בשבע 202: דיני נפשות

ילדים שנדרשים לתמוך נפשית בהורים, מתחים בבית וריבוי מקרי גירושין, הם רק ביטוי חיצוני למה שמתחולל בנפשם של אלו שנושלו מנחלתם, והושלכו לבתי קרטון ללא פיתרון הולם.

עפרה לקס , ב' באב תשס"ו

סמים, אלכוהול, ניסיונות התאבדות, נוער מנותק – אלו הם מקצת התיאורים שמרעיפים דו"חות הרווחה על בני הנוער עקורי גוש קטיף. זה לא שהם היו ככה, מסבירים עובדי הרווחה. הגירוש הוא שדחף אותם לשם.


"בגוש קטיף היינו רגילים לחיות על אידיאלים, באינטנסיביות מטורפת של 28 שעות ביממה", מספרת אביטל כהן-דוראס מקטיף. "אחרי הגירוש אנשים חשבו שמה שטוב לנוער זה להביא לו מתנפחים. אבל זה נוער שהיה רגיל לעשייה. אחרי הגירוש אתה קם בבוקר ואומר: 'למה אני קם היום, מה אני עושה?'"
בני הנוער עצמם בוכים כשהם קוראים את הדו"חות והכתבות המתפרסמות בעקבותיהם. הדמעות זולגות לא בגלל המצב אלא בגלל העלבון. כן, לכולם קשה, אפילו קשה מאוד. האידיאולוגיה, הבית, המאבק, החברים והחוסן המשפחתי – הכל התרסק. אבל הם, בבגרות שאפשר רק להתקנא בה, מנסים להכיל את כל זה ולהשתקם. מי ממציא את הנתונים האלה, הם שואלים, ולמה?

נכון. כמה מהם מכירים חברים שנשרו ממסגרות הלימוד, וגם כאלה שנכנסו לצער עמוק, אבל הכותרות הגדולות שמשחירות את פני כולם, הם אומרים, שייכות לשוליים.

גם עובדי הנוער אומרים היום שהמצב טוב יותר מזה שהיה לפני כמה חודשים. "לאחרונה היה מעבר לקרווילות, ואחר-כך בחינות הבגרות. שני אלה החזירו בני נוער רבים לתלם", אומר אחד מעובדי הנוער. "היום יש מי שדואג לנושרים מבתי ספר. חבר'ה שבהתחלה צרכו אלכוהול חזרו לפסים. בקיץ מועברות השתלמויות להורים על סמכות הורית, ובסך הכל נראה שהמוטיבציה להתחיל את שנת הלימודים אינה חורגת משנה רגילה. צריכת הסמים, אגב, היתה תופעה שולית בגוש ונשארה כזאת".

השכבה הבוגרת של בני הנוער מנסה לדחוף קדימה, להיאחז בציפורניים. להפיח תקווה חדשה ולהוכיח שרוח הגוש היא לא רק סיסמה. הם הספיקו להיות אצל משפחת אשרי ומתכוונים לחזק בצפון וגם את יו"ש. העשייה כלפי חוץ היא רק אחת המטרות. מעבר לה קיימים גם הרצון לשקם את הנוער, ובעקבותיהם את ההורים.

המצב בשכבת המבוגרים קשה יותר. הרבה יותר. הקשיים הכלכליים, התנאים הפיזיים, הארעיות, האחריות לנהל שגרה עבור הילדים והתחושה שהם אלה הזקוקים לתמיכה נופלים כמעמסה שקשה לעמוד בה.

האוכלוסייה הזו ראתה כבר דברים קשים. תושבי הגוש איבדו חברים ולפעמים ילדים, ספגו פצמ"רים, ירי ומטעני חבלה – ובכל זאת לא זזו מיישוביהם. בעקבות ההיסטוריה הזו חלקם חסונים יותר, אבל אחרים כבר אינם מסוגלים להכיל את המצב החדש.
וכמו דובדבן על קצפת חמוצה, גם כאן יש כשל ברמת מוסדות המדינה. ישראל לא רק גירשה ולא נתנה פיתרונות דיור או תעסוקה. היא לא דאגה לרצף טיפולי למשפחות הרווחה, וגם לא לאנשי מקצוע מתאימים. נוסף לכך, התקציב עבור עובדי הרווחה למגורשים הגיע לרשויות המקומיות לפני ארבעה שבועות בלבד. איחור קל, של 11 חודשים לפחות.

