בשבע 202: אובדי אדמה

הם עבדו מחמש לפנות בוקר ועד אחת בלילה, והיו חקלאים מצליחים, שלקוחות פנו אליהם מכל רחבי העולם ● כהרף עין הפכו מאות חקלאי הגוש ממנהלי משקים משגשגים, למובטלים שלא רואים טעם לקום בבוקר ●

דינה אברמסון , ב' באב תשס"ו

הם עבדו מחמש לפנות בוקר ועד אחת בלילה, והיו חקלאים מצליחים, שלקוחות פנו אליהם מכל רחבי העולם *כהרף עין הפכו מאות חקלאי הגוש ממנהלי משקים משגשגים, למובטלים שלא רואים טעם לקום בבוקר *אנשים בשנות השישים לחייהם נאלצים להסתגל לעבודה בשכר מינימום, ועל פיצוי מלא מהמדינה הם יכולים רק לחלום *אפילו הפועלים הוותיקים מחאן יונס מחכים להקמת החממות מחדש בגוש קטיף.


"הכול נמדד במבחן התוצאה", הטיח חבר הכנסת אורי אריאל בשעת דיון בוועדת הכספים, "והתוצאה כאן היא על הפנים. זה בני אדם, זה משפחות, ילדים, הם נהפכו לשולי החברה. אנשים שהלכו בשליחות המדינה, לא פושעים. למה הם צריכים להיות בשולי החברה בכל התחומים? למה הורה לא יכול להסתכל בעיני הבן שלו כי אין לו עבודה?"
שנה חלפה מאז חרבה אימפריית החקלאות המפוארת של מדינת ישראל. שנה מאז גורשו תושבי גוש קטיף מגן העדן של החממות הפורחות אל חרב הלהט המתהפכת – בירוקרטיה מתמשכת ואבטלה חסרת אונים.
השקעה עצומה השקיעה המדינה בתפאורה לאתרי הקרוונים הזמניים: עציצים בכל פינה, דשא, שלטים נחמדים לדלת הבית, ג'יפ חדש בחניה. מי שמגיע לניצן או ליד בנימין מתבלבל לרגע, ומתקשה במבט ראשון להבחין כי מתחת לכל התפאורה הפסטורלית מדובר באתר קרוונים לכל דבר, שבו שוכנים מצוקה, עוני ומרמור רב. תעצומות נפש של ממש נדרשות מהתושבים במאבקם היומיומי לשרוד, למרות הנתונים.

על סף פיצוץ

אלפיים מובטלים חדשים הצטרפו בשנה שעברה למעגל מחוסרי העבודה של מדינת ישראל. אלו האנשים שעבדו כל חייהם כדי להרוויח את מטה לחמם ביושר ובכבוד, אך נושלו ממקור פרנסתם. שנה שלמה של חיפושים אחר מקצוע חדש כבר חלפה, אך רק רבע מהעקורים הצליחו לשוב אל מעגל העבודה. אלו שמצאו עבודה השתלבו כשכירים, אחרים פתחו עסקים זעירים, רק 31 חזרו לעסוק בחקלאות.

עיקר נפגעי הפרנסה היום הם החקלאים, שטרם קיבלו פיצוי או תמורה לנחלה שחרבה, ובעלי המפעלים בארז ובנווה דקלים, שנפגעו קשות, בעלי עסקים קטנים, עולים חדשים שסובלים היום מעוני של ממש, קציני ביטחון, עובדי מועצה ומורים שלא לימדו דרך משרד החינוך. מלבד רשימה זו נפגעו עוד מאות שעבדו במקום אך לא התגוררו בגוש. עובדי חוץ אלו אינם זכאים לפרוטה.
שלושים שנה עמלו האנשים הלוו להקים, צעד אחר צעד, את מעמדם הכלכלי. משלושה דונם לארבעים, ממזכירה פשוטה למנהלת משרד. היום, כשהמדינה טרם שילמה את הכסף הדרוש להעתקת העסקים, מוצאים מחוסרי העבודה את עצמם נאלצים להתחיל מאפס, בניסיון לשקם את מה שאיבדו.

המצוקה הכספית היא פרט שולי בבעיית האבטלה. לדוגמה, חקלאי בן 55 שהתרגל לקום בכל בבוקר ולנהל עשרות פועלים בקו ייצור משגשג יושב היום בבית באפס מעשה, מנקה את החניה שעה וחצי, מנקה את החניה של השכן עוד שעה ובכאב אומר: אני ואשתי על סף פיצוץ.


