בשבע 200: שאלת השבוע

: כיצד נכון לציין מלאֹת שנה לעקירת ההתיישבות בחבל עזה ובצפון השומרון?

חגית ריטרמן , י"ז בתמוז תשס"ו

לזכור עם כל עם ישראל
הרב יגאל קמינצקי, רב המועצה האזורית חוף עזה לשעבר

הריסת ההתיישבות היהודית בחבל עזה ובצפון השומרון היא עניין של כל עם ישראל. לאור זאת, קבע ועד המתיישבים את היום ואופיו. בחרנו ביום ז' באב מתוך הבנה שהציבור יוכל להגיע בהמוניו. ביום זה, הסמוך לתשעה באב, ניתן לשמר ולחוות יותר את הצער והיגון על הטרגדיה הנוראה שעבר עם ישראל.

בחרנו בירושלים כמוקד המרכזי. משעות הבוקר ועד אחר-הצהריים יהיו בבנייני האומה סרטים, שיעורים, דיונים ומצגות. אחר-הצהריים תהיה התכנסות בגן העיר, ותוצג תערוכת היישובים. משם נצא בתהלוכה לכותל, עם ספר תורה שנכתב לזכר היישובים שחרבו. על מעיל ספר התורה נרקמו שמות כל היישובים, והמגמה היא שיהודים המגיעים לכותל יקראו בו, וזה יחבר אותם לגוש קטיף. התהלוכה עם ספר התורה תצא מכביש כיסופים, ותעבור דרך נקודות כגון כפר-מימון, שדרות, מאהל אלי-סיני ועוד. בכותל תתקיים תפילה וייאמרו פרקי תהילים על-ידי רבנים מכל גוני הקשת.

לחיבור גוש קטיף לירושלים יש משמעות רעיונית חשובה. הקשר ביניהם מופיע במקורות כמה פעמים. בספר שמואל אנו מוצאים שדוד המלך התקשה בכיבוש ירושלים בגלל העיוורים והפיסחים. במדרש מובא שהעיוור זה יצחק (ותכהינה עיניו מראות) והפיסח זה יעקב (והוא צולע על ירכו). בגלל כריתת הברית עם אבימלך על הפקרת חבל גרר – הלא הוא חבל קטיף – על-ידי אברהם ובהמשך על-ידי האבות, לא ניתן לכבוש את ירושלים. במדרש שמואל מופיע שבגלל הברית עם אבימלך חרבו שבעה היכלות (בתי-המקדש השונים), וארון הברית שהיה אצל הפלִשתים היה מנוע מלחזור לעם ישראל במשך שבעה חודשים. רק כשכל העם יחפוץ בחבל עזה, בית-המקדש יוכל להיבנות.

החיבור שלנו ביום זה לירושלים ולמקום המקדש גם מציין שחורבן היישובים על-ידי ממשלה יהודית נובע מהתנתקות מהשורשים, מהערכים, מהאמונות ומהתורה שלאורם הלך עם ישראל לאורך הדורות. מקום המקדש הוא הביטוי העמוק לכך. אי"ה, לקראת תשעה באב נפיץ בכל הארץ קינות שנכתבו על חורבן היישובים, בתקווה שהציבור הרחב יצרפן אל הקינות המקוריות.
חשוב מאוד לקבוע יום צום, שישמר את זכר האסון הזה לדורות. לצערי, רבנים רבים חוששים לקבוע יום צום מדין גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, וחבל.@

תנו לאמנות לדבר
מנורה חזני, קולנוענית, ממגורשי חומש, צפון השומרון

האם באמת עברה שנה מהגירוש? יש ציבור שעבורו הגירוש עדין מהווה פצע פתוח, הלם וכאב בלתי פוסקים. לא הספקנו לעכל מה קרה וכבר התחילה מכונת ההרס לפעול בשנית, ותאבונה רק גובר. אנו נאלצים לשים בצד את אבלנו ואת כאבנו, ולהילחם כדי למנוע חורבן נוסף.

