בשבע 201: שנים של הזנחה פושעת

אהוד ברק חשש לסכן את מה שנחשב להישג העיקרי שלו * אריאל שרון היה מצולק ממתקפת השמאל נגדו וצמא ללגיטימציה * כך אפשרו ממשלות ישראל לחיזבאללה להגיע עד חיפה

עמנואל שילה , כ"ד בתמוז תשס"ו


1. גם מי שתמכו בנסיגה החד-צדדית מלבנון שואלים את עצמם היום למה התעוררנו כל כך מאוחר. איך קרה שלחיזבאללה ניתנו שנים כה רבות לצבור את חימושו המאיים על העורף הישראלי, ולבנות את מעמדו הציבורי והפוליטי בתוך לבנון? מדוע הבליגה ישראל לאורך השנים על כל הפרובוקציות של ארגון הטרור הזה, ולא נלחמה על ביצוע החלטת האו"ם שדרשה את פירוקו? איך אפשרנו לאויב המר הזה לשבת לנו ממש על הגבול, תוך סיכון והפקרת שלומם וביטחונם של חיילי צה"ל?
והרוצח המתועב הזה, נסראללה, איך זה שהוא עדיין בחיים? אחרי שחטף ורצח את שלושת חיילינו בהר-דוב, אחרי שסחט מאיתנו שחרור מאות אסירים ומחבלים בעסקת טננבאום, אחרי המתקפה המסוכנת ברג'ר והקטיושות על הר מירון - מדוע לא שמענו אפילו על ניסיון רציני אחד לחסל אותו? למה רק בסיבוב הזה הוא הפך יעד לגיטימי לסיכול ממוקד?

2. כולנו זוכרים את ההצהרות המתלהמות שליוו את נסיגת צה"ל מלבנון. עכשיו, אמרו אהוד ברק ומקורביו, לאחר שנסוגונו לקו גבול מוכר בידי האו"ם - שרק יעזו לירות עלינו. תהיה לנו לגיטימציה מלאה להפעיל את מלוא כוחנו. חכו-חכו מה נעשה להם.
בקושי עברה חצי שנה מהנסיגה כאשר רכב של צה"ל הותקף באש בגזרת הר-דב, ושלושה מחיילינו נחטפו לשבי החיזבאללה. ישראל הגיבה בקול ענות חלושה. אלה היו ימי ראשית 'אינתיפאדת אל-אקצה', לאחר שההצעות הנדיבות של ממשלת ברק נתקלו בסרבנות פלשתינית עיקשת בקמפ-דיויד, והמשא-ומתן נחל כישלון צורב. תהליך ההתפוררות של ממשלת השמאל כבר היה בעיצומו. בחירות חדשות נראו באופק. מסתבר שאהוד ברק, מתוך מצוקתו הפוליטית, לא רצה לסכן את מה שנחשב בתקשורת ובדעת-הקהל להישג העיקרי שלו - השקט בחזית הצפון.

3. ההתדרדרות התעצמה בחמש שנות שלטונו של אריאל שרון.
שרון החל את כהונתו עם מחסור באשראי ציבורי לפעולות צבאיות. מאות הרוגי צה"ל לאורך השנים בלבנון נזקפו לחובתו, גם אלו שנפלו שנים לאחר שהורחק בידי וועדת קאהן מכל אחריות ביטחונית. מחנה השמאל הפעיל את כל כלי התעמולה שלו כדי להשחיר את דמותו של שרון, וערך לו דה-לגיטימציה מתמשכת כפי שרק יוסי שריד וחבריו יודעים לעשות.
בתחילת דרכו נקט שרון מדיניות של איפוק והבלגה, גם בחזית הצפון וגם מול הפלשתינים. הצורך הנואש בלגיטימציה הפך אותו לשבוי בידי השמאל, מה שעלה לנו במאות הרוגים מידי הטרור הפלשתיני המשתולל. גם כאשר בשבוע ממוצע התפוצצו כאן שני מחבלי-תופת, שרון התבצר בסיסמתו "איפוק זה כוח". הוא לא יצא למבצע 'חומת מגן' אלא לאחר שאחרוני השמאלנים כבר לא יכלו לשאת עוד את מחיר ההבלגה.