נוער שרגיל לתת

חמישי בערב בשבוע שעבר, אתר הקרווילות בניצן. הערב יתקיים כאן על הדשא כינוס של נוער גוש קטיף מכל חלקי ה'פזורה'. הכותרת: "ממקבלים לנותנים". "בגוש קטיף היינו רגילים לחיות על אידיאלים, באינטנסיביות מטורפת של 28 שעות ביממה", מספרת אביטל כהן-דוראס מקטיף (היום אמציה), ממארגנות הכינוס. "אחרי הגירוש אנשים חשבו שמה שטוב לנוער זה להביא לו מתנפחים. אבל זה נוער שהיה רגיל לעשייה. שנה וחצי נאבקנו על בתינו, וגם לפני כן היתה אינתיפאדה. אחרי הגירוש אתה קם בבוקר ואומר: 'למה אני קם היום, מה אני עושה?'" כהן-דוראס מאמינה שהעשייה תביא תנופה גדולה לשיקום בני הנוער והוריהם. "הורה שרואה את הילדים שלו עושים, זה נותן לו חוסן".

שמונה בערב. נהיה חושך. המון בנות, פחות בנים ("צריך לחזק את האגף הזה", אומר אחד הנואמים). אין כמעט חולצות כתומות בשטח, ובעצם למה להיות כתום היום? חלק מהפגישות מתחילות בחיבוקים היסטריים כמו שרק בנות יודעות לייצר. אחר-כך מתנהלות שיחות שקטות, חבריות. חלק מהנוכחים לא ראו את זה זו כבר תקופה, אבל החברות נשארה איתנה.
הערב ידברו כאן בין השאר הרב יגאל קמינצקי והרב שמואל אליהו, שעזב לכמה שעות את הטילים בצפת למען הנוער הזה. שניהם יחזקו, יביעו הערכה וידרבנו לצאת החוצה, לתת.

אביטל, עוד אפשר להביא לנוער גוש קטיף רבנים?

"בהתחלה היה כעס מסוים על רבנים. חלקו נבע ממחלוקת על הדרך ואחר היה פשוט כעס כללי, שלא ידעו לאן לנתב אותו. היום יש רבנים שלא הסכימו איתם על קו המאבק, אבל הנוער מוכן לשמוע אותם. אחרים אין סיכוי".

אגב, אחד מן הממצאים של אנשי הרווחה הוא התחלנות בקרב בני הנוער.

"אני לא מכירה משברי אמונה אצל החבר'ה", אומרת כהן-דוראס, ואפרים מנשרי, בן 19 מנווה דקלים, מחדד: "הפוך. יש התחזקות. היום השאלות של בני הנוער נוגעות יותר לתפיסה כללית אמונית של איך להבין את מה שקרה. חבר'ה אומרים שהגירוש רק גרם להם רצון לברר יותר, ללמוד ולהעמיק את אמונתם".

100 חבר'ה הגיעו לכאן הערב. בגוש היו פי שישה או שבעה, אבל גם זו התחלה. כדי לכנס את כולם היה צורך להעביר קשר ולשגר הסעות למקומות מרוחקים. בעבר היו מארגנים כינוסים תוך יום, עכשיו זו הפקה שלמה. בקהילות החדשות לא פשוט לקיים אפילו פעילות שוטפת. מועדון אינו מקום טריוויאלי עבור החבר'ה. ברבים מהמקומות אין בכלל תשתיות למועדונים. באחרים יש מועדונים, אבל אין ציוד.

גורמים העובדים עם הנוער מספרים כי כיום, בתום שנה של מאמצים מרובים, יש מדריכי נוער בכל המקומות, רובם מגורשים בעצמם.


