בשבע 202: להאמין מחדש בצדקת הדרך

לפני שנה עמדנו מול הזדון בהתגלמותו. ערפל מעיק ומטשטש אפף אותנו. העיניים צרבו, הגרון נשנק. נשארנו עם מטוטלת בין עוצמה לייאוש, עם כאב מהול במבוכה מול האסון הנורא, ועם המון המון שאלות.

בנצי ליברמן , ב' באב תשס"ו

חלק מהערפל הזה מתחיל להתפוגג עכשיו. עדיין - יותר סימני שאלה מסימני קריאה, עדיין רק לה' המנהיג את עולמו הפתרונים – אבל משהו בחידת הרוע הזאת מתחיל להתבהר.

"אז אמר השטן, הנצור הזה /  איך אוכל לו / איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. // ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם. // רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק. // כך אמר השטן / וכמו חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה". (נתן אלתרמן)

בשיר הפשוט והחכם הזה מתנבא אלתרמן על מחלת המחלות של זמננו: אובדן צדקת הדרך. כשמערביות פוסט-לאומית משתלטת – כבר אין מקום לאמיתות מוחלטות, רק ל"נרטיב" של האחר. וכשהפוסט-מודרניזם כולל התכחשות לכל מה שמאחד אותנו כקבוצה וכלאום, אין כבר כוח לדרך ארוכה.

במהלך השנה האחרונה אני לא מפסיק לשאול את עצמי מה קרה לעם הזה, ולא מוצא מנוס מהתשובה של אלתרמן: מישהו משך לנו את צדקת הדרך מתחת לרגליים, ואז נפלנו.

אלפיים שנים סחבנו עמנו מצפן, מצפן של געגועים לציון, מצפן שכל יהודי נולד איתו. המצפן הורה לנו כיוון ושימר את כוח המשיכה שלנו אל ירושלים, אל ארץ ישראל – המגנט.

המערביות הפוסט-לאומית שביקשה להתנתק מהמגנט, השילה מעצמה את המצפן הלא-נוח הזה שמסתובב בבטן. הוא כבד ומסורבל, אמרו, ובכלל לא באופנה. כשהאתגר הוא גלובליזציה, והסיסמא היא "סדר עולמי חדש", אין כבר צורך במשהו שימשוך אותנו לארץ ויחבר אותנו לאדמה. עם הנצח הופך לחרדתנו לאוסף בלונים מרחפים ללא עוגן יציב.

בהשפעת האליטות, מחזיק חלק מהעם בתודעה חולה של עייפות כרונית. נותרנו כמעט לבד, כזקיף השומר ערני על המחנה. עכשיו עלינו לעורר את הנרדמים. כאשר ננקה את האבק מעל צדקת דרכנו גם נחזיר למקומו את אותו מצפן עתיק. בלעדיו, אין לנו כיוון ואין לנו דרך.