עזרא אלדר: "בן חמישים שמחפש עבודה הוא בגדר אבסורד, לפחות מבחינת המעסיקים בארץ. זה שאין לאנשים השכלה פורמלית זה גם חיסרון גדול. המכשול האחרון הוא מכשול נפשי שקיים אצל אנשים לקבל הצעות עבודה בשכר מינימום. אבל חשוב שאנשים יפנו, הנתונים מראים כי אלו שפונים לקבלת עזרה משתלבים יותר מהר במעגל העבודה"
המתח עושה את שלו. החיכוכים בין בני הבית מידיים, הדימוי העצמי של המובטל יורד לאפס, במיוחד כאשר הוא נאלץ לעמוד מול אשתו או ילדיו, שדווקא עכשיו זקוקים כל-כך לקייטנת קיץ, ולהגיד בדמעות: אין לי. אדם זה שואל את עצמו: למה? למי עשיתי רע? את ביתו הרסו אל מול פניו, אותו הושיבו בקופסה מקרטון ואמרו לו שינסה להסתדר.

תהליך האבטלה הוא חמקמק. לא מדובר במשהו קיצוני, שבו אנשים עולים לגג ומאיימים לקפוץ. פני השטח באתר הקרוונים כאמור מחייכים ושלווים. השיקום מהרס לבנייה מחדש אינו נעשה בלחיצת כפתור; אצל חלק מהמשפחות רמת החיים אפילו עלתה, במטרה לפצות על החסר: פה טרקטורון חדש, שם טיול לחו"ל – אך בפנים, מאחורי קירות הקרטון, בוערת האדמה.
"הכול נמדד במבחן התוצאה", הטיח חבר הכנסת אורי אריאל בשעת דיון בוועדת הכספים, "והתוצאה כאן היא על הפנים, זה לא מילה. זה בני אדם, זה משפחות, ילדים, הם נהפכו לשולי החברה. אנשים שהלכו בשליחות המדינה, לא פושעים. למה הם צריכים להיות בשולי החברה בכל התחומים? למה הורה לא יכול להסתכל בעיני הבן שלו כי אין לו עבודה?"
 
"הממשלה לא היתה ערוכה"

בתשעה באב בשנה שעברה נקרא הרב רימון, רב היישוב אלון שבות דרום, להתגייס ולעזור למשפחות העקורים ששהו בבתי המלון. זמן קצר לקח לרב להבין כי תעסוקה היא הבעיה המרכזית בקרב המגורשים. "ניסתי לברר אם יש מישהו שמטפל בנושא התעסוקה, וראיתי שאין עם מי לדבר", מספר הרב רימון. "אף גורם ממשלתי לא היה ערוך לטפל בנושא כמו שצריך. הקמנו את 'תעסוקטיף' כאלטרנטיבה, כשאנחנו ממפים בטבלאות נתונים מדויקות כל אדם שאיבד את פרנסתו.

"אנשים בטראומה לא באים למשרד לחפש עבודה", הבין הרב רימון. "אנחנו צריכים לגשת אליהם, לבוא אליהם הביתה. אנחנו עובדים עם 150 מתנדבים מ'הוועד למען אחינו', שניגשים אל האנשים, יושבים איתם, כותבים איתם קורות חיים, מחזקים את הביטחון העצמי שלהם, נותנים להם הצעות עבודה, ובמידת הצורך שולחים לקורסים, פותחים עסקים מחדש, עוזרים בתכניות עסקיות ובכספים לפתיחת עסקים מחדש, גם על-ידי כספים מתרומות. זה עיקר תהליך העבודה, ובדרך הזאת עד היום הצלחנו להחזיר 425 איש למעגל העבודה".

בשבוע החולף רשם הרב רימון הישג מזהיר: הצעתו הובאה לאישור הכנסת ועברה בהצלחה. בהצעה נאמר כי כל מעסיק שיעסיק עובד מגוש קטיף יקבל תוספת של אלף שקלים, דבר שייצור בוודאות עדיפות לקבלת עובדים מהגוש, ואף יעלה את שכר המינימום שמגיע לעובד.

מי שמוריד את רעיונותיו של הרב רימון לרמת מעשה הוא הצוות המקצועי שהוקם ב'וועד למען אחינו'. מאחורי הקלעים עובדים האנשים הללו שעות על גבי שעות במטרה לעזור לתושבים במציאת עבודה.