מתוך הכאב הזה, בעיניים פקוחות, ברור לי כי יש דרך אחת לצרוב את הגירוש בתודעה הקולקטיבית של הציבור: על-ידי האמנות. לאמנות יש כוח לתעד, להנציח את הרגע ואת הרגש, להצביע על משהו שטרם ראינו, לדלג על פערי תרבות ושפה. אחרי שהאבק שוקע, נשארת רק האמנות. אמנות טובה, ממוקדת ועמוקה, לא תעמולתית, תוכל להגיע ללבבות. כך זכר השואה חי בקרבנו, ויחיה גם אחרי מות אחרון הניצולים.

אמנות היא סובייקטיבית. כ-60 סרטים נעשו על הגירוש – חלקם הגדול מצדיק את הגירוש או מספר סיפור גבורה ואומץ לב של החיילים. יש תחושה קשה שהסיפור האמיתי, סיפורם של העקורים, טרם סופר. עדיין אפשר לתקן, לספר סיפור אחר.
בעוד יוצר שמאלני נהנה מתמיכת הטלוויזיה, קרנות ופסטיבלים בארץ ובעולם, ומשווק על-ידי מערכות הפצה משומנות, היוצר הימני עובד לבד. במקום להשקיע מחשבה בעשיית סרט עוצמתי, הוא מנסה לגרד תקציב לעבודתו. כך אי אפשר להגיע לקהל.
לא ייתכן שהיוצרים יילחמו לבד! יש להקצות לשם כך כוח ומשאבים. ואל תגידו לי שאין כסף. זה לא נכון. הפגנה עולה מאות אלפי שקלים, והתועלת שלה מפוקפקת. לעומת זאת, יצירה טובה נחרתת בזיכרון לשנים. יש להקים קרן שתבחר את היצירות הטובות, ותטפל במימונן ובהפצתן.

יש ליצור במה מכובדת להצגת היצירות. גם כאן אנו סובלים מדלות משוועת – אין לנו טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון ומוזיאון. אבל אפשר להביא את היצירות לחוצות ולכיכרות, אפשר לעקוף את התקשורת ולהגיע לקהל.
אין לנו כסף וכוח, אבל יש לנו מה להגיד, ויש כאב גדול שמניע אותנו ליצור. יש הרבה יוצרים מוכשרים, בכל תחומי היצירה, שנלחמים כדי לדבר. אפשר לעשות, אם רק יהיה מי שירים את הכפפה.@

לתעד כדי לתהד
פרופ' מעוז עזריהו, מומחה לזהות לאומית, הנצחה וזיכרון קולקטיבי, אוניברסיטת חיפה

למרות שתכף תעבור שנה, מוקדם מדי לציין את חורבן ההתיישבות על-ידי כנסים או תהלוכות. יש עדיין תהליך של אבל וטראומה, אפילו לא פוסט טראומה. אנשים נאבקים על זיכרון, אבל רבים אחרים עדיין נאבקים על קיומם היומיומי, על יצירת נורמאליות במובן הפשוט של פרנסה, בתי-ספר ומקום מגורים.

כל זה מלווה בעלבון כפול: ראשית, על הגירוש עצמו, ושנית, על הגילוי הנורא שאתה לא בראש המחנה אלא מחוצה לו. ובנוסף התחושה הקשה שהעמידה הנחושה לא הועילה, שהכל הסתיים בכניעה – אמנם לא שלך אלא של הצד שלך.
האבל לא נגמר. הוא רק בתחילתו. מצד שני, יש תחושה של 'צדקנו'. יש משהו אירוני, אפילו טראגי כשפתאום הכותרות מבשרות על הכנות לספיגת טילים באשדוד ובקרית-גת.

קהילת המגורשים היא קהילה שניצחה בקרב, אך הפסידה במערכה. עבורה, חורבן הבית הוא ממשי ואישי. מצד שני, זו קהילה שמוכנה תרבותית ורוחנית להתמודדויות – אלה מוכּרות היטב מתולדות עם ישראל.

