חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 201ראשיהפצה

מלחמת האזרחים - בגליון השבוע

מלחמה הפתאומית שנפתחה על ישראל, מרבית החיילים בחזית הם האזרחים תושבי הצפון *בישיבות ההסדר בקרית שמונה ונהריה יוצאים התלמידים לעודד את יושבי המקלטים
20/07/06, 06:53
עפרה לקס

הרב דרורי קובע: "זה הזמן להישאר, נחלה לא עוזבים" *ומנגד התגייסה הציונות הדתית לענפיה – מהאולפנות והישיבות ועד יישובי יו"ש – לקלוט את המשפחות שנמלטו מההפגזות *"אני מרגיש כמו פליט בלבנון", אומר תושב קרית שמונה, "אבל מקווה שהפעם צה"ל יגמור עם זה אחת ולתמיד, ונוכל לגדל את הילדים בשקט"

האוזניים רותקו למקלטי הרדיו, העיניים התקבעו מול מסך המחשב או הטלוויזיה, והמהדרין קנו עיתונים. נדמה כי השבוע איש מאזרחי ישראל לא הרשה לעצמו להשתבלל. במדינה הקטנה הזאת, שנאלצה השבוע להתמודד בשלוש חזיתות, האירועים רדפו זה את זה. בידי מי שלא שמע חדשות שעה וחצי היה מידע ישן: קריסת בית, מטוס שלא הופל, פצועים חדשים, טווחים חדשים ומלחמה פסיכולוגית מתמדת של 'מנהיג הכנופייה', כפי שקרא לו מפקד חיל האוויר (ובצדק).

בתוך הסבך הזה ניסינו לעצור מעט; לרדת לרמת האנשים הקטנים, אלה שמעניקים למושג 'אזרחי הצפון' את ממשותו. חלק מהאנשים האלה ירדו לאחרונה לאזור המרכז ומצאו לב פתוח, אחרים דווקא נשארו לעזור ולתמוך במי שצריך. חלקם נפגעו כלכלית מהמציאות של הימים האחרונים והם מודאגים, ואחרים שגם נפגעו מאמינים שהכל לטובה.

מה שמאחד את כולם הוא הבקשה מצה"ל שהפעם המכה תהיה קשה וכואבת, וגם ניצחת, ולא חשוב כמה זמן זה ייקח. הם מתפללים שהשהייה במקלטים תהיה מציאות רחוקה, ותהפוך למיתוס שמסופר לנכדים צמאי סיפורים על כיסא הנדנדה בחצר הבית.

גם רסיס יכול להרוג
המטח הראשון של טילי הקטיושה על צפת תפס את תלמידי המכינה הקדם-צבאית 'אורות האר"י' בעיצומו של צום י"ז בתמוז. חלקם נחו בחדרים, אחרים למדו בבית המדרש. שלושה ימים אחרי, גיל, תלמיד המכינה, מספר את קורות אותו היום. עדיין נרגש מאוד.

"עם המטח הראשון כולנו רצנו למקלטים. ואז נהיה 5 אחר-הצהרים. אמרנו: 'מה, נירקב כאן?' יצאנו החוצה, ואחרי שעתיים וחצי נפל המטח השני. כשזה נופל אתה לא יכול לזוז. רסיס של קטיושה עף לקרוון אצלנו וקרע אותו. תמיד חשבנו, מה זה רסיס? עכשיו אתה רואה שזה יכול להרוג בן אדם".

מי שראה את גיל בתפילת ערבית של סיום הצום מספר שידיו רעדו כל התפילה. מאוחר יותר קיבל אבי שחר, מנכ"ל ישיבת נחלים, טלפון מראש המכינה, שביקש ממנו שהישיבה התיכונית תפתח את חדריה ותארח אותם. שחר נענה. הישיבה הגיעה לנחלים ביום שישי, אבל הדי ההתפוצצויות ליוו את התלמידים גם לאורך השבת: "כל טריקת דלת וכל גרירת כיסא הקפיצו את כולם", מספר גיל. "ברוך ה' שזה כבר הולך ונרגע, אבל אף אחד לא רוצה לחזור לצפת בינתיים".