הפועל הפלשתיני מתגעגע

על שולחן העבודה של עזרא אלדר, רכז נושא התעסוקה בוועד, מונחות הצעות עבודה אחרונות שנשלחו הבוקר בפקס. "דרוש עוזר נהג לחברת קוקה קולה, למשמרת בין אחת בלילה לעשר בבוקר, שכר מינימום". "דרוש איש מכירות לכלים חד-פעמיים וחומרי ניקוי, שכר 3800 ₪ בחודש". עזרא נאנח מול הצעות העבודה המשפילות, מתקשה להאמין כי חקלאי שהרוויח 20 אלף ש"ח בחודש יסכים אי פעם לקבל אותן.

תוך כדי שיחה עם אלדר מתקשר אליו פועל תאילנדי ושואל מתי כבר אפשר לחזור, מתי אפשר להתחיל לעבוד בחממות החדשות. הוא מרוויח דווקא יפה בעין הבשור, אבל רוצה לחזור לעבוד עם עזרא. "אין לי עדיין חממות", משיב אלדר בצער.
מה עם שאר הפועלים שעבדו? גם הם מתגעגעים?

"ועוד איך", משיב אלדר ושולף את הסלולארי, תוך שהוא מחייג כהוכחה לביאן, הפועל מחאן יונס שעבד אצלו עשרים שנה.
7 ילדים יש לפועל מחאן יונס, שפעם הרוויח 2000 שקל לחודש והיום כל מה שיש לו הוא שק קמח אחד. "המצב על הפנים", מספר ביאן לעזרא. "מאז החמאס, מחודש רביעי אין עבודה. גרוע מזה לא יכול להיות, גרוע, גרוע. כולם יושבים בבית, אתה הולך לשוק ורק מסתכלים אחד על השני, לא קונים כלום. אין מים וכל שש שעות מנתקים מחשמל, גם מה שיש לך במקרר אתה צריך לזרוק. תאמין לי, מרוב שאני יושב כואב לי הגב. ארבעים שנה עבדתי, ועכשיו אני לא יודע למה קם בבוקר. אנחנו אומרים כל יום מתי נחזור לעבוד כמו שהיה פעם".

"גם אני ככה", משיב לו אלדר. "זוכר את שאול, עם ארבעים חממות? עכשיו גם הוא לא עובד. זוכר את אלי עם שלושים דונם חממות? עכשיו גם הוא יושב בבית, גם לנו כואב הגב מחוסר עבודה".

כרכז נושא התעסוקה, מה הבעיה המרכזית בלמצוא עבודה?

"המכשול הראשון הוא הגיל. בן חמישים שמחפש עבודה הוא בגדר אבסורד, לפחות מבחינת המעסיקים בארץ. זה שאין לאנשים השכלה פורמלית זה גם חיסרון גדול. אי אפשר להתקבל היום לשום מקום בלי תעודה, לכן אם היה לך עסק שגלגל מיליונים תוכל למצוא עבודה רק כפועל פשוט. המכשול האחרון הוא מכשול נפשי שקיים אצל אנשים לקבל הצעות עבודה בשכר מינימום. קשה לאנשים להשלים עם הפיחות במעמד. אבל חשוב שאנשים יפנו, הנתונים מראים כי אלו שפונים לקבלת עזרה משתלבים יותר מהר במעגל העבודה".

למה למצוא עבודה חלופית? למה לא להקים את העסק מחדש?

"הרבה מהחקלאים החליטו לא לעבוד יותר בתחום. יושב חקלאי ואומר: לא יודע מה לעשות, מצב החקלאות בארץ גם ככה קשה. בינתיים תפסו לי את הענף, להשתלב מההתחלה זה מסובך. חקלאות זה לא רק חממה; זה בית אריזה, זה קירור, זה בקרה בתקן אירופאי, זה חשמל, זה תשתיות מים. הכול השתנה. מזג האוויר, האדמה, אפילו העננים שונים. זה רולטה רוסית. אני בגיל 55 לא יודע מה יצא לי עוד עשר שנים, אז חקלאי שמבין את המצב החדש שואל את עצמו: למה לי להסתכן בצורה כזו?"

קריירה שלישית

יצחק אמרגי, בן 60, עבד במשך 30 שנה בחקלאות והפך להיות מהבולטים שבחקלאי הגוש. אמרגי מאשים את המדינה בשקר וברמאות, וקורא לחוק 'פינוי ביזוי': "לא הכינו שום אלטרנטיבה", הוא טוען. "הכל שקר, מי שרוצה להמשיך בחקלאות צריך לחפש שטחים להשכרה ולהעתיק את החממות על חשבונו הפרטי, וגם אם קיבלתי סוף סוף אדמות, איך אני אקים משק עם החזר פיצויים רק על שליש ממה שהיה לי? אמרו לנו לחכות להסדר. עד היום אין הסדר, אין תשתיות חיוניות כמו חשמל. אף אחד לא מחזיר את מה שהיה, ממש עושק. גם אם ארצה עכשיו להקים משק, אני לא יכול".

