בשבע 202: וחוזר (בו) חלילה

פוליטיקאים לעולם אינם טועים. גם כשהם מסובבים את דרכם הפוליטית ב-180 מעלות, גם כשהם דורכים על חבריהם ונאמניהם משכבר הימים, על חלק אחד מן העבר הם לעולם לא יתחרטו ולא יינחמו:

אבי סגל , ב' באב תשס"ו

מעשיהם שלהם. אלה הם האנשים, כך הם מתוכנתים, ואין מה לעשות בקשר לזה.

אריאל שרון הפנה עורף להתנחלויות, אבל מעולם לא הביע חרטה על הקמתן; הוא האמין בצדקת מלחמת לבנון הראשונה, גם כאשר היה שמאלני מכדי לפתוח שם מערכה שנייה; ולמרות שבערוב ימיו הפוליטיים גרס כי "איפוק זה כוח", הוא לא הצטער לרגע על פעולותיה הלא מאופקות של יחידה 101 שלו.

גם שמעון פרס מצדיק בדיעבד את כל פעילותו בעבר, למרות שהעבר שלו מגיע בערך עד בריאת העולם. פרס יכול להסביר לכל העולם מדוע אנחנו נלחמים בפלשתינים, ועדיין לחשוב שהסכמי אוסלו היו הברקת המאה. ומצד שני: גם רודף שלום שכמותו תמיד יזכיר לכולנו מי הקים את הכור בדימונה ומי לחץ לצאת למבצע אנטבה. הדעות משתנות, אך הגאווה נשארת.

שנה חלפה מאז העקירה, וראש הממשלה הנוכחי לא מתחרט. האיש שהטיף לנסיגה חד-צדדית, שביקש מאריאל שרון התנתקות גדולה יותר, שמתכנן להמשיך את העקירה בשנתיים הקרובות - לא מגלה בינתיים שום סימן להתנצלות, לחשבון נפש, לסתם מחשבה שנייה. ראש ממשלתנו הוא אדם רציונלי, והוא כבר יודע מה קורה כשהורסים בתים, מחריבים יישובים, מזניחים עקורים, בורחים משטחים ומותירים אותם בידי פלשתינים. הוא יודע את כל זה, אבל תכונת הפוליטיקאי שבו גוברת עליו ועל תבונתו.
אהוד אולמרט כנראה לא יתחרט, ואין מה לעשות בקשר לזה.

חמוש במשקפיים

חבל שכתם העקירה עדיין דבוק לראש הממשלה, משום שבסך הכול – נכון לכתיבת שורות אלו – התפקוד שלו במלחמה הנוכחית סביר בהחלט. אפשר לומר שמאז חטיפתו של החייל גלעד שליט בעזה, מתנהג אולמרט כמו ליכודניק ולא כמו יו"ר מפלגה נטולת אידיאולוגיות. למרות כל הלחצים, ולמרות ששר הביטחון שלו נחשב ליונה הכי צחורה במשק, מצליח ראש הממשלה להפגין מנהיגות, נציות, אפילו עקביות.

יש הטוענים, כי אריאל שרון היה מנהל את המלחמה הזאת טוב יותר. אבל ספק גדול אם שרון, שכראש ממשלה עשה הכל כדי למחוק את תדמיתו הכוחנית והימנית, היה מוכן לפלוש פעם נוספת ללבנון. מלבד זאת, מפלגת העבודה לא היתה נותנת ידה לעוד מלחמת לבנון עם שרון. דווקא הלפלפיות הממושקפת של אהוד אולמרט, שלא לדבר על שאיפותיו המדיניות, מעניקים לו לגיטימציה מהשמאל ומאפשרים לו לבצע את המובן מאליו בימים אלה – להילחם.

עוד שבוע שבועיים בלבנון, כשהשפעת הקטיושות על נפש השמאל הישראלי תפוג, מעניין אם גם אז יעמוד אולמרט בלחצים הפוליטיים. אבל בינתיים - צריך לתת לו את הקרדיט.

מד"א התקשורת

ב'שעות מתות', ספרו האחרון של אמן המתח אורי אדלמן, שנפטר לפני כשנתיים מדום לב, מתוארת דמות פתטית של מנהל בית חולים - רופא קטן ואדם קטן, אבל יחצ"ן ורודף פרסום ענק. אני מודה שמאז קריאת הספר, קולותיהם הסמכותיים של מנהלי מד"א בצפון נשמעים לי קצת אחרת. אמנם קטונתי מלזלזל בכישוריהם המקצועיים או במסירותם, אבל אהבת הפרסום של חלקם היא לעתים מוגזמת.

אפילו מאמן הכדורסל פיני גרשון, למרות חיבתו העזה למיקרופונים, נמנע מלהתראיין בימים של משחקים - ולא דקה לפני משחק, אלא תשע שעות לפניו. אבל אנשי מד"א, בעוד הם מחפשים חנייה ליד הפצועים, או אפילו בזמן הטיפול עצמו, ממהרים לעדכן את כל הציבור במתרחש כאילו אין מחר. הלו, אתם עוסקים בחיי אדם - תעזבו כבר את הטכנאי עם האוזניות!