הלקח של גיל וחבריו הוא הזדהות עמוקה יותר עם סבלם של אנשי שדרות וקו העימות. כשהמושגים 'מטח', 'נפילות' ו'רסיסים' נהיים קרובים, התובנות משתנות: "עכשיו אנחנו מבינים שפשוט אי אפשר לחיות במציאות כזאת".

אבי שחר, מנכ"ל ישיבת נחלים, דיווח לממונים עליו על פרויקט האירוח של ישיבת נחלים, ואז החליטו במרכז ישיבות בני עקיבא שבעצם כדאי לפתוח כמה שיותר מוסדות לאירוח משפחות ובני נוער מהצפון. הטלפון פורסם בטלוויזיה, ומאז החלו לזרום הפניות. נאמנים לשיטת 'אמרת – עשית', הטילו ראשי מרכז ישיבות בני עקיבא את ניהול הפרויקט על שחר. בתחילת השבוע הוא הסתובב בין המקומות השונים, עסק בהרמת טלפונים, בהסברים, שכנועים ובתיאום אחראי לכל מוסד. כשהיה לו רגע לחשוב גם על משפחתו האישית, הוא דאג לברר מה קורה בחיפה המופגזת, מקום מגוריו בכל ימות השנה.

"אני מקווה שלא אצטרך למצוא להם מקלט", הוא אומר בספק-הומור. "המלחמה היא הפעם העורף, ואם אזרחי המדינה יהיו רגועים צה"ל יוכל לעשות את העבודה. אני אמנם לא בעד להיבהל ולצאת, אבל אני חושב שזה לא נכון שלא לתת לאנשים לצאת. אלה עלולים להטיל מורך באנשים שנשארים. מה שבטוח הוא שאנחנו לא שופטים את אלה שמגיעים לכאן".

בית פתוח, לב פתוח
עבור בני יצחקי הפכו החיים בקריית שמונה לבלתי נסבלים. רעש השיגורים ופחד הנפילות לא נתן למשפחתו מנוחה. יצחקי העמיס על האוטו את האישה, את הבת וחצי בית, והגיע לאולפנת 'רעות' בפתח תקווה. "זה מזכיר לי את הפליטים בלבנון", הוא אומר, אבל מעביר לצה"ל מסר של חיזוק: "אני מקווה שהפעילות תהיה ארוכה הפעם. אי אפשר לגדל ככה את הילדה, כשכל פעם שמתחשק להם הם יורים עלינו קטיושות. שיגמרו עם זה אחת ולתמיד. שיהיה לנו שקט".

ארץ ישראל היפה קיימת כל השנה, אבל במצב חירום הדברים מתחדדים. אולי זה בגלל שהמחלוקות יורדות למחתרת, ואולי בגלל כוחות הערבות ההדדיים שיוצאים לפועל בשיא הכוח. גל האירוח שהחל בסוף שבוע שעבר הלך והתעצם ככל שנקפו הימים. קייטנות שפתחו תנועות נוער, פנימיות שפתחו את שעריהן בפני משפחות – כגון האולפנות והישיבות, וגם כפרי נופש, קיבוצים ומושבים ומשפחות פרטיות.

בין הראשונות להתעורר ליוזמה הזו היתה העיר רעננה, שמאחוריה היסטוריה של עריכת קייטנה לילדי שדרות וגם יום כיף לילדי מטולה. בניגוד למוסדות שמחזיקים חדרי אירוח, ברעננה מדובר במשפחות שפתחו את ביתן ואת לִבָּן הפרטי.
מיכל ירון מעיריית רעננה חושפת טפח מתהליך ההתארגנות והתיאום שערכו אנשי המחלקה לשירותים חברתיים בעירייה, ומדבריה עולה שמושקעת מחשבה מרובה בתהליך הזה. "יש צורך בשיבוץ נכון. כל משפחה שמציעה לארח עוברת סדרה של 20 שאלות, כדי שנתאם גילאים משותפים, נגישות לנכים ולקשישים, שמירת שבת ומסורת ועוד. הילדים שכבר הגיעו שובצו בקייטנות העירוניות, והקשישים הוזמנו ליטול חלק בפעילות הענפה של מועדוני גיל הזהב בעיר".