אתה מכנה את חוק 'פינוי-פיצוי' עושק. תוכל לפרט מדוע?

"קחי אותי, איציק אמרגי. נחשבתי כאדם שמתפרנס בכבוד, גרתי בבית ענק, יכולתי להעניק לילדי ולנכדי תמיכה כלכלית. הייתי בין החקלאים הכי מצליחים, היום הפכו אותי למובטל. עבדתי בשיטות הכי מתקדמות, עם חממות משוכללות, בתי אריזה מיוחדים. היו לי כ-35 פועלים. גם אם המדינה תפצה אותי, היא מוכנה לתת רק 50 אחוזים מהשווי האמיתי. זה לא עושק?
"מגיע שמאי ואומר: החממה של איציק שווה 120 אלף, באוצר קובעים רק 70 אלף. למה? ככה. ריכזו אותנו במעברה ואמרו: תמצאו לכם איך לחיות. ישבתי בבית המשפט העליון כשהגשנו בג"ץ בנושא, קם יעקב נאמן ואמר: 'רבותי השופטים, חוק פינוי-פיצוי הוא חוק סדום ועמורה'. יש ביטוי יותר מזעזע מזה? עושק, רמאות, גנבה, גזלה, רצח. זה מה שזה".
תוכל לתאר לי את סדר היום שלך בעבר?

"קם בחמש בבוקר, מקבל פועלים עד שש, מכניס אותם לעבודה. בשש שחרית, בשבע חזרה למשק לקטיף עד תשע. מתשע עד עשר בלילה ממיינים, אורזים, חלק מטפלים בחממות, חלק מכינים למשלוח. בעשר בלילה מגיעה משאית ואוספת את התוצרת ארוזה, מעשר ועד אחת בלילה ממשיכים להכין תוצרת למחר. ככה כל הזמן, נון-סטופ, עבודה סביב השעון".

והיום?

"היום החלטתי שאני לא עוצר. החלטתי לפתוח בקריירה שלישית. הייתי בעבר בשליחות המדינה כמפקח בתי ספר בצרפת, וחזרתי בשם הציונות כדי להיות חקלאי. היום אני רוצה לעשות מה שאני אוהב. החלטתי ללמוד משפטים, ועכשיו אני מסיים שנה א'. אני בטוח שבעקבות המצב יהיה לי הרבה שימוש במקצוע. נוסף לסיבות אלו, כלתי אהובה אמרגי, שנרצחה בדרכה לגוש, היתה עורכת דין, וחשוב לי להנציח את זכרה, כך שהשם אמרגי ימשיך להיות תחת הכותרת עורך דין".

התחלה חדשה

בגיל 60, לאחר 30 שנות השקעה בגוש קטיף, יצחק אמרגי אינו יושב בבית ומחכה. כמו בסיפורו של אמרגי, על אף האווירה הכללית, אני פוגשת בכמה סיפורים מעניקי תקווה של חקלאים שהחליטו להמשיך למרות הכול.

התרגשות עוברת בי כשאני נכנסת לחממות החדשות של שלמה וסרטייל. ריחן הנוסטלגי של חממות מכה בי. וסרטייל מגני טל, המוכר בזכות חממות הגרניום המפורסמות שלו, חכר מיד אחרי הגירוש חממות באזור תקומה, לשם העתיק את ארבעים הדונמים הצבעוניים שלו. "שכרתי מקום ומיד שתלתי", מתאר וסרטייל. "השקעתי אלפי שקלים, אבל הייתי חייב. יש לי לקוחות מחו"ל שסומכים עלי, 23 שנים רצופות מעולם לא אכזבתי את הלקוחות באירופה. לא באינתיפאדה הראשונה ולא בשנייה. גם עכשיו המשכתי".

מה עם הסיכון הכלכלי שכולם מדברים עליו?

"אני חייב לייצר. כדי שמשווקים אחרים לא יתפסו את מקומי במדף, שלא אפסיד קניינים. לא הסתכנתי כי שכרתי את החממות. ברור שלא אשקיע מיליונים ובסוף אמצא את עצמי כעוד אנדרטת חממות עזובה בשולי הכביש. אני לא יודע אם ארוויח, אבל לפחות להפסיד אני לא מפסיד. אני יכול להגיד דבר אחד: אני שמח שעשיתי את זה, כי לפחות לא הפסדתי מבחינה נפשית. זה עדיף מלשבת על הספה בבית או על ספת הפסיכולוג כמו רבים מחברי, שכבר לא זוכרים למה הם צריכים לקום בבוקר.
אתה בעצם מפריך את התיאוריה שלא ניתן להקים את החקלאות מחדש.

