בשבע 201: מלחמת שלום ההתכנסות

עבור אבירי ההתכנסות, מטרת הניצחון במלחמה הנוכחית היא הגשמת החלום לגרש עשרות אלפי יהודים ממולדתם

אליקים העצני , כ"ד בתמוז תשס"ו

כאשר אדוני הארץ, האליטות השליטות, הרכיבו את מטען השלום ואנחנו ניסינו להזהיר מפניו, התקשורת העוינת סתמה לנו את הפה. עכשיו, שהמטען הזה מתפוצץ לכולם בפנים, שוב משתיקים אותנו, והפעם עושים זאת חברים וידידים. לא יפה לומר "אמרנו לכם", הם אומרים. לא יפה לומר "צדקנו".

הצניעות היא תכונה אצילית, אך כאן היא נובעת מהנחה מוטעית שהעובדות ידברו בעד עצמן, וכי עכשיו יכירו גם שוטי השלום בעובדות הטופחות על פניהם ויראו איזה אסון לאומי הביאו על העם בעיוורונם ובעיקשותם.
טעות! הסתכלו איך שמעון פרס רוכב שוב, ותבינו שאין סוף ואין גבול ואין תחתית לאווילות השחצנית המאפיינת את השמאל, מדור לדור.

לכן, חברים, הסירו את המחסום מפיכם וזעקו בקול גדול: "אמרנו לכם!" אל תאזינו יותר לקנאי השלום, להוזי השלום, למשיחי השקר של השלום, לשוטפי המוח של השלום, המנהלים זה עשרות שנים לוחמה פסיכולוגית נגד עמם ודוחפים אותו מאסון לאסון!
זה לא הזמן לאנינות טעם. יש להצביע בגלוי על האחראים לדמם השפוך של 1,500 קרבנות השלום של אוסלו וחללי ההתנתקויות החד-צדדיות – מן הלבנון ועד חבל עזה.
צריך גם להזהיר ולומר: מי שלמראה התוצאות הנוראות של שתי הבריחות עדיין מתעקש להכין לנו את האסון הבא, אסון ההתכנסות, אחריותו כשל פושע בדם קר ובכוונה תחילה.

ההחמצה של המלחמה
צ'רצ'יל בזכרונותיו מתאר, להפתעת הקוראים, עד כמה היתה תועלתן של ההפצצות האוויריות על גרמניה מוגבלת. ערים שלמות נהרסו, ומכונת הייצור והמלחמה הגרמנית המשיכה לתפקד. גם האבדות הכבדות באוכלוסיה האזרחית לא פגעו משמעותית במוראל. אך לא עלה על דעתן של בנות הברית להימנע מכיבוש השטח, ובכל זאת צבאות הכיבוש לא טבעו ב'בוץ הגרמני' או ב'בוץ היפני'. אחרי שהכתיבו בהצלחה את תנאיהם של המנצחים, הם הוציאו את צבאותיהם וסיימו את הכיבוש.

שהייתו היתרה של צה"ל בלבנון אחרי מלחמת שלום הגליל אינה צריכה להביא למסקנה שעצם הכניסה הקרקעית לחיסול מדינת אש"ף ולהפסקת הירי וההתקפות מן הצפון היתה מיותרת. לולא תכניתו המגלומאנית של שרון 'לעשות סדר' בלבנון – להמליך את הנוצרים, לגרש את הפלשתינים לירדן, להפיל שם את המלוכה ולהקים תחתיה מדינה פלשתינית – היינו יוצאים מבעוד זמן, מבלי לשקוע בשום בוץ.

השהייה הממושכת מדי והבריחה המבוהלת מדי, שתיהן כאחת מרתיעות אותנו היום מכניסה קרקעית נוספת ללבנון. אצל השמאלנים פועל גם תסביך הכיבוש – שחס וחלילה לא ניראה לרגע ככובשים.

אולם בשלט הרחוק ששמו חיל האוויר כנראה לא די, ולא היה מנוס מתפיסה צבאית של השטח. מי ייתן שלא איחרנו שוב את המועד, ומחדל אי הפעלתו של צבא היבשה לא ייחשב בסופו של דבר כהחמצה של המלחמה הזאת.

פעמים רבות כל-כך החליפו דיסקטים בראשי הפיקוד הצבאי העליון. לחשוב רק על אשפה כמו דוקטרינות ה'הכלה', 'העצימות הנמוכה', 'הפתרונות המדיניים' כתחליף לכוח הצבאי – עד שעולה השאלה: אולי יש צורך לשוב ולהחליף דיסקט?

נלחמים למען ההתכנסות
בראשית היתה ההתנתקות, והיא העלתה לשלטון את החמאס. בתגובה הורו האמריקנים לישראל לשים מצור על החמאס, להרעיב את הרצועה ולהמטיר עליה אש. הם גם המציאו את הרעיון הגאוני של משאל עם, בהנחה שהפלשתינים המורעבים יצביעו בעד אבו מאזן, הבובה האמריקנית, וידיחו את החמאס. האמריקנים דאגו גם להמשך: הקימו לאבו מאזן חיל חדש ואילצו את ישראל לחמשו ב-3000 רובים ומיליון כדורים. רובי ההתכנסות של אולמרט החליפו את רובי אוסלו של פרס, שקניהם כבר נשחקו מרוב יריות על יהודים.

האמריקנים גם דאגו שאבו מאזן יחייל אצלו את הטרוריסטים מכנופיית 'אל-אקצה', ובכך היה אמור לצאת ידי חובת פירוק ארגוני הטרור – מקרא מפורש במפת הדרכים.

והעיקר: האמריקנים אילצו את אולמרט לקבוע מועד לפגישה עם אבו מאזן, שבו יודיע ראש ממשלת ישראל על שחרור אלפי מחבלים.
הסוד הזה נתגלה עכשיו, כשאולמרט התפלא בקול רם: הלא הבטחתי לבוש לשחרר מחבלים, לולא נחטף החייל!
על המהלך הזה השיבה איראן בחטיפת החייל, שהיתה אמורה להביא לשחרור אלפי מחבלים ולבצר בעזרתם את מעמדו של החמאס, במקום שחרור ישראלי-אמריקני, שהיה בונה מחדש את אבו מאזן. בתגובה הפעיל צה"ל יש קשה כנגד החמאס בעזה, וזה זעק לעזרה. המהלך האיראני הנגדי היה פתיחת חזית שנייה בלבנון.

מטרות המלחמה של ישראל-של-אולמרט, ארה"ב, סעודיה, מצרים וירדן זהות: למנוע ניצחון מאיראן, האויב המשותף, ולהשליט את יקירי המערב: סניורה בדרום לבנון, ואבו מאזן ביש"ע ובמזרח ירושלים. מכאן התמיכה הבלתי רגילה שלהם בהמשך הלחימה הישראלית, שנלחמת גם למענם, ומכאן הנחרצות והנחישות הבלתי אופייניים מצד אולמרט וממשלתו.
את ההמשך אנחנו שומעים בבירור מפיהם של קונדוליסה רייס, דניס רוס ופרשנים אמריקנים שונים: נפילת החמאס והחיזבאללה תאפשר, בין היתר, את החזרה אל מפת הדרכים.

יוצא מכאן שחיילי צה"ל נלחמים היום למען הקמת מדינה פלשתינית. זו מחשבה מצמררת, שטמון בה מלכוד – למשל עבור חייל שניצחון צה"ל יעלה לו בהריסת ביתו ובגירושו ממולדתו ביהודה ושומרון.

עוזי דיין לא התבייש לבטא זאת בתקשורת בפה מלא: יש להכות באויב עד הסוף, ולא לוותר לו עד להשגת הניצחון המלא, מפני שרק כך ניתן להציל את ההתכנסות!

שורש המלחמה הזאת בהתנתקות, ותכליתה – ההתכנסות.
כאשר ייפול החמאס, יטען אולמרט שאין עוד סכנה שאלון מורה ושבי שומרון ההרוסות יהפכו למחנות אימונים לחמאס, וכך הוא ירגיע את הרוב הגדל והולך בסקרים, המתנגד לצעד המטורף הזה. לשמאל ולחלק בליכוד המתנגדים לחד-צדדיות הוא ינופף בחתימתה חסרת הערך של הבובה אבו מאזן, שתושג בלחץ המפעיל שלה, שמעבר לים. כך תיסלל הדרך לגירוש ההמוני של היהודים מלב מולדתם, הקרוי 'התכנסות', בהסדר דו-צדדי כביכול.

בשביל אנשים כמו אולמרט ומשפחתו, כמו ציפי לבני, יולי תמיר, חיים רמון ושמעון פרס – זהו ניצחון, זו השגת מטרת מלחמה, הגשמת חלום. אנחנו, שזה לנו חורבן, שומה עלינו להתכונן כבר מעכשיו למערכה שאחרי המלחמה. יחד עם עוכרי ישראל נילחם באויב המשותף, הזר, שאינו מבדיל בין ימין ושמאל, אך נדע שאחר-כך לא תיחסך מאיתנו המלחמה שיילחמו בנו הצוררים מבני עמנו, הזוממים לעקור אותנו משורשינו בנחלת אבות.
כדי לשרוד, עם ישראל זקוק לניצחון בשתי המלחמות.