אפרים מנשרי, תלמיד הישיבה הגבוהה ביבול: "מבחינה רגשית יש קושי להתגייס, כי יש זיכרון של החיילים שבאו לגרש אותך. אבל מבחינה שכלית אתה יודע שהתפקיד של הצבא הוא לשמור על העם והמדינה, אחרת לא היית פה. הקריאות שנשמעו בהתחלה הן קריאות בריאות. כל אחד צריך לעבור את הקושי והמשבר, אבל השכל הוא הקבוע והוא הקובע"
גם תנועות הנוער מנסות לחזור לעצמן, במאמצים גדולים. בניצן קיימים שני סניפים של בני עקיבא – אחד לעקורי נווה דקלים, אחד למושבים. "החניכים לא רוצים לבוא", מספרת חוה שייך, מדריכה, בעבר מגדיד. "החבר'ה מרגישים מנותקים מהחברה שהיתה להם ביישוב. קשה לעשות חיבור בין הילדים. הם מרגישים שזו לא המסגרת שהם הכירו". עניין הזמניות, מספרים עובדי הנוער, תוקע הרבה מקלות בגלגלי השיקום. אם בני הנוער היו יודעים בוודאות שהקהילה שבקרבה הם חיים תהיה גם קהילתם העתידית, הם היו מתערים בה.

משענת להורים

נוה זולדן לומד ב'שבי חברון', אפרים מנשרי בישיבה הגבוהה של נצרים ביבול ולביא בורשטיין במכינה של עצמונה ביתד. שלושת החבר'ה בני ה-19 החלו את לימודיהם בישיבות הגבוהות מיד אחרי העקירה. "אני לא מכיר מישהו מהחברים שלי שלא לומד בישיבה שהיא לא 'ישיבת קו'", אומר בורשטיין.

איך זה?

"אותי זה לא מפתיע. עם כל הצער והכאב, כל אחד צריך לדעת מהי הדרך הנכונה".

הפתעה נוספת היא שיעור המתגייסים והיחידות שאליהן הם מגיעים. אח של מנשרי התגייס לעורב גבעתי עוד כשהם היו במלון, וגם חברים שדיברו באופן נחרץ מאוד נגד צה"ל ונגד שירות משמעותי בו, חזרו בהם.

מנשרי מסביר: "מבחינה רגשית יש קושי להתגייס, כי יש זיכרון של החיילים שבאו לגרש אותך. אבל מבחינה שכלית אתה יודע שהתפקיד של הצבא הוא לשמור על העם והמדינה, אחרת לא היית פה. הקריאות שנשמעו בהתחלה הן קריאות בריאות. כל אחד צריך לעבור את הקושי והמשבר, אבל השכל הוא הקבוע והוא הקובע".

עובדי נוער מספרים שיש בחורים שדחו את הגיוס שלהם על-ידי לימוד בישיבה גבוהה, משום שהם עדיין לא מרגישים שהם מסוגלים להתגייס לצה"ל, שהוא מבחינתם הצבא המגרש. מנגד, צה"ל פתוח לבקשותיהם של המגורשים ומשתדל לשבץ אותם ביחידות שאליהם הם רוצים להגיע. וכן, יש גם חבר'ה בקורס קצינים.

אבל עבור נוער גוש קטיף לא רק צה"ל הוא צעד שאינו אוטומטי. אפילו הליכה למכינה קדם צבאית, ישיבה גבוהה, הסדר או שירות לאומי מצריכים חשיבה מוקדמת. "היה קשה לעזוב את הבית במצב כזה", אומר בורשטיין. "אבא שלי לא עבד, והמציאות לא היתה פשוטה. אמרתי לעצמי: 'איך אני עוזב בית במצב כזה?' אתה רוצה להיות שם ולתמוך, אבל אתה יודע שמה שטוב לך זה להמשיך לבנות את עצמך, דווקא מתוך הכאב. כשהייתי תופס טרמפים למכינה הייתי בוכה: איך אני יכול ללכת מכאן?" לבורשטיין יש חברים שטרם השתלבו במסגרת כלשהי. זה התחיל מרצון להיות קרוב ולתמוך במשפחה, אבל היום ברור לו שהטוב ביותר היה להמשיך וללמוד.

