חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 201ראשיהפצה

קולנוע בטוהר - בגליון השבוע

מגורשי גוש קטיף מקהילת 'תורת חיים' הפנימו היטב את המסר של הקיץ שעבר, שהכוח בידי מי שהמצלמות בידו. כתשובה יהודית הולמת הם הקימו את בית הספר לקולנוע במכללת 'טוהר', מקום ייחודי בנוף האנושי, ביעדים ובתכנ
20/07/06, 06:53
דינה אברמסון

המטרה: השתלבות בתעשיית הקולנוע מאחורי הקלעים ועבודת ה' דרך המדיום העוצמתי הזה

בית ספר לקולנוע הוא שם קצת מטעה למי שלא ביקר מעולם במכללת 'טוהר'. לאלו המצפים לפגוש בחבורת אמנים בוהמית, שמתחרה בינה לבין עצמה על משבצת הכוכב ההוליוודי, נכונה אכזבה קלה.

בית הספר הקטן, בשנתו הראשונה, מורכב למרבה ההפתעה בעיקר מאברכיות, אמהות לילדים המשתייכות לקהילת 'תורת החיים' שנעקרה מגוש קטיף. למרות האווירה הרוחנית שהמקום משדר, רגליו דווקא עמוק בקרקע. לא רק שהוא אינו נופל ברמתו מבתי הספר המקבילים בתחום, הוא אף מוכתר כסיפור הצלחה.

תחושת השליחות היא שמובילה את הלימודים בטוהר. אפשר לגעת כמעט בלהט המשיחי להפוך סדרי עולם באמצעות הקולנוע. לא סתם קם בית הספר הזה במסגרת קהילתו של הרב טל. האחיזה בכלי העדכני של התקשורת היא אופיינית מאוד למשנתה של ישיבת 'תורת החיים', הגורסת כי יש לבצע מהפכה אמונית בעם, לאחוז עמדות מפתח בעולם המעשה מתוך עולם של טהרה. הקולנוע במקרה זה הוא רק אחד השלבים בדרך להגשמת החזון.

בית הספר לקולנוע הפך לסיירת מובחרת, שמאגדת את מיטב החומר האנושי; סוג של אמנות לחימה, שחבריה נדרשים למשמעת קפדנית ולמסירות נפש. המטרה אינה להעביר כמה שנים של לימודי סרק ולהוציא תעודה שתיתלה על הקיר, אלא לייצר אנשי תקשורת שיחדרו לתעשיית הקולנוע וישנו את פניה.

"זאת הולכת להיות בשורה שתשקשק את העולם", אומרת תלמידה בעיניים נוצצות. "כאן צריך להיות לוחמת", מוסיפה תלמידה אחרת, ומספרת: "כשבאתי לראיון, אמרו לי: אם את לא חזקה אל תבואי". דווקא המשפט הזה הוא שהביא את התלמידה להצטרף לבית הספר שהאג'נדה שלו היא מהפכה.

בין המצלמה לחיתולים
אחד הדברים המופלאים בסיפורו של המקום הוא הרכב התלמידות המדובר. בניגוד לבתי ספר אחרים, שבהם מסתערים על מבחני הקבלה אלפי תלמידים שחלמו על הרגע שבו יאחזו במצלמה, ב'טוהר' חלק מהאברכיות מעולם לא ראו את עצמן כשייכות בכלל לתחום, והתגלגלו אליו כמעט במקרה. יראת השמים של איילת, מנהלת המקום, אולי הכריזמה של "אחרי לעבודת ה'", ועידוד מצד הבעלים – הם אלו שגרמו להן להופיע.