4. בחזית הלבנונית היו ידיו של שרון כבולות עוד יותר. הוא לא העז לנפץ לשמאלנים את אשליית השקט בצפון, שאותה טיפחו כדי להוכיח את צדקת דרכם התבוסתנית. מבחינתם, זו היתה ההוכחה האולטימטיבית לטענתם שהדרך להתמודד עם טרור היא לאפשר לו להשיג את מטרותיו, ובכך להפוך אותו למיותר. לשווא הסברנו להם שבעיני נסראללה הטרור לא מיותר כל עוד ירושלים בידינו. מבחינתם, איומיו לא היו אלא רטוריקה מתלהמת לצורכי פנים.
וכך, ארסנל הקטיושות והטילים של חיזבאללה הלך ונערם באין מפריע, בעוד חופש הפעולה של ישראל מולו הולך ומצטמצם. נוצר מאזן אימה בצפון אשר כבל את ידיהן של ממשלות ישראל. הן חששו לקחת אחריות על נחיתת רקטות בטבריה ובחיפה. אפשר להבין זאת: תחשבו מה יקרה אם בתי הזיקוק ומפעלי התעשייה הכימית במפרץ חיפה יחטפו פגיעות ישירות. התקשורת השמאלנית שתקה, בכירי צה"ל יישרו קו עם הבוס כדרכם, והחוצפה של חיזבאללה הרקיעה שחקים.
הצלחתו של נסראללה היתה עבור הפלשתינים מקור ללימוד, חיקוי והשראה. שיטות ואמצעי לחימה יובאו מדרום לבנון לדרום ישראל, והקיזו את דמו של צה"ל עד לבריחה מעזה וגם אחריה.

5. כמה דברים אפשרו הפעם את היציאה למערכה כוללת. החטיפה הזאת היתה מבזה במיוחד, בגלל שבאה כהמשך לחטיפתו של גלעד שליט בעזה. גם שמונת ההרוגים באירוע החטיפה פגעו בטענת מחיר הדמים הנמוך של מדיניות ההבלגה. חוסר ניסיונם של אולמרט ופרץ הפך הפעם ליתרון, בגלל היעדר גיבנת של מלחמות מושמצות מהעבר שיכבלו את ידיהם בהווה.
ובכלל, ידוע שלממשלת שמאל קל הרבה יותר להשיג קונצנזוס בעת מלחמה, כמו שנסיגה שתוביל ממשלת ימין תזכה לתמיכה מקיר לקיר. השמאלנים מתמוגגים מהקונצנזוס בארץ סביב פעולת צה"ל ומתמיכת העולם, אבל יש לכך סיבה פשוטה: מי שמפר בדרך כלל את הקונצנזוס אלה השמאלנים, שעמדתם האופוזיציונית משתקפת בדרך כלל גם בתגובות מהעולם. עכשיו הם בשלטון, אז הם שותקים וגם העולם שותק.

6. לכל אלה נוסף עוד מניע, חמור ומסוכן. אולמרט ופרץ וחבריהם ערים לכך שהבלגה לעת כזאת, בעזה ובלבנון, מסכנת את קונספציית הנסיגה החד-צדדית, שהיא האג'נדה המדינית שלהם. הם חייבים להרגיע את הציבור המודאג וליצור אשליה כאילו יש להם מענה לטרור שלאחר הנסיגה.
גם בימים אלה ממש, בעוד כולנו מגויסים לתמיכה נרחבת במאמץ הלאומי, הם אינם זונחים לרגע את מזימות החורבן וההתכנסות. לא במקרה מוצאת משטרת ישראל זמן ומשאבים לרדוף מתנחלים ביצהר בעוד המלחמה בעיצומה.
הסכנה הזאת מחייבת תגובה והערכות הסברתית. הימין עושה היום מעט מדי כדי לצרוב בתודעת העם את כשלון קונספציית הנסיגה. אסור שחוויית האחדות הממכרת תגרום להפקרת דעת הקהל למסרים של אולמרט וחבורתו.
מניעת הסכנה האסטרטגית הנשקפת מהקמת מדינת-טרור ביהודה ושומרון היא חשובה לא פחות מהצלחת המערכה הנוכחית מול חיזבאללה. גם את אירועי יום השנה לגירוש חשוב לנצל כדי להבליט את המסר של חוסר התוחלת שבנסיגה. חשוב להמשיך ולטפח את תודעת "לא נשכח ולא נסלח", כדי שלא רק פוליטיקאים מהימין יחששו לחזור על צעדים מרחיקי לכת שעוררו מחלוקת ציבורית.
משימה הסברתית חשובה מוטלת לפתחנו. האם יש מי שמסוגל להרים אותה?