"הסיבות למה לא להמשיך במצב הזה הן מוצדקות, אבל למי שיש יכולת פיננסית ומוטיבציה נפשית קיימת אפשרות להמשיך. אני הייתי מחויב מול הלקוחות, לכן היתה לי מוטיבציה. כל אחד כמוני יכול היה לחכור שטח חממות. אבל למי יש כוח נפשי, אחרי 20 שנה שהשקעת וכמעט קטפת את הפירות, להתחיל שוב מהתחלה? זה קשה מאוד. לי לא היתה ברירה. אין לי שום הבטחה שאני אצליח, ידעתי שאני לוקח סיכון, אבל אני בוטח בריבונו של עולם שיהיה שותף למאמצים שלי".

איפה הגוף המכוון?

"אנשים מחכים לראות מה עם הראשונים שקפצו לים, אם הם יצליחו או לא", מבאר יוסי צרפתי, רכז הוועדה החקלאית של גוש קטיף. "הדבר כרוך בסיכונים רבים, בעיקר כלכליים".

כאדם שבא מתוך השטח, איך אתה צופה את פני העתיד של חקלאי גוש קטיף?


"לא הכינו שום אלטרנטיבה", טוען יצחק אמרגי, חקלאי בן 60. "הכל שקר. מי שרוצה להמשיך בחקלאות צריך לחפש שטחים להשכרה ולהעתיק את החממות על חשבונו הפרטי, וגם אם קיבלתי סוף סוף אדמות, איך אני אקים משק עם החזר פיצויים רק על שליש ממה שהיה לי? עד היום אין הסדר, אף אחד לא מחזיר את מה שהיה. גם אם ארצה להקים משק, אני לא יכול"
"אני אופטימיסט מטבעי. אני מאמין שבסוף נמצא פתרון, אך גם יכולים להיות הרבה נזקים בדרך. עדיין אני מאמין שחלק מהחקלאים יחזרו לחקלאות, כי מדובר בהון אנושי. אבל לצערי הרב, 50 אחוזים להערכתי לא יחזרו לעסוק בחקלאות, בגלל גיל או בגלל שתקופת ההמתנה הארוכה הזו חיסלה את הסיכויים לשוב לתחום".

מה לדעתך הפתרון למצוקות שמעלים החקלאים?

"הבעיה בטיפול בנושא הזה היא עודף גורמים שמטפלים, בלי יד מכוונת אחת יחידה ובלעדית. בכל תחום קיימים חמישה משרדים, שלכל אחד יועץ משפטי אחר. זה מסע ייסורים אינסופי. חשוב מאוד שתהיה כתובת אחת לערעורים, לבקשות ולטיפול בנושא התעסוקה, גוף מוסמך שבסמכותו גם לשחרר חוקים שנהוגים במצב רגיל ולתת יחס אחר למגורשים".

פתרונות למצב מגוונים ורבים אך הם דורשים תקציב ממשלתי וכוח אדם מתוגבר. חבר הכנסת אורי אריאל מתכנן להקים חמישה מפעלים חדשים בדרום, גם הרב רימון מדבר על משקיעים שמוכנים לבנות מפעלים בשווי של מיליונים, אך אין כוח אדם שיוריד את הרעיונות לרמת המעשה. גם פתרונות יצירתיים הוצעו לרוב, כגון הקמת כולל תורני ובו מלגה מהמדינה – הכול כדי שאנשים יצאו מהבית. הגדיל ביצירתיות חבר הכנסת אריאל, שטען כי צה"ל הוא המעסיק הגדול ביותר במדינה, ולכן דווקא הוא מסוגל לתת פתרונות תעסוקה לתושבי גוש קטיף.

בכל קהילה אחרת שבה היה מתרחש סיפור כזה, סביר להניח שמזמן כבר היו הדברים מתפרקים. למרות הנתונים הקשים, בשטח משתדלות משפחות הגוש להקים את ביתן מחדש, לא להיכנע לייאוש האוכל כל חלקה טובה. אצילות הנפש שליוותה את האנשים הללו כל השנים עודנה קיימת ומפעמת. וכמו בסיסמה שליוותה את תקופת הגירוש, הם שבים ואומרים: את גופנו אולי לקחתם אך את רוחנו לא תצליחו לשבור.