קהילת המגורשים עוד לא גמרה לעשות חשבון נפש באשר למה שקרה, לאשליות שנוצרו, לתפילות שלא נענו – כלומר להסתר הפנים. אנשים, משפחות וקהילות זקוקות לנחמה, ומבחינה זאת ההיבט הציבורי של הזיכרון הוא בבחינת נחמה פורתא: התחושה שיש תמיכה, שיש אנשים מחוץ למחנה שמרגישים אמפתיה עם המגורשים, אפילו אם אין מדובר בהסכמה פוליטית רחבה בנוגע לעתיד מפעל ההתיישבות.

לציון ימי חורבן ההתיישבות בחבל עזה ובצפון השומרון, ההמלצה החיובית שלי היא פחות אירועים גדולים שיהיו רוויים בפוליטיקה, ויותר זיכרון במובן הפשוט והבסיסי של המונח. כעת צריך בעיקר לאסוף את חומרי הגלם של הזיכרון. זה שלב איסוף השברים כדי ליצור את הזיכרון ההיסטורי.

מוכרחים לתעד כדי לתהד, כלומר כדי ליצור תהודה. הסיפורים האישיים והיישובִיים הם שחשובים כאן, זה השלב בו צריך לאסוף אותם ולאֱצוֹר אותם, כדי ליצור מהם את הסיפור הגדול. אני מציע ליצור ארכיון תודעתי.@

צעדה מכיסופים אל גוש קטיף 
צפריר רונן, ממייסדי "חוג נהלל",בן קיבוץ עין חרוד מאוחד, לוחם בסיירת מטכ"ל

זה לא היה רק חורבן ועקירה, היתה זו הגליית עם ישראל בכוח הזרוע מארצו ההיסטורית. במשך אלפי שנים החרבנו ונעקרנו מאלפי מקומות בכל גלויותינו, אך הוגלינו רק ממקום אחד: הוגלינו מהמולדת. לכן, המונחים עקירה וחורבן אינם משקפים את גודל הטרגדיה בהיבט ההיסטורי-ציוני שלה.

עם ישראל הוגלה בכוח הזרוע ממולדתו ההיסטורית. מי שביצע זאת היה צבא שהתנועה הציונית הקימה על-מנת להשיב את עם ישראל לארצו ההיסטורית!

אסור שמישהו יתבלבל: זה לא היה רק מעשה של אדם מושחת המפחד מתיק פלילי. הצטרפו להגליית עם ישראל מארצו כל השכבה הדקה והעלובה שתפסה פה את מוקדי הכוח בפוטש שקט וסמוי.

תשאלו אם האנגלים היו מוסרים להיטלר את חצי לונדון או הרוסים את מוסקבה בתמורה ל"שלום בדורנו" על משקל "שלום עכשיו" של ימינו. איזה עם שפוי היה מוסר את ארצו לאויב שמזה 120 שנה מצהיר מעל כל במה ששאיפתו אינה טריטוריאלית כלל, אלא היא השמדה טוטלית של היהודים בארצם.

לכן, המסקנה המתבקשת אצלי היא שביום השנה לגלות גוש קטיף – כן כך צריך לקרוא לזה מעכשיו, "גלות גוש קטיף" – שיחול בתשעה באב המסמל את גלותנו בת אלפי השנים, דווקא ביום זה נבוא אל שערי מחסום כיסופים, במטרה לשוב לארצנו ההיסטורית, ונפתח בצעדה לחבל קטיף ממנו הוגלינו בכוח הזרוע. נעשה זאת כמו שהמעפילים הבלתי לגאליים חתרו לשערי הארץ שננעלו על-ידי הבריטים. המעפילים נתפסו וחזרו, הוגלו ושבו, עד שלבסוף קרס השלטון הבריטי הזר. כך אנו נחתור לשערי הארץ הסגורים. מהים, מהיבשה, שידע כל העולם שלא מדובר רק בגירוש ועקירה, אלא בהגליית עם ישראל מארץ ישראל. צבא שהגלה את עמו שלו מארצו הוא צבא המתנהג כצבא בריטי זר.

ציון יום השנה אינו סתם ציון לחורבן, אלא ציון לגלות שחרפתה תימחק על-ידי חתירה מחדש ליישוב ארצנו ההיסטורית ממנה הוגלינו בכוח הזרוע.@