הסיבות שהביאו את הבנות להירשם לבית הספר מגוונות ביותר. לשאלה "מה הביא אותך ללמוד כאן" התשובות נעות בין "כי בעלי רצה, ואני רוצה לעשות רצונו", לבין "תמיד עניין אותי קולנוע, אבל לא היתה מסגרת תורנית ראויה לשמה במקצוע". רובן המוחלט של התלמידות משלבות את לימודי הקולנוע בלימודים במכללות אקדמיות, במטרה לקבל B.A. בחינוך או בעבודה סוציאלית.
מי שמנהלת את בית הספר החדש היא איילת, שמפאת הצניעות ומפאת חברות ההפקה הרבות שהיא עובדת איתן מעדיפה שלא אחשוף את שם משפחתה. בדיקה קצרה באינטרנט מעלה את שמה של איילת כבמאית עטורת פרסים מעשרות פסטיבלים ברחבי העולם. עיתון 'הארץ' ו'זמן תל אביב' מדברים עליה כעל בשורה בעולם הקולנוע התל אביבי. איילת, שמסתובבת היום עם שָל שחור ומטפחת חרדית הדוקה מצניעה את עברה, אבל ממשיכה להצטיין בתחומה. בין הפקה בחו"ל לעוד סט צילומים בארץ היא מגדלת את ילדיה סמוך מאוד למאה שערים, ומספיקה גם להתייצב פעמיים בשבוע ביד בנימין.

"בשנות התשעים גרתי בניו יורק", היא מספרת. "עבדתי במקום הכי נחשב, גרתי במרכז העניינים, אבל כל היום רק חיפשתי את הקטע. הייתי בתוך הטומאה בכל מקום בעולם, ובכל מקום שאלתי מה הקטע. רק כשחזרתי הביתה ליהדות מצאתי אותו".
החיבור בין הטוטאליות החרדית של איילת לקהילה של הרב טל מתקבלת דווקא בטבעיות. שאיפתו של הרב טל, הרואה את עצמו כ'ממליכי' ולא ממלכתי, מתמזגת עם רצונה של איילת להמלכת ה' בעולם. השילוב בין חוזרת בתשובה חרדית, שמעולם לא פגשה קודם לכן מקרוב את גוש קטיף, לבין הבנות, שכולן חוו את כאב הפינוי על בשרן, הופך את בית הספר לבית מדרש המעלה דיונים לוהטים אודות חרדים, ממלכתיות ודרכי הפצת שם ה' בעולם.

לאיילת יש תרעומת רבה על הגישה של הציבור הדתי לאומי אל המצלמות. כמי שגדלה בבית בעל עמדות שמאלניות למהדרין, מנסה איילת להסביר לבנות כי גם האנשים היפים ביותר רואים אותן כזוועות, בשל היותן מתנחלות. "יש בלבול בציבור שלכם", היא נאנחת. "מרוב שהציבור רוצה להיות נחמד, הוא כל הזמן שואל את עצמו איך להתחבב, עסוק בלהראות שהוא בדיוק כמו החילוני. אנשים בחוץ צמאים לאותנטיות טוטאלית, לאמירה של אמת. צריך להיות אור לגויים".

בידוד לצורך יצירה
בשם האותנטיות הופכים הכללים בסיירת 'טוהר' לקשוחים. נוסף לכל המשמעת נדרשות הבנות להיות שנה שלמה בבידוד מעולם התקשורת. הן מתחייבות שלא להיחשף לעיתונים, רדיו או טלוויזיה לאורך כל שנת הלימודים. מטרת הבידוד היא להבטיח שהן יישארו נקיות מהשפעות זרות, כך שהיצירה תוכל לבוא ממקום פנימי נקי ומבורר.
"כדי להיות יצרן, אני חייבת להימנע מצרכנות של עיוותים שיהפכו את היצירה שלי לממוחזרת", מספרת לי תלמידה, שמתעדכנת דרכי לראשונה בנוגע לאירועים בצפון. "במקום לקבל מבחוץ מתפנה לי המוח להקשיב למה שיש בפנים, לדבר על זה עם ה' ולהוציא יצירה מתוך התבודדות".

בבתי ספר אחרים נחשפים התלמידים במשך כל שנות הלימודים לאלפי סרטים, על מנת להפנים את חוקי הקולנוע. איילת מסתפקת בחמש דקות סרט כדי שהבנות יבינו את הז'אנר, ולמרבה ההפתעה חמש הדקות מספיקות בהחלט.
"כשהייתי סטודנטית", מספרת איילת, "הלכתי לזכיין כבלים מפורסם מאוד לראיון עבודה. המנהל שראיין אותי התלהב מאוד ורצה לשים אותי בתפקיד של הפקת-על, אבל בסוף הראיון הוא אמר: יש לי רק שאלה קטנה, איזו סדרה אהובה עלייך? כשהוא שמע שאין לי בכלל טלוויזיה, הבן אדם פשוט החוויר וכמעט נפל מהכיסא. הוא אמר לי: איך את רוצה לעבוד בטלוויזיה כשאין לך אחת כזו? עניתי לו שסוחר סמים חכם אף פעם לא ישתמש בסמים של עצמו".

יותר מזה, מוסיפה איילת, עם כל הזוהמה האלקטרונית של ימינו המינימום זה להיות מבודד, לפחות מצד "לא תתורו". "אני ממש רואה הבדל בעבודות בין בנות שמקפידות על הבידוד לבין בנות שממשיכות לצרוך אמצעי תקשורת".

באמנות כמו באמנות, אמן רציני נדרש לגעת בתהומות נפשו כדי להוציא יצירה שיש בה אמת. תלמידות 'טוהר' מרגישות שדווקא השימוש בקולנוע פותח להן פתח בעבודת ה', מקדם אותן אל עצמן, ודרך היצירה מתגלות תהפוכות הנפש. אם בבתי ספר נחשבים במרכז הארץ ההתקדמות נעשית מתוך לחץ תחרותי, כאן טוענים כי כדי ליצור לא צריך תחרות או קנאה, אלא להיפך: להתרכז במה שיש לך ולהוציא את המרב.

"המסר הזה נכנס אחר-כך גם לחיים האישיים", משתפת אותי אברכית. "גם בבית אני לומדת לא להשוות עם אחרים, להגיד: זה הבעל שלי, זה הילדים שלי, ברוך ה'. זה מה שנתנו לי, איתם אני שמחה". חנפנים אינם מקבלים פני שכינה, מדגישה איילת בפני הבנות. אמן צריך להתנהל כמו שליח ציבור, עם הגב לאנשים ועם הפנים לה'. ללכת עם האמת הפנימית שלך, גם במחיר של רייטינג.

לחדור למבצרי התעשייה
לבנות בית הספר לקולנוע עוד אין תמונה ברורה של עתידן בעולם הקולנוע הזוהר, אבל הן בטוחות שאינן רוצות להיות מורות לקולנוע אלא לעסוק בפועל בתחום; בכתיבה של תסריטים או ביצירת מוזיקה קולנועית, כמובן תוך כדי גידול ילדים, רצוי מהבית. "אני לא בקטע שכולם יכירו אותי, 'סרטה של איקס'. לא רואה את עצמי צועקת פקודות כבמאית, אבל בהחלט כן בתחום הכתיבה, שהוא לב ההשפעה של הסרט", אומרת בנחרצות אחת התלמידות.

ויש להן בהחלט דוגמה טובה לכך. איילת, אם לילדים, עוסקת בהפקות בינלאומיות ומחלקת את זמנה בין בית הספר ובין עבודה נון-סטופ על סרטים וסדרות, שרבים מהצופים לא היו חולמים שהיא וחבריה עומדים מאחוריהם. הבנות מקוות שיום אחד אולי יוכלו להשתלב בחברת ההפקה הזו. עולם הקולנוע הוא רב-תחומי, בין בכתיבה ובין בחוש טכני. איילת מכוונת כל אחת לנישה שלה.


הוליווד אולי לא משתלבת כרגע עם סרטי שנה א', אבל פסטיבלי סרטים בינלאומיים מתקבלים בהחלט. מגמת בית הספר איננה להיות בית ספר מגזרי לדתיים, אלא לעבוד מראש במגמה להשפיע על השוק הבינלאומי. הדוגמה שמובאת היא הסרט 'מטריקס' – שובר קופות שנועד להעביר רעיונות רוחניים אך יועד לקהל אוניברסלי.

"אני רואה את הבנות מתערבבות בחברות הפקה של חוזרים בתשובה", פורשת בפני איילת את החזון. "אני עובדת כל הזמן בתוך עשייה של קבוצה גדולה של חוזרים בתשובה שפועלים בשקט. אנחנו מצלמים עכשיו סדרה שלמה בהפקה הוליוודית עלילתית. יש סרטים שלמים באירופה שמשחקים בהם גויים אבל המוחות מאחוריהם הם שלנו.

