בשבע 201: תענית עוף צלוי

עודד מזרחי , כ"ד בתמוז תשס"ו

בעיירה אחת התגורר בעל עברה בשם אלימלך. באמצע חייו חש שמצפונו מייסרו, והחליט לתקן את מעשיו ואת אורחות חייו המקולקלים. אבל כיצד עושים זאת? כיצד הופכים חושך של עשרות שנים לאור? ממה ראוי לפתוח? היה לו ברור כי עליו לשנות לחלוטין את כל אורח חייו, לצום ולהתענות, אבל לא ידע בדיוק כיצד.

אלימלך החליט לנסוע אל הרב מרדכי מלכוויטש, שידריכו בדרכי התשובה. כל הדרך דמיין לעצמו כיצד הוא מתענה, טובל במקווה קפוא כמה פעמים ביום ומתגלגל בשלג. הוא נכנס לחדרו של הרב הקדוש והחל להתוודות על כל חטאיו. לאחר מכן אמר בקול בוכים: "אני מקבל עלי ברצון את כל התעניות והסיגופים שהרב יצווה עלי לקיים. אני מוכן אפילו לגלות מביתי ובלבד שעוונותי יתכפרו בכך!"

הרב התבונן בו במבט חמור ואמר: "האם תהיה מוכן לקבל עליך כל אשר אצווך, מבלי לסטות מדברי ימין ושמאל?"
אלימלך הבין שהרב עומד לתת לו תיקון כבד מנשוא, אבל גמר בנפשו לקיים כל דבר שיידרש, ובלבד שיתכפרו מעשיו והוא יזכה לחזור לדרך המלך.

הרב החל להורות את תיקונו: "ובכן, כך תעשה: מדי בוקר תעלה על שולחנך פת חטים נקייה עם תרנגולת צלויה, לפת טובה ושמנה עם ליטרת בשר מובחר ולפתן מתוק לקינוח. לאחר הסעודה תשתה בקבוק יין משובח..."
אלימלך לא האמין למשמע אוזניו. במקום לשמוע על צומות ממושכים וסיגופים קשים, הוא שומע מפי הצדיק שעליו לזלול ולסבוא ביתר שאת?!

הרב המשיך בדבריו: "... וכך תעשה גם בערב. תאכל אותה ארוחה, בלי שום שינוי, ולאחר מכן תישן על מיטה מוצעת היטב עם כרית נוחה".

כאשר הבחין הרב במבטו המשתומם של אלימלך, חידד את דבריו: "וחס שלום, לא תעשה שום עינוי וסיגוף! כך תתנהג במשך שנה תמימה. בסופה חזור אלי, ואז אראה מה לעשות. האם דברי ברורים?!"

בשל נחרצותו של הרב ומרוב תדהמה, לא הצליח אלימלך לפצות את פיו. הוא הנהן בראשו בהכנעה ויצא מהחדר.
הדרך חזרה לביתו חלפה עליו בקושיות על דברי הרב: במקום תעניות וסיגופים עליו להתענג ביתר שאת בתענוגי העולם הזה ולהתבוסס עוד יותר בתאוותיו – ועוד להאמין כי בכך יסור עוונו וחטאתו תכופר?! איך יתכן שהרב לא אמר לו מילה אחת על תפילה בכוונה ועל קביעת עתים לתורה?! הוא התלבט אם לקבל את עצתו המוזרה של הצדיק, ובסופו של דבר הכריע בנפשו לקיים את הדברים כלשונם.

כאשר הגיע לביתו, החל לנהוג לפי דברי הרב. מדי בוקר ומדי ערב הניח על שולחנו את כל המעדנים שציווה הרב לאכול ולשתות. כאשר לעס את הבשר המשובח, הרהר בנפשו: אני, החוטא והפושע, המורד באלקים חיים, אוכל בשר משובח – הרי היה ראוי שאגרוס בשיני חצץ! בעת שקינח את סעודתו בלפתן, חשב: הרי הטבעתי את נפשי האצילה שירדה משמי מרומים ביוון מצולה ובעמקי הקליפות, ואיך אוכל להתענג עתה מפרי מתוק וטעים?! הרי היה ראוי שאוכל מרור... וכאשר הערה לגרונו בלגימות קצובות את היין המשובח, זלגו עיניו דמעות, אבל הוא אנס עצמו לקיים את דברי הצדיק.

וכך חלפו הימים במאכל ומשתה ערבים מחד גיסא, ובמרירות נפשית על כך מאידך גיסא. מעיו התהפכו בקרבו והוא שפך דמעות כנחל מעומק לבו. אלימלך היה איש בריא ובעל בשר, אבל במקום להשמין, החל לרזות מרוב בכי וצער בעת אכילתו. וכך, במשך השנה הלך גופו והצטמק, עורו צפד על עצמותיו והוא נעשה, לחרדת בני ביתו, כשלד היבש, שכוחו סר מעליו.

כאשר תמה השנה הקשה מנשוא, נזכר כי עליו לנסוע שוב ללכוויטש, אבל לא ידע איך יעשה זאת לנוכח חולשתו העצומה. בכוחותיו האחרונים מצא עגלה פנויה וטיפס עליה בקושי רב. גם בעת הנסיעה לא שכח לאכול את מעדניו, בעודו גונח ומתייפח.
הוא נכנס לחדרו של הרב כשהוא רזה, מיוסר וחלוש, כאילו התענה את כל התעניות שבעולם. הרב הביט בו ופסק שיחדל מיד מההנהגה שקיבל לפני שנה והעניק לו במקומה הנהגה של חיים יהודיים מלאים בתורה ותפילה לפי שורש נשמתו. אלימלך נעשה בעל תשובה גמור.
הצעות לסיפורים odedmiz@actcom.co.il