מרסלו וג'ודי לוין פתחו את גן 'צ'יקיטיטס' שלהם, המאויש כל השנה בילדים קטנים, לשתי משפחות, אחת מנהרייה ואחת ממעלות. "הם מרגישים שזרקו אותם מהבית שלהם עם פצצות", אומר לוין, ומספר שכבר נוצר קשר חברי. "בין הילד שלי לילד שלהם נוצר חיבור טוב, ונראה לי שיש אפשרות שיהיה כאן קשר ארוך טווח". שתי המשפחות המתארחות כבר הזמינו את משפחת לוין לביקור גומלין בבתיהן. עכשיו כולם מקווים שביקור הזה יוכל להתממש כמה שיותר מהר.

מטבע הדברים נפתחו הבתים גם ברחבי יו"ש, שהפכו להיות בטוחים יותר מחיפה, צפת ואפילו תל אביב. משפחות מוזמנות ומגיעות לחברון, לבנימין ולשומרון, וגם לבית ספר שדה גוש עציון, שבו המשפחות המתארחות נהנות גם מהפעלות.
מתיישבי יהודה ושומרון אף הוציאו קבוצות של עובדים סוציאליים ומתנדבים, אשר עוברים בין יושבי המקלטים ומחזקים את רוחם. השיחות סובבות סביב התנהלות במצבי לחץ וחרדה, וגם חשיבות אחיזתנו בארץ ישראל.

"זה יצר מצב מעניין", אומרת אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע. "בשנה שעברה עשינו 'פנים אל פנים'. אז המלחמה היתה על הבית שלנו וביקשנו מהם עזרה. היום המלחמה היא על הבית שלהם, ואנחנו מיוזמתנו מגיעים אליהם שוב ומעודדים אותם. התגובות מדהימות".

לא זזים מקרית שמונה
שבת פרשת פנחס היתה 'שבת ישיבה' בישיבת ההסדר בקריית שמונה. הבחורים, אם אתם שואלים, נשארו. ביום חמישי שקדם לשבת, כשהעניינים התחילו להתחמם, כינס ראש הישיבה את תלמידיו ודיבר איתם על הצורך להישאר במקום דווקא בימים טרופים ומסוכנים אלו.

הרב צפניה דרורי דיבר ריאלית וגם אמונית. בחשבון פשוט, אמר לצאן מרעיתו, הסיכוי להיפגע קלוש ביותר. במישור האידיאולוגי הוא הוסיף: "תגידו לאמא 'אני חייל, אני בצבא'". הוא דיבר על כך שהליכה מן המקום פירושה ויתור על כוח העמידה והאחיזה בארץ ישראל, ואת זה עם ישראל לא יכול להרשות לעצמו. קלטות מן השיעור שוגרו לאמהות מודאגות, כדי שאלה יבינו מדוע ה'תכשיטים' מעדיפים להישאר בחזית ולא מאחורי הסינר שלהן.

באותו יום, אגב, התקשר ראש העיר חיים ברביבאי לרב דרורי, ושאל אם התלמידים יוכלו לחלק מזון במקלטים בעת הצורך. הרב נענה מיד.
"זה הזמן להישאר כאן", אומר הרב. "צריך לחזק את הלבבות של תושבי העיר וגם את החיילים. כשצה"ל מגיע לכאן ורואה עיר חיה, הוא יודע על מה הוא נלחם, וזה תורם למוראל ולנחישות שלו".

שאלו רב ליטאי אם מותר ללמד בימים אלה בשדרות, והוא השיב שזהו מקום סכנה ואסור לאדם להכניס עצמו לשם.
"אני לא שמעתי שרבנים ליטאיים עזבו את ירושלים כשהיו פיצוצים ברחובות שם. ואם אנחנו נמצאים בתקופת בין המצרים, תארי לך שתושבי ירושלים היו בורחים ממנה בזמן המצור. הלבנונים בורחים כי אין להם שורשים, אבל אנחנו לא. נחלה לא עוזבים. אנחנו יודעים שבסוף יהיה טוב".

ישיבת ההסדר 'נהר דעה' בנהרייה הוקמה לפני 10 שנים. היה זה לאחר מטחי קטיושות מרובים ששוגרו לצפון הארץ והביאו איתם את מבצע 'ענבי זעם'. קובי ויצמן, מנהל הישיבה, מספר שהיתה אז נהירה מן המקום, והישיבה היתה התשובה. היא הוקמה כדי להיות בית של תורה בעיר ומקור חיזוק לתושבים.