"אם נהיה נאמנים לעצמנו בתור אקזוטיים ולא ננסה להיות דוס מחמד, זה פשוט יקרה. סרט שמצליח בוונציה או בפסטיבל קאן בצרפת יתקבל אחר-כך מידית בארץ. בפסטיבלים בחו"ל, הסרטים שזוכים הם בדרך-כלל סרטים אותנטיים, שלא מנסים להתיפייף. סרטים שמוסלמים קיצוניים או קבוצות אנטי-קפיטליסטיות עושים במצלמה ביתית הזוכים במקומות הראשונים". 

 מגמה טיפולית

תחום נוסף שהבנות יוכלו להשתלב בו הוא הפסיכו-קולנוע, תחום שעומדת לפתח המדרשה בשנה הבאה. האפשרות לטפל באמצעות מצלמה נשמעת הגיונית מאוד, אך עד היום אין אף בית ספר בעולם שמלמד ריפוי באמצעות קולנוע. מכללת 'טוהר' תהיה כנראה פורצת הדרך בתחום זה.

בשנה הבאה ילמדו הבנות את התחום החדשני של תרפיה בקולנוע, במקביל לעבודה טיפולית עם ילדי גוש קטיף. הרבנית יפעת טל, שבמקצועה עוסקת בייעוץ ובטיפול משפחתי, תנהל את התחום. "ילדים נפתחים מול המצלמה יותר מאשר לפני המטפל", טוענת הרבנית. "באמצעות המצלמה אפשר לעשות דברים מדהימים, כמו למשל לצלם אחרים שמתמודדים עם הקונפליקט שלי, ודרך זה לקבל כוח לבחירה נכונה ולהבנה עצמית".

הסרטים שהפיקו השנה הבנות נולדו בעקבות תרגיל שהן קיבלו. התרגיל כלל עבודה מוקדמת באמצעות יוגה, במטרה לגעת בכאב, ולאחר מכן כתיבת מונולוגים אישיים של הבנות בעקבות החוויה. לאחר הקדמה זו ניתן התרגיל שעסק במצלמה של דין מול מצלמה של חסד. התלמידות המופתעות, שלא הבינו מה הקשר בין חסד ובין מצלמה, התבקשו לצלם חומרים הקשורים בחסד, עד שיפנימו את העובדה כי את מצלמות הדין המוכרות כל-כך מגוש קטיף אפשר להפוך גם למצלמות של חסד, כמו שקורה בפסיכו-קולנוע.

מתוך המונולוגים, במפתיע או שלא במפתיע, נולדו ארבעה-עשר סיפורים אישיים על גוש קטיף. ארבע-עשרה זוויות ראייה על החורבן שהתרחש. הבנות כולן חוו את כאב הפינוי על בשרן, אך כל אחת בחרה בזווית ראייה שונה לספר ממנה את הסיפור. בין הסרטים שעומדים כעת בשלבי סיום ניתן לראות סרט במבט פנימי על כרם עצמונה והתלבטות האריזה שלפני הפינוי, על נצר חזני מזווית הנוער. יש גם סרט קבלי שמדבר על שבר והתרוממות, וסרט שמהווה אמירה נוקבת על הממלכתיות שנשברה אצל אחת התלמידות, שהרגישה שהמדינה בגדה בה, סרט שצולם על הגג בעמונה וזוויות ראייה שונות על סיפור הגוש. 

 המשבר הוא מתנה
"הכול התחיל אצלי מתהליך של כאב", משתפת תרצה בן ארי, אם לשלושה ילדים. "אחרי גוש קטיף חוויתי שבר רוחני. היה קשה לי עם העובדה שכל-כך הרבה התפללנו לה' ולא היה נס, לא התרחשה הגאולה שכל-כך היינו בטוחים בה. אחרי הגירוש נשארתי להתמודד עם זה. יום אחד פשוט הבנתי שהכאב הוא המָתנה של ה', שאם לא היה הפחד העמוק מהגירוש לא היו נולדות התפילות החזקות והקרבה העצומה הדבקות. שכל השירה והתפילות לא היו הדרך אלא המטרה.