ההורים של נוה זולדן בחרו לעבור למעלה אדומים. האב, הרב יהודה זולדן, החל לעבוד במכון לב. "השתדלתי להבין אותם, ידעתי שהעבודה שלי אבי חשובה לו. ידעתי שהחבר'ה יורדים לניצן ואנחנו הולכים לבד למעלה אדומים. בהתחלה הצטערתי, אבל אחר-כך אמרתי שאין עניין להתבאס, וזה הפך לי את העניין לפשוט יותר. חשוב לי שההורים ידעו שטוב לי. כן, בהרבה מקרים אנחנו המשענת המוראלית של ההורים".

גם חוה שייך, ששני הוריה מובטלים היום, מספרת על התפקיד החשוב שיש לילדים בבית. לשייך, כמו לחבריה, ברור שמצבם טוב לאין שיעור מזה של הוריהם, משום שאין להם אחריות של פרנסה, ואולי בגלל שהם עדיין צעירים. לכן, היא אומרת: "לאט לאט אני אוספת את השברים וממשיכה הלאה. הנוער צריך למשוך את המבוגרים, לדאוג להסב להם נחת". 

"כולנו זקוקים לסיוע"

יורם מוסאווי חזר בשבוע שעבר מאתיופיה, לשם נסע כבר פעם שנייה, לעסוק שם בחקלאות. כשהגיע הופתע לגלות שם עוד 12 חקלאים מן הגוש. מוסאווי איננו מתכוון לרדת מהארץ, אבל שנה אחרי הוא כבר מבין שישועה מהמדינה לא תצא לו. "זה ממש מחזה הזוי. לשבת שם באתיופיה ולראות עוד חבר'ה כמוך. תביני, אנחנו לא מבקשים כסף מהמדינה, אנחנו רוצים שיתנו לנו לעבוד".

מוסאווי, יו"ר מזכירות היישוב בדולח, ניהל משא ומתן עם המדינה חודשים לפני העקירה והגיע להסכמות. המדינה אינה מקיימת היום את החוק שהיא עצמה כתבה, את ההסכמים שהיא עצמה חתמה. האבטלה והקושי הכלכלי מסומנים כאויב מספר 1 של העקורים המבקשים להשתקם, לבנות בית, להיות יצרנים שוב.

"יש המון מתחים בבתים של התושבים. אנשים אוכלים את הפיצויים, את הבלוקים של בתי הקבע. ברגע הקובע לא יהיה להם ממה לבנות". מוסאווי עצמו מנסה למלא את יומו בכל מיני משימות. קשה כשאין סיבה לקום בבוקר.


יורם מוסאווי, יו"ר מזכירות היישוב בדולח, ניהל משא ומתן עם המדינה חודשים לפני העקירה והגיע להסכמות. המדינה אינה מקיימת היום את החוק שהיא עצמה כתבה, את ההסכמים שהיא עצמה חתמה. האבטלה והקושי הכלכלי מסומנים כאויב מספר 1 של העקורים המבקשים להשתקם, לבנות בית, להיות יצרנים שוב
מוסאווי אינו מדבר על הטראומה והקשיים הנפשיים. בחסכנות מסוימת הוא אומר: "אין אנשים שלא צריכים טיפול וסיוע נפשי. מי שאומר לך את זה משקר". מוסאווי עצמו אינו הולך לטיפול כזה. לא פשוט לחשוב על עצמך כעל מישהו שצריך משענת.

"תחושה קשה, אבל לא ייאוש", אומרת נעמה מיכאלי, תושבת גדיד ואם לארבעה ילדים, על האווירה ששוררת בניצן. מיכאלי עבדה כל השנים מחוץ לגוש, ובעלה הוא חקלאי שהשקיע את כספו במשק מחודש ליד זיקים. "יש תקווה לעתיד, וזה מאוד משמעותי, אבל יש גם לחץ. לא רק ההשקעות רבות, אנחנו גם לא יודעים עדיין כמה פיצויים המדינה תואיל בטובה לתת לנו".

מיכאלי ובעלה הם ברי מזל, אבל חבריהם אינם כאלה. "האבטלה היא קשה מנשוא, אין פרנסה וגם אתה כל היום בבית, