בשבע 200: הכדור עגול

כתבי בשבע , י"ז בתמוז תשס"ו

הכדור עגול
שמואל אדלמן

כעת, לאחר סיום המונדיאל אפשר לנשום לרווחה ולהודות לבורא שנבחרת ישראל הודחה אי שם במוקדמות הגביע ולא זכתה להיבעט החוצה במעמד מתוקשר ומצולם כל כך של שמינית או רבע הגמר. אצלנו, בניגוד לברזיל למשל, זה לא היה נגמר רק באוהדים בוכים. בישראל איש לא היה מניח להזדמנות פז תקשורתית שכזו לחמוק. תחקיר טלוויזיה בלעדי היה חושף את האשמים האמיתיים ומביא ראיון עם איש התחזוקה המתוודה שאת כדורגל האימונים הוא שלח עם הבן לבית ספר ובמקומם הביא כדור שרכש בכפר בידיא.
בעיתונות היתה מתפרסמת עצומה הקוראת לפיטוריו של המאמן, השחקנים, המעסה והכרטיסן ודורשת מרה"מ למנות שר ספורט במשרה מלאה, כדי שגם אותו יהיה ניתן לפטר. רה"מ היה מתפנה מעיסוקיו ובשידור ישיר היה מודה לשחקנים על המסירות שהפגינו במשחק הכדורעף, מה שמוכיח שוב עד כמה תוכנית ההתכנסות חיונית למדינת ישראל. יקירי השמאל היו ממהרים להאשים את הממשלה שבמקום לרכוש כדור לכל ילד, מעדיפה לרכוש כדורים לשמירה על התנחלויות. בג"ץ היה מתכנס לדיון בעתירותיהן של ארגוני זכויות האזרח הדורשות לשלב לאלתר גם נשים בנבחרת הכדורגל בהתאם לרוח מגילת העצמאות, ולאפשר לשחקני הנבחרת הערבים לשיר את "בילאדי בילאדי" בזמן ניגון התקווה.

גם במחנה הדתי הייתה מגיעה, באיחור מה , תגובה הולמת. שיחות הסלון השבתיות היו קושרות בין רשעותו של בלעם, אכזריותו של פרעה ושנאת ישראל של שופטי הכדורגל שלא מסוגלים להשלים עם ניצחון לעם היהודי. צעירים דתיים אידיאליסטים היו קוראים לנוער לגלות אחריות בשעה קשה זו. "ההשתלבות בספורט היא כעת משימה לאומית קדושה", היו זועקות כותרות עלוני השבת. ההמשך, ברוח דומה: "לא ייתכן שבענף ספורט כה מרכזי בעולם, בו מוטמעים ערכי הנצח של התנ"ך המכירים בחוק, במוסר ובעליה לרגל, לא יהיה ליהדות מה לומר. שוב הוכח שלא ניתן לסמוך על הציבור החילוני המיואש. המשימה כיום היא הקמת מוסדות שישלבו לימודי גמרא ומחשבה עם לימודי ספורט ברוח הגאולה" וכמו שאמרו חכמים: אפשר להוציא את היהודים מהמונדיאל, אבל אי אפשר להוציא את המונדיאל מהיהודים.

שקט, כאן כורתים!
חגית רוטנברג

כבר כמה פעמים שפורעי החוק הללו באו ועקרו עשרות עצי זית במטע. החקלאים נותרים חסרי אונים נוכח הפגיעה במקור פרנסתם, אך אין מי שנאבק למען זכויותיהם הבסיסיות לרכוש ופרנסה בכבוד. הם שמעו שבאזור מרוחק מהם יש מי שדואג בנחישות לחקלאים העלובים שעציהם נעקרים פעם אחר פעם בידי ונדליסטים, ומגן בחירוף נפש על חלקותיהם. מפליא שדווקא אליהם הוא לא מגיע. אולי משום שהם מצויים בצדו הפנימי של הקו הירוק, מה שהופך את הסיפור למעניין הרבה פחות מבחינת התקשורת; ואולי משום שמי שכורת להם את העצים הם בדואים המתגוררים בשכנות ולא מתנחלים שוכני גבעות.

זהו סיפורם של חקלאי קיבוץ רביבים ברמת הנגב, הסובלים מתופעה חוזרת ונשנית של עקירת עשרות מעצי הזית שלהם בידי בדואים מהסביבה. בצר להם, פנה ראש המועצה, שמוליק ריפמן, למי שנחשב למומחה מס' 1 בארץ בטיפול בעוקרי זיתים. "לאור רגישותך לנושא עצי זית... אני מצפה כי תפעל באותה נחישות תקשורתית בה אתה פועל במקומות אחרים", כתב ריפמן ליואל מרש"ק, מרכז אגף המשימות בתנועה הקיבוצית. משימותיו האחרונות של מרש"ק רוכזו בעיקר באזור כפר סאלם שבשומרון, וביצירת פרובוקציות תקשורתיות נגד מתיישבי האזור היהודים, שלטענתו עקרו את עצי הזית של שכניהם האומללים.
במכתב התגובה לריפמן פירט מרש"ק את פגישותיו בנושא עם השייח' המקומי ונציגי הבדואים, וציין: "סוכם על פעילות שקטה למציאת עוקרי שתילי הזיתים וצעדי הרתעה למניעת הרתעה בעתיד". הניסוח המעודן גרם לנו לתהות לאן נעלם "לוחם זכויות האדם בכל מקום שהם", כפי שהגדיר את עצמו מרש"ק בעבר.

יואל מרש"ק, במקומות אחרים בהם נעקרו עצי זית הגעת עם צוותי טלוויזיה ולא הסתפקת ב'פעילות שקטה'. מה נשתנה?
"הם ביקשו טיפול שקט. הטיפול תמיד שקט. והיו תוצאות - כל הגורמים במדינה שפניתי אליהם רואים את הנושא בחומרה. הם נטעו בי ביטחון שייתנו תשובות לבעיה, אני בוטח בשלטונות".

שמוליק ריפמן לא כל כך בוטח בשלטונות, וגם לא בסיוע נחוש מצדו של מרש"ק. "אני מצפה ממנו, בעקבות רגישותו הידועה לנושא הזיתים, להשתמש באותם כלים בהם הוא משתמש במקומות אחרים. במיוחד שרביבים הוא קיבוץ ששייך לתק"ם". ריפמן אומר כי לא קיבל מענה רציני למכתב ששלח, והוא מצפה לראות נחישות גדולה יותר מכיוונו של מרש"ק. "אני רוצה שיפעל באותה עוצמה תקשורתית בה הוא פועל בדרך כלל". השאיפה הזו תתגשם כנראה רק ביום בו חקלאי רביבים יעטו כפיות ויזעקו זעקות שבר בערבית מול תקתוקי המצלמות.