בשבע 202: נושאים את הנצר

כבר שנה שהוא איננו, היישוב שלי – יחד עם כל גוש קטיף, נמחק גם הוא מעל פני האדמה. בתזמון מצמרר בחרה ממשלת ישראל להסמיך את חורבנו לתשעה באב.

יצחק ואזנה, קהילת נצרים- אריאל , ב' באב תשס"ו

 היתה זו שנה של טלטלות, כאב וגעגועים. געגועים למקום שהיה לאגדה – תלמוד ומעשה, גבורה וחסד, חמימות ומאור פנים. בעקשנות אופיינית הוא מגיח שוב ושוב, מנער את ענני האבק והמבוכה. שרמסוהו, ומתייצב בזיכרון ובחלומות במלוא הדרו, חי ותוסס. תמיד חי.

מיום שגורשנו תהינו כיצד ננצור את זכרו. יש דרכים שונות לשימור צורתו של גוף חי. המאובן משמר בסלע צורות של בעלי חיים קדומים, ועם מעט מאמץ ניתן לשער כיצד הם נראו ופעלו. משוכלל ממנו הוא הפוחלץ. הלה משמר במדויק את צורתו של החי, כל פרט במקומו ואפילו הבעת פניו משכנעת, אבל גם בו אין חיים. לעומתם, בשמורת הטבע יש חיים ותנועה, אך היצורים שבה תחומים בגבולות צרים ומשמשים שריד ותזכורת למה שהיה פעם, לפני שהציוויליזציה וריבוי אוכלוסין תבעו את חלקם.
שלוש הדרכים הללו משתדלות מאוד לשמר את הנותר ולממש געגוע לאשר איננו עוד. המאמצים הללו מצליחים לנגוע רק בקליפה החיצונית ואילו החיים עצמם נעלמו ואינם.

נזכרתי בהיסטוריון הבריטי טוינבי, שטען בתוקף כי עם ישראל אינו אלא שריד מאובן מזמנים קדומים, דומה ליצור חי אך באמת אין בו תנועה והתפתחות. דומם. דבריו עוררו סערה גדולה. שגריר ישראל בקנדה, הד"ר יעקב הרצוג ז"ל, יזם עימות פומבי עם טוינבי, ובו הפריך את טענותיו והרים קרן ישראל.

שבתי אל הסיפור הזה מספר פעמים במהלך השנה האחרונה, באירועים של התחלות חדשות וגיוס עוצמות לצמוח מן החורבן – חנוכת בית כנסת, הכנסת ספר תורה, חידוש בית ספר, עלייה לקרקע חדשה, צמיחת מוסדות התורה שהוגלו ועוד.
אירועים כאלה לא היו מפגשים נוסטלגיים של התרפקות על העבר. לא חנוכת מוזיאון דומם או פוחלץ שמשמר את התבנית החיצונית. אלא תנועה עזה ועמוקה של גוף מלא חיים הבונה את עתידו בהחלטיות. והחיים האלה לא נוצרו יש מאין. הם נוצרו ונצרבו בנפשות בשנים ארוכות של התיישבות בגוש כולו ובנצרים בפרט, על המאפיין אותה – תורה וחסד, שלווה בתוך סערה, צמיחה נגד הסיכויים, אהבה אחווה שלום ורעות. עם אלה ועוד – ממשיכים הלאה.

אין זו הפניית עורף, אלא הנצחה במובן העמוק שלה – הבאה אל הנצח. לא השארנו את נצרים בערפילי הגעגוע והדמע, בחרנו לשאת אותה לאשר נלך, איתנו היא מתפתחת ורוחה מתווה את כיווני ההתפתחות. חיטוט עצבני ומריר בעבר לא יחזיר אותנו לשם. החיוניות הבוקעת מהעבר אל העתיד, יוצרת ומתפתחת, היא שתשיב אותנו בסופו של דבר גם אל חבל עזה האהוב והמצפה.

זהו טיבו של הנצר. אותו ענף רך היונק ישירות משורשי האילן, וממשיך את חייו גם אם נפל האילן. הנצר מכיל את חייו האדירים של האילן הגדול, מכוחם הוא מתפתח וממשיך מן המקום שנגדעו. הוא מפלס דרך במציאות חדשה, גדל וצומח, ממש כשם שהעץ המקורי לא קפא על שמריו אלא צמח והתחדש בלי הרף.

כך הופכים הזיכרון והגעגוע לכוח פורה, מתעצם וממשיך. הנצר הופך לנצרים הרבה, לגזעים וצמרות, ליער גדול. יהי רצון שנשכיל ונזכה.