חמסה עלינו

א.      אנשי שמאל אוהבים להגדיר את ירי הקטיושות "פעולה צבאית". אבל בלבנון יש ממשלה ריבונית, והחיזבאללה אינו הצבא שלה. לכן, פעולות נסראללה אינן צבאיות, אלא אם פעולותיהם של גולדשטיין ונתן-זאדה הן צבאיות.

ב.      אני גם לא מחבב את הביטוי התקשורתי החדש יחסית "לקו בחרדה". כולנו חרדים, רובנו יכולים להיעזר בטיפול פסיכולוגי, ואין שום צורך להוסיף להישגי החיזבאללה עוד פצועים ישראלים, תודה רבה.

ג.      רציתי לכתוב על הטמטום והרשעות של אנשי קולנוע ישראלים שחתמו על מכתב סולידריות עם הלבנונים והפלשתינים. הבעיה היא, שאני מכיר אישית שניים מהחותמים, ומה לעשות - הם דווקא אנשים מבריקים ונחמדים. רק חבל שהם חיים בסרט.


ד.      אגב, בין החותמים על המכתב הופתעתי לגלות גם את השם "אברהם סגל". אם זו לא טעות - זה כנראה הזמן לשמוח על התרסקותה המוקדמת של הקריירה הקולנועית שלי.

ה.     בקשה קטנה לסיום: נא לא לשלוח לי מיילים הנפתחים במילים "אם אתה לא קורא את זה, אין לך לב" - כי אני לא קורא את זה.

יודע את מקומי

"בחדר של הילד יש שקט כבר שלושים שניות", אמרתי לאשתי בקול מודאג, "אני הולך לראות מה קורה אתו ולאמוד את הנזקים".

כשנכנסתי לחדר, הופתעתי לראות את היורש יושב כמו ילד טוב גוש-דן וקורא ספר ילדים נחמד. כלומר, ממש קורא – אצבעותיו שוטטו בין האותיות ופיו מלמל את פסוקיה של מיריק שניר. ידעתי שהוא לא קורא באמת, גם משום שהוא רק בן שלוש, וגם משום שהאצבעות נעו משמאל לימין. אבל התמונה היתה כה משובבת נפש, שרצתי כל עוד רוחי בי להוציא מהארון את מצלמת הווידאו.
עד שחזרתי עם המצלמה, הילד כבר היה עסוק בפיזור צעצועים על הרצפה ובחיטוט מאוד לא פוטוגני באף. כבר שלוש שנים אותו סיפור: כשאני מגיע עם המצלמה – כבר אין מה לצלם. אני בטח צלם הווידאו עם חוש העיתוי הגרוע ביותר במזרח התיכון, וזה כולל את רוני קמפלר – ההוא שהצליח לצלם את כל רצח רבין חוץ מאשר את הנרצח, את הרוצח ואת הירי.


"אולי תחזור לקרוא קצת מהספר, בבקשה?" פניתי בתחינה מעודנת אל בני בכורי, "לא להרבה זמן, רק עד שאצלם אותך. נו! מה אכפת לך? תעזוב את המשחקים, הם יחכו. תחזור לקרוא! אל תעשה את עצמך כאילו אני לא כאן! מה קורה אתך, ילד! תקרא מ-ה-ס-פ-ר!!!".

"אבי!" קראה רעייתי מהסלון, בטון שהבהיר לי כי רמת הדציבלים של קולי עברה את שלב יצירת הקומפלקס בנפשו הרגישה של הילד. כעבור רגע, הבנתי כי היא קוראת לי מסיבות אחרות לגמרי. "בוא תראה, הילדה עומדת!".

רצתי לסלון עם מצלמת הווידאו, ואכן – בתי הקטנה עמדה לראשונה על רגליה, נשענת בידיה על שולחנון, בעוד רעייתי יושבת ליד הפסנתר ומביטה בה בתדהמה ובהתרגשות. מיהרתי להוריד את המצלמה מהכתף, הכנסתי במהירות את הבטרייה, משכתי את העינית, העברתי ל-on ול-standby, כיוונתי את העדשה אל היורשת ולחצתי על כפתור ההקלטה.

בשניה שבה לחצתי על הכפתור, הפעוטה כבר היתה בצד השני של הסלון, זוחלת לאיטה אל ארון הספרים ומפנה אלי את הגב. שוב פספסתי את רגע השיא, חשבתי, ועם המזל שלי – הילד בטח חזר לקרוא את הספר בחדר השני.

באותו רגע, בעוד אני ממשיך לצלם, הביטה בי הקטנה בעיניים שובבות, שלחה לעברי אחד מאותם חיוכים, ואז ביצעה גלגול על השטיח, תוך שהיא מתחילה לצחוק בקול. אחיה הבכור הגיע במהירות מהחדר השני, ראה כי טוב, התיישב לידה והתגלגל גם הוא על השטיח.

"קאט - ולהדפיס!" צרחתי בהתלהבות כמו במאי שזה עתה השלים את צילומי יצירת המופת שלו. טוב, אז לא תמיד אני מצליח לצלם הכול. אבל הרי לא הצילומים הם העיקר אלא המהות, נכון? מה שקורה במציאות הוא החשוב ולא השעתוק הטכני שלו. רגע אחד, יקירתי, למה את מפסיקה לנגן – עוד לא הספקתי ללחוץ על הכפתור!