"הסרט שלי מורכב מסיפור אמיתי על שני אברכים שהולכים יומיים לפני הפינוי לשבעים קברי צדיקים להתפלל ולסיים את התהלים, ובקבר האחרון, של אסתר ומרדכי, הם מאבדים את דרכם. אסתר בעיני היא משל למלך שכמו בגירוש, מתגלה דווקא בהסתר".

למרות שהיה צפוי שבמהלך הכנת הסרטים ייתקלו הבנות בשאלות הלכתיות, ב'טוהר' לא נתקלו עד היום בקונפליקט כלשהו בין סרט להלכה. השנה עסקו הבנות בעיקר בסרטים דוקומנטריים, שאינם מצריכים עבודה עם שחקנים, אך גם בעתיד, אם יידרשו שחקנים הן ישתמשו בשחקנים גויים או בהיתר ההלכתי שאינו אוסר הופעת אישה דרך המסך. כחלק משייכותן לקהילת 'טוהר', ניצבת לימין הבנות הכוונה הלכתית על כל צעד ושעל.

"אנחנו נכתיב את הטרנד", אומרת איילת. "אנחנו נחליט מה יהיה להיט וייכנס לשוק. באירופה למשל יש עכשיו טרנד של ערבי תרבות רק לנשים. זה פותר הרבה בעיות. נכתיב את התנאים. בחוזים שלי, למשל, כתוב שאין הקרנות בשבת. מקבלים את זה. כשאני הולכת עם השל השחור שלי בעולם אנשים מכבדים אותי, כשאתה בא עם האותנטיות האקזוטית שלך ישר מקבלים אותך. בסופו של דבר", היא מסכמת, "הבנות שלנו, תוך כדי שהם עקרות בית הן יאכלו את כל הגאונים לארוחת בוקר".

קולנוע לאברכים
לאור ההצלחה עומדים ב'תורת החיים' להקים בשנה הבאה גם בית ספר לקולנוע לגברים. המטרה היא לאסוף קבוצה של אנשים שבאים מתוך עולם התורה ומאוחדים בתחושת שליחות ובהבנת הכוח שבמצלמה. עד כה נרשמו לבית הספר העתידי שישה-עשר בחורים. הקבוצה מורכבת מאלו שקולנוע הוא חלום ילדות שלהם, ומאלו שדווקא השליחות שבמקצוע משכה אותם.
החיבור בין ישיבה לבין עולם העשייה של הקולנוע אינו נראה מוזר לרבנית יפעת טל, שטוענת: "בית המדרש הוא מקום יצירתי מאוד. רק מדיבורי שולחן שבת אפשר לעשות סדרה שלמה. כשיש כלי להעביר את זה החוצה, התוצאות יכולות להיות מדהימות".
הרב יובל לנגזם, שעתיד לנהל את בית הספר הגברי בשנה הבאה, מדגיש דווקא את עניין השליחות. "יש לנו ציבור מובחר, אבל אין לו פה רציני בתחום הזה של המדיה. פשוט מאפיסים אותנו. עם ישראל יושב בתוך מחנה ריכוז, רק כשבמקום גדרות יש לו מסכים. המלחמה היום היא דרך אחיזת עיניים. זו המלחמה הכי קשה, ואנחנו כציבור חסר אונים מחויבים ללמוד את הכלים של המלחמה הזו.

ייקח מעט זמן עד שסרטי הבוגרות של 'טוהר' יצאו למסכי העולם הרחב ויאמתו או יסתרו את תקוות מקימי המקום. עד אז מקווים בטוהר שלפחות המושגים 'תקשורת' ו'מצלמה' יקבלו משמעות מלחיצה פחות בקרב הציבור הדתי-אמוני, ושעוד רבים יצטרפו בהמשך למלחמה באמצעות המסך. מהפכת הקולנוע של 'טוהר' היא רק שלב בדרך להפיכת סדרי עולם, רק ימים יגידו אם החזון יהפוך למציאות.