בית המדרש של 'נהר דעה' פעיל גם הוא בימי עימות אלה, והלימוד נערך במקלט של בית ספר סמוך. התלמידים מחולקים לחוליות שחילקו מזון ומזרונים לתושבים, וגם לכאלה שתפקידן לעודד ולהעלות את המוראל. "הכל נעשה בתיאום עם כוחות הביטחון, ובצורה שמאפשרת גם להמשיך וללמוד", מרגיע ויצמן.

בלחץ ההורים שוחררו התלמידים בשבת החולפת לביתם, אך בתחילת השבוע הם החלו לזרום בחזרה. ויצמן סיפר כי ברית לאחד מבניו של האברכים נערכה ביום שני במקלט המוגן.

גם לראשי 'נהר דעה' ברור כי יש חשיבות עליונה להימצאותה של הישיבה בעיר בימים כאלה. במשך כל השנה מתקיים קשר רצוף עם תושבי העיר, ולא ייתכן לעזוב אותה בעיתות מצוקה. מנגד, דילמת האחריות על התלמידים אינה פשוטה.
ראש הישיבה, הרב אליהו בלום, מסביר שלא היה קל להכריע בשאלה אם הולכים או נשארים. גם לו מוצגת השאלה על המורה שביקשה ללמד בשדרות ונענתה בשלילה. "השאלה הזו, הקשורה למקום סכנה, היא שאלה פרטית. במישור הפרטי כולנו שמחים שכשנופל טיל על בית ריק, שהמשפחה שמתגוררת בו איננה נמצאת", אומר הרב, "אבל הישיבה שהוקמה בנהרייה נוסדה שם מתוך זיקה ואחריות לכלל. מי שנשאר בעיר זו בדרך-כלל האוכלוסיה שאין לה לאן לעבור ואין לה גם איך, והיא זקוקה לחיזוק ועידוד. אין ספק שכל אדם יודע שהישיבה נמצאת שואב מכך עידוד רב, וכולם צריכים הרבה תעצומות נפש כדי לעבור את התקופה הזאת".

תרגולת קטיושה
חגית לאופר, אם לארבעה שבעלה לומד בישיבת קריית שמונה, כבר מתורגלת. משפחת לאופר מתגוררת במקום כבר כמעט 10 שנים, וחגית אומרת שמה שקורה היום בקריית שמונה קטן על המציאות שלה היו מורגלים תושבי המקום לפני היציאה מלבנון. בעימות הנוכחי מטרות אחרות קורצות יותר לחבורת המרצחים מלבנון.

משפחת לאופר לא התלבטה אם לרדת לאחת מערי המרכז. "זה לא שלא אכפת לנו מהילדים שלנו, אבל אחת המטרות שלשמה באנו לכאן היא לחזק את העיר מכל הבחינות. גם כשקשה, אנחנו כאן". לאופר מספרת שהילדים אינם שרויים בחרדה. הם מכירים קטיושות ומקלטים, ואין ספק שגם הרוגע של ההורים משפיע.

יגאל, הבעל, מספר שהיו תקופות קשות יותר, שבהן ידעו שאחרי כל לבנוני שנהרג קריית שמונה תחטוף. "ואז כל פעם היו פקקים ביציאה מהעיר, ואנשים היו נוסעים לצימרים בסביבה עד שהכל ייגמר. בשלב מסוים החלטנו, כמה חברים, שמספיק. אנחנו נשארים גם כשיש קטיושות, וזה נתן לנו המון כוח וביטחון. יש קצת קטיושות, בסדר, לא צריך לעשות עניין מכל דבר. נכנסים למקלט ואחר-כך יוצאים ממנו".

חגית ממשיכה: "יש המון חשיבות לעובדה שהישיבה נשארת כאן. עצם הידיעה הזו נותנת לתושבי המקום כוח. הקשר שלנו עם האוכלוסיה הוא רצוף, ובנוי על שנים של יחד, תרומה לקהילה וגם קבלה ממנה. אני רואה איך הבחורים מגיעים בשיעור א', ואיך הם משתנים ונפתחים כתוצאה מההשפעה של העיר עליהם".

