בשבע 201: תנו לצה"ל לנצח

אבי סגל , כ"ד בתמוז תשס"ו

צר לי אם הקביעה הבאה תוריד לקרשים את המורל הלאומי, אבל יש לי תחושה כי המלחמה בצפון לא תשיג את יעדיה העיקריים. עם כל הכבוד להפצצות תחנות החשמל בלבנון (תנחומיי הכנים לשקע ותקע), ספק אם היא זו שתביא את חיילי צה"ל החטופים הביתה ותעביר את אנשי החיזבאללה לרובד אחר של קיום. המלחמה הזאת כוללת יותר מדי אזרחים הרוגים בצד שלנו, יותר מדי דאגה לאזרחים בצד השני, יותר מדי קטיושות, יותר מדי פשלות מודיעיניות, יותר מדי תקשורת, יותר מדי בחישות של גורמים בינלאומיים, יותר מדי קופי אנאן.

קצת קשה לי להבין את ראש הממשלה, שדווקא עכשיו שכח כיצד פותרים בעיות במדינת ישראל. יש רק דרך אחת, בדוקה ומבריקה, לנצח בכל המלחמות וגם לצאת בסדר עם כל העולם. מר אולמרט, זה הזמן לעקור יישובים. כן, עכשיו צריך ליישם את תוכנית ההתבטבטות שלך: לפנות התנחלויות, להחריב בתי יהודים, למרר את חיי המפונים, להרוס את חיי ילדיהם, להסיג את צה"ל, למסור לפלשתינים את ההריסות ולאפשר להם להפוך אותם למחסני נשק ואתרי משגרים.

זה הזמן, מר אולמרט. אתה וחבריך עדיין רואים בהתנתקות ניצחון גדול – אז למה לא לנצח שוב. רק הריסת בית כנסת תפסיק את החטיפות; רק עקירת קברים תעצור את הקטיושות; רק מלחמה בין יהודים תנטרל את חגורות הנפץ והמטענים; רק התקפלות תשמור על מדינת ישראל יהודית, לפחות עד ששכנינו יקבלו מהאיראנים פצצה חדשה.

בוא נהיה מציאותיים: מעטים הסיכויים של צה"ל לנצח את החיזבאללה, החמאס, האו"ם ואורי אבנרי גם יחד. הדרך היחידה שלו לנצח מישהו היא לכסח מתנחלים, שממילא מגיבים באיפוק, וכמעט אף אחד לא יילחם בשבילם. אז תן לצה"ל לנצח, מר אולמרט, כי עם הצלחה לא מתווכחים.

עשר שאלות קיומיות

א. כמה ישראלים צריכים חלילה להיהרג בצפון, עד שהתקשורת תפסיק להתייחס לנסיגה מלבנון ב-99' כאל הישג המילניום ותתחיל לראות בו כישלון היסטורי מוחץ?

ב. מתי ישתחררו ממשלות ישראל מקונספציית "לא לחמם את האזור"? מתי יבינו, כי יש אזורים שמתחממים מעצמם, ואפשר להשאירם על חום מוגבל או לתת להם להתבשל לבד עד שיישפכו עלינו כשהם רותחים?

ג. אם צה"ל מזהיר את אזרחי לבנון לפני הפצצות בערים, האם הוא מצפה מאנשי החיזבאללה ללקות בחירשות זמנית ולהישאר בבית?

ד. אומרים שיש יותר הרס בלבנון מאשר בצפון ישראל. אז מדוע מהדורות החדשות תמיד פותחות בחדשות הרעות מכאן ולא בחדשות הטובות משם?

ה. כיצד אנו מתיימרים להחזיר את כושר ההרתעה שלנו, אם אנו לא מסוגלים לאיים אפילו בסנקציה מסכנה אחת על הגדולה והמסוכנת באויבותינו – זאת שבלעדיה אין חיזבאללה ואין חמאס – ממשלת איראן?

ו. בעמוד השער של יום ו', מתחת לכותרת "צוות הפרשנים של ידיעות אחרונות", התגאה העיתון של המדינה (מדינת ישראל, אני חושב) במאמרי המלחמה המופיעים בו. הנה רשימת הכותבים המלאה: אלכס פישמן, סימה קדמון, סבר פלוצקר, איתן הבר, מאיר שלו, עמרם מצנע, יגאל סרנה, יעל גבירץ, איתמר רבינוביץ', ב. מיכאל, יאיר לפיד ואייל זיסר. האם רק לי נראית הרשימה הומוגנית מדי? כלומר, איך זה שלא מופיע כאן שום פרשן ערבי?

ז. ובאתר האינטרנט של אותו עיתון הופיע עוד מאמר מתלהם ואולטרה-שמאלני של אמנון לוי, שיש לי חשבון פתוח אתו עוד מאז גנב ממני את השימוש בשם 'שומר מסך'. מילא הגסות, מילא השמאלנות, אבל מה עם רמת כתיבה בסיסית?

ח. לא מזמן, דיבר ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר על קיום אפשרי של מו"מ עם חוטפי החייל גלעד שליט. השבוע הקציב הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז שבוע-עד-שבועיים לפעולת צה"ל בלבנון. ואני תוהה: האם אחת מתנאי הקבלה לשירות הביטחון היא פטפטנות חסרת שליטה?

ט. השבוע מצאתי בתיבת הדואר את הסטיקר הכתום "לשוב לכל יישוב – גוש קטיף". רעיון ראוי, ללא ספק, אבל לא בעיתוי הנכון מבחינתי. כרגע אני שקוע מדי ב'אמרנו לכם', כך שאני מעדיף סטיקרים קצת יותר מתנגחים. מה דעתכם על "עקרתם את עצמונה - עכשיו תור חיפה וצפונה"?

י. ומדוע לא כולם נוהגים כמו מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, שהקפיד לכנות את חיזבאללה "כנופיית הטרור" ואת נסראללה "מפקד הכנופיה", מבלי לנקוב בשמם?

תפילה קטנה לסיום

שאריאל שרון יקום מתרדמתו הממושכת, שיוכל לצפות בהצלחת ההתנתקות, שיזכה לחזות בתוצאות המופלאות של מפעל חייו. אריק-אריק תתעורר.

יודע את מקומי

לכבוד,
מפקד גלי צה"ל, אבי בניהו:
במכתב זה, אני מבקש להודות לך על טובה גדולה שעשית לי. ראשית, עלי לציין כי גל"צ היא תחנת המלל הרדיופונית היחידה שלה אני מאזין בקביעות במשך שנים. לא שיש לכם מתחרים אמיתיים, אבל עדיין – תקופה ארוכה נהניתי להקשיב לשידורים החינניים של הצמדים הורביץ-וקסלר, אורבך-לינור, ג'קי-אברי, רסקין-ישראלי, ואם ירון וילנסקי היה צמד – הייתי מזכיר גם אותו.
בגלל ההתמכרות שלי לתחנתך, נאלצתי לבלוע לא מעט רעל, עד שלבסוף התרגלתי אליו. התרגלתי לדעתנות המוגזמת של מגישים וכתבים, לעמדותיהם ההומוגניות (ותחזיותיהם הגרועות) של חבורות הפרשנים, לראיונות הידידותיים עם אויבים פלשתיניים ותיקים; לצדקנות ולהתגרדות העצמית של כתבים ומגישים בגלל פעולות כושלות של חיילים; התרגלתי אפילו להעסקתו של איש המדנים וההסתה מיכאל הרסגור כמגיש ושל איש ההסתה והמדנים רמי יצהר כשדר. על כל אלה הייתי מוכן להבליג רק כדי להזריק לעצמי את מנת האקטואליה היומית מתחנתך.

אבל הראיון המנומס-עד-ידידותי שערך המגיש רפי רשף עם דובר ממשלת החמאס, בעוד החייל גלעד שליט שבוי בידי אותו ארגון מחבלים, פשוט הוציא אותי מכליי. מאז אותו ראיון מחפיר ב"בית של החיילים", אני לא מסוגל להאזין - לא לרפי ולא לרזי, לא למיכה ולא לגולן, לא ליעל ולא לירון, לא למליניאק ואפילו לא ל'ארבע אחרי הצהריים'. הראיון ההוא עם ראזי חאמד מהווה שפל מוסרי אפילו בסטנדרטים שלכם, ואתה האחראי הראשי לירידה הזאת לתחתית החבית.

לא אשקר לך, מר בניהו. גם היום אני מקשיב לעתים למבזקי חדשות, ומשתדל לא להחמיץ את 'המלה האחרונה' – שריד פרו-צה"לי כמעט אחרון בתחנה הצבאית – אבל זהו, עד כאן מגיעה ההאזנה שלי לגל"צ. צריך להסביר, כי לא מדובר בחרם אלא בהגנה עצמית. איש ימין צריך להיות מזוכיסט במיוחד או חסר מודעות ללחץ הדם שלו כדי להמשיך להאזין לרוב תוכניותיכם. אף שמעולם לא הייתי אשה מוכה - מכמה סיבות שלא זה המקום לפרטן - אני חש כי הגעתי למצב, שבו עלי לברוח מ'הבעל האלים' ולסרב לחטוף פעם אחר פעם את סטירות הלחי הכואבות שלכם.

אין לי ציפיות לשינוי מדיניות הראיונות בגל"צ. אני מעריך כי התחנה הצבאית תשרוד גם בלעדיי, ותוכל להמשיך לתעמלן את צבא האויב ולפגוע בחיילי צה"ל ובני משפחותיהם, לתפארת מדינת ישראל. איני מבקש להתלונן או להציב אולטימטום, אלא – כפי שכתבתי בפתיחה – ברצוני רק למסור לך את תודתי העמוקה. תודה לך, על שבזכותך ובזכות אנשיך, אני מקשיב כיום לתקליטורים במקום לרדיו, משלים את השכלתי המוזיקלית עם ז'אנרים שלא התעמקתי בהם עד היום – קאנטרי, פולק, קלאסי, מקהלות – אגב, סוגי מוזיקה שמאוד חסרים אצלכם. הרגלי ההאזנה החדשים שלי הפכו אותי לאדם מאושר, בריא ומרוצה יותר מכפי שיכולתי להיות אי פעם כמאזין גלי צה"ל. אז תודה.
בברכה,
אבי סגל, עיתון בשבע.
העתקים:
צבי סטפק, מנכ"ל 'מיטב' – נותנת החסות לתוכניתו של רפי רשף.
כל אחד מ-150 אלף העותקים של בשבע.