו לגרור אותי לדברים שלא תאמיני, גם אשתי לא מאמינה. פתחנו בית ספר להורים בשני תלמודי תורה בנתניה, גני רשב"י בלוד, באלעד וגם בצפת. אני נוסע לתת הרצאה של שעה וחצי וחוזר ארבע שעות על הכביש. אני חוזר הביתה – אל תשאלי איך, אבל אני רואה בזה גם שליחות וגם עניין".

כשברמן מדבר על המגזר הזה הוא מזכיר קשיים כלכליים עצומים שהוא לא הכיר, וגם בעיות חברתיות ומשפחתיות שנובעות מהתחזקות וחזרה בתשובה. אבל הוא גם מקנא בהם, על שיש אצלם גברים במערכת החינוך, שמשליטים משמעת בכיתה ומהווים מודל לתלמידים. במיוחד לכאלה של יכולים לקבל מודל כזה בבית.

המעבר של ברמן בין סוגי אוכלוסיות ובין נושא אחד למשנהו מכריח אותו לדבר בתמציתיות על כל נושא. מאחורי הקיבוץ, הייעוץ והמפגש עם כל סוג של אוכלוסיה עומדים אידיאולוגיה שלמה וגם חזון, וברמן ממתין לחברים נוספים שיבואו ויישאו בעול החברתי בכל אחד מן המקומות הללו.
Ofralax@walla.co.il

שוברים את חומות האטימות
הכתבה הזו יוצאת ממכבש הדפוס בי"ז בתמוז, יום שבו מתקיים כנס רב מרצים בכיכר ספרא בירושלים. העצרת, המתקיימת תחת המוטו של "לפני עיוור לא תיתן מכשול", עוסקת ביחס של החברה הישראלית אל מאות אלפי האנשים בעלי המוגבלויות בישראל, ומבקשת לשבור את חומת האטימות, כפי שקוראים לה המארגנים, בדיוק ביום שבו נפרצו חומות העיר.

אלי ברמן הוא דוגמה לאדם משכמו ומעלה: נחוש, פעיל, אידיאליסט. ברמן גדל כאדם רגיל במסגרת מפרגנת ותומכת, ואולי משום כך הגיע למקום שבו הוא נמצא היום. דווקא על רקע הזה, היחס המפלה שמקבלים אנשים אחרים בעלי צרכים מיוחדים הוא קשה וכואב יותר. מי יודע כמה מן האנשים הללו היו יכולים להיות יצרניים, פעילים ובעיקר מאושרים, לו ניתנה להם ההזדמנות, הנגישות, החינוך והחיוך במקום ובזמן המתאים.