התיירים חזרו הביתה
אורחים מארצות הברית ומאוסטרליה היו אמורים להתארח השבוע ב'בית ברנדה', שישיית צימרים במושב בן עמי, מזרחית לנהריה. "הם ביקשו סליחה וביטלו", מספר בובי, בעל המקום, "והאמת היא שגם אנחנו לא רוצים את האחריות הזאת". נכון לכתיבת שורות אלה ספגה בן עמי לפחות שש קטיושות, ולא היתה פגיעה באדם או בבית. אבל איש אינו מבטיח שכך יהיה גם בהמשך. "היו תקופות שנפלו כאן קטיושות בודדות, וביקשנו מהמתארחים להישאר איתנו במקלטים שלנו, אבל הפעם זה סיפור אחר. צריך לנקות את כל הצפון".

בובי וברנדה שפירו עסקו בעבר בחקלאות, ולפני 12 שנה בנו את יחידות האירוח ועברו לתיירות. הצימרים הם מקור פרנסתם, והקיץ הוא העונה החמה. נכון להיום ביטלו עוד שתי משפחות שקבעו אירוח לאוגוסט, ובובי וברנדה לא יודעים מתי ואם הם יקבלו פיצוי על ההפסד הכלכלי הזה. מה שמדאיג אותם\ ובעלי עסקים קטנים צפוניים אחרים, הוא התקנה החדשה של הבנקים הנוגעת למשיכת יתר. "כעת, כשאין לנו הכנסות, ניכנס לאוברדראפט גדול. צריך להגיד לבנקים שלא יחסמו לנו את הצ'קים ואת החשבונות, כי עד שנתאזן יכול לקחת הרבה זמן".

גם ליונתן וליעל אחיטוב יש צימרים. והם ממוקמים בקריית שמונה. "היו באים להתארח אצלנו הרבה, ופתאום גילינו שאנחנו מוקד עלייה לרגל. לפני 13 שנים החלטנו לעשות מזה עסק, ואפילו שאמרו שאף אחד לא יגיע לקריית שמונה כדי להתארח, אנשים מצביעים ברגליים, כי זו באמת עיר מקסימה", אומרת יעל.

בני הזוג אחיטוב הם מורים בשנת הלימודים, ואנשי תיירות בחופשים. מאז שהקימו את הצימרים ועד היום הם ידעו תקופות של קטיושת. "היה 'ענבי זעם' והיה 'דין וחשבון', ולמדנו שלישראלים יש זיכרון מאוד קצר. מיד כשנגמרות הקטיושות הם חוזרים לכל אתרי התיירות. היו תקופות שיום למחרת המטח הגיעו לכאן אנשים".

אגב, ציבור המתארחים כולל משפחות דתיות רבות (גם בשל הטבה משמעותית למשפחות מרובות ילדים, כי "החלטנו שגם משפחה גדולה זכאית לצאת לנופש"). המשפחה שקבעה לה נופש להשבוע הבטיחה שברגע שהכל ייגמר היא מגיעה.
יעל אחיטוב מפסיקה לרגע את שיחתנו הטלפונית ומתנצלת: "הנכדים אצלנו, ואנחנו צריכים להאזין היטב אם ה'בום' ששמענו הוא נפילה או שיגור. אם זו נפילה, כל אחד תופס ילד ונכנסים לחדרי הביטחון".

גם האחיטובים אינם יודעים אם ומתי יקבלו פיצויים על ההפסד הכלכלי שנגרם להם. "יכול להיות לנו הפסד גדול מאוד, אבל אני מאמינה שהכל יסתדר. ואם ניפגע כלכלית, מה זה לעומת פגיעה בנפש ופצועים?"

