בשבע 202: אסור לשכוח את העוול הנורא

שנה מאז גורשתי מביתי ומפעל חיי בגני טל, ורגשות מעורבים ממלאים אותי כאדם פרטי וכאזרחית.

רחל הנדל, גני טל- יד בנימין , ב' באב תשס"ו

שנה מאז גורשתי מביתי ומפעל חיי בגני טל, ורגשות מעורבים ממלאים אותי כאדם פרטי וכאזרחית.

אני מרגישה תלושה, נמצאת כל העת במין תקופת מעבר. מעבר מהבית, הצמחים, הגינה, העבודה, כל מה שהיה לנו בבית בגני טל, שבנינו במשך שלושים שנה. הגענו אז לשלב בו היינו אמורים לשבת בחלקת אלוקים הקטנה שלנו רגל על רגל, וליהנות מפרי עמלנו. בדיוק באותו רגע באו ולקחו לנו הכל בשנייה. כהרף עין הפך מפעל חיינו המשגשג לעיי חרבות.

אני מרגישה כעס, וככל שעובר הזמן אני כועסת יותר. הוגי התכנית הזו נימקו את עקירתנו בכך שאם רק נלך משם – הכל יסתדר. היום לא רק אני, אלא אפילו הם נוכחים לדעת שזה לא נתן אפילו חלק מהפיתרון שחלמו עליו. הם רואים שאנחנו צריכים לחזור לשם וביתר עוצמה. הגירוש הזה לא פתר כלום אפילו לשיטתם.

אני חשה פגועה. פגועה מצורת הטיפול בנו לכל האורך, מרגע שהודיעו על הגירוש, במהלך הגירוש עצמו ובשנה שלאחריו, עד היום. אני פגועה ונעלבת מהדרך בה המדינה התייחסה אלינו, שהיינו אזרחים טובים מאוד שלה. היינו אזרחים יצרנים, תומכים, מוכנים לתת למדינה בכל תחום, וקיבלנו הפוך בדיוק ממה שמגיע לאזרחים כאלו.

אני מרגישה חסרת אונים. כבעלת משפחה בגני טל, כולל ילדים נשואים ולא נשואים ואבא שלי שגרו ביישוב, אני כעת לא מסוגלת לתת להם מענה, להיות האם התומכת שהם זקוקים לה. אין לי אפשרות לתת את התמיכה הפיזית, וגם הרגשית- אין בי את הכוחות לסייע לילד שנמצא במצוקה נפשית וזקוק כל כך לאימא שלו לצידו.

אני חשה אכזבה. לא נלחמנו מספיק, אולי ויתרנו מהר מדי. אני מאוכזבת מההתנהגות שלי עצמי, חוששת שאולי לא עשינו מספיק, לא קלטנו עד כמה זה איום ונורא ושצריך לא לתת לזה לקרות עד קצה גבול היכולת שלנו, למרות שמי שעמדו בראש המחנה אמרו שזה עלול להוביל לסכנת נפשות.

קשה לי מאוד גם ברמת התודעה הציבורית. אמנם טוב שציבור המגורשים רוצה להשתקם, אבל המסרים האופטימיים של ממשיכים קדימה, נתגבר, נמשיך להגשים אידיאלים, לתת לציבור תחושה שהכל בסדר איתנו – מכעיסים אותי מאוד. כי האמת היא שהמצב שלנו נורא ואיום, ולא תיארתי לעצמי עד כמה זה יכול להיות איום. מי שלא חווה את זה לא יוכל להבין לעולם. כשאני מדברת על זה, אני מרגישה כאילו זה קרה ממש עכשיו, כאילו לא עברה שנה מאז הושלכתי מביתי. אני חוששת מאוד שגם אצל אלו שמדברים על כך שהם מנסים להתגבר, תתפרץ לבת הכאב והתסכול במקומות אחרים. אמנם הנשים קצת יותר מדברות זו עם זו ופורקות את המשא הכבד, אך גברים ובחורים צעירים, אין להם מסגרת כמו בית הספר או מקום אחר בו הם יכולים לדבר. אני שומעת גם את ילדיי הבוגרים מסננים בשקט את הכעס והאכזבה מהמדינה. הם פגועים לא פחות מאיתנו, וזה מפחיד איך הכל מצטבר בתוכם ולא יוצא החוצה.

אני מתפללת ומייחלת שכל המגורשים ישקמו את חייהם, אבל אסור בשום אופן שהציבור ישכח את העוול הנורא, אסור שייתנו שדבר כזה יקרה שוב. לכל אלו ששמחים על הכניסה ליישובים החדשים ומקיימים אירועים ברוח 'ממשיכים הלאה', אני אומרת: אנחנו משדרים את המסר הזה יותר מדי, הוא צריך להישמע בתוך הקהילות פנימה אבל אסור שיישמע כלפי חוץ. שלא יבינו שאפשר לתת לזה לקרות שוב. עקירת יהודים מבתיהם צריכה להיחרת בזיכרון הקולקטיבי כטראומה לאומית לא פחות מהכניסה ל'בוץ הלבנוני'. אסור לנו לצאת משום מקום בארץ בו התיישבנו בזכות וברשות.