מתלבטים בעיר האדומה
"לבלות בגדול כל אחד פה יכול, כי זה המקום – חיפה", שר התקליט בהמתנה למענה מעמותת התיירות חיפה. אם בבן עמי ובקריית שמונה המציאות של קטיושות מוכּרת, החיפנים נדחפו פתאום למציאות כואבת וזרה. התיירים אינם מגיבים בצורה אחידה על המצב החדש שנוצר. במלון 'שולמית' שעל הר הכרמל מספרים שהיתה תנועה ערה מאוד של מבקרים, ועכשיו היא איננה עוד. במלון 'נוף' העירוני יש ביטולים, "אבל עדיין לא התרוקן לגמרי". האורחים של בית ההארחה 'בית שלום' כנראה אופטימיים יותר, וממשיכים להינפש בחדרים ששכרו, ובמלונות 'דן פנורמה' ו'דן כרמל', שהתפוסה שלהם היתה אמורה לעמוד הקיץ על 100 אחוזים (אחרי שנות ציפייה לא מעטות), עומדת התפוסה כרגע על 70 אחוזים, הרוב מאנשי תקשורת.

עדי מאור, מנכ"ל המלונות, מספר שאחרי נפילת הקטיושה בסטלה מאריס, רוב הנופשים שהגיעו לבילוי של סוף שבוע לא נתנו לנסראללה לקלקל להם את התכניות. ביום ראשון, אחרי המטח הקטלני שרצח שמונה אנשים, חלק גדול מהתיירים ארזו את מיטלטליהם ועזבו. כרגע, הנזק של מלונות 'דן' נאמד בכמה מיליוני שקלים, אבל למרות הכל המלון מתעקש לתת שירותים כרגיל ולא לצמצם את שירותיו. "אנחנו לא רוצים להעניש את מי שפה".

דווקא בחמשת החודשים הראשונים של השנה האזרחית נרשמה עלייה של 25 אחוזים בתיירות הנכנסת, לעומת השנה שעברה. השיפור הזה היה נדבך נוסף בגרף העולה של מצב התיירות בארץ, ענף שמנסה לשקם את עצמו מאז האוטובוסים והקניונים המתפוצצים. משרד התיירות עדיין לא אמד את הנזק הכללי שנגרם לענף הפעם. כלכלנים אומרים שהכל תלוי באורך העימות. מלחמה קצרה שווה התאוששות מהירה, עימות ארוך פירושו נזק כלכלי ששוב ימשוך את עסקי התיירות למטה.

ממשרד התיירות נמסר כי השר יצחק הרצוג נועד עם ראשי הענפים העוסקים בתיירות, בהם חברות טיסה ישראליות וזרות, מובילים, סוכני נסיעות ומלונאים, במטרה לצמצם את הנזק לכמה שפחות. הללו אמרו כי הביטולים מתמקדים כרגע רק בצפון הארץ. בדרום ובים המלח נרשמת תפוסה גדולה מן הרגיל. העוסקים בענף אמרו עוד, כי ככל הידוע בתיירות הנכנסת אין ביטולים. תיירי חוץ מגיעים לישראל, ופשוט משנים את מסלולי הטיול שלהם. עם זאת, איש אינו מבטיח כי המצב יימשך.

איתנות עורפית מדהימה
נכון לכתיבת שורות אלה, הפגזים ממשיכים לשרוק מעל ראשיהם של מיליון אזרחים בישראל, והמנגינה שהם יוצרים אינה ערֵבה. למרות האמור, נראה כי תושבי המדינה מפגינים חוזק ונחישות, ומעניקים לצה"ל ולראשי המדינה רוח גבית שאלו לא ציפו לה. שר הביטחון עמיר פרץ כינה את איתנותו של העורף "הפתעה אסטרטגית", ואמר כי ארגוני הטרור בנו על כך שהעורף הישראלי חלש.

נראה כי לא רק ארגוני הטרור הופתעו, אלא גם הממשלה עצמה. לו היה מביט שר הביטחון הנכבד במקורותינו, היה מגלה עד מהרה כי יש לו עסק עם אנשים קשי עורף, כאלה ש'באסה' לפעמים להנהיג אותם, אבל בימים טרופים זה משתלם.
כדאי שמר פרץ וחבריו יפנימו שהעם חזק, והרוב הדומם מוכן גם לספוג למען החוסן האישי והכללי. בתוך התפילות של הימים האלה, אפשר גם להכניס בקשה קטנה ולכאורה לא שייכת: שהמסר החשוב הזה יהיה חלק מהפקת הלקחים של סוף המלחמה.
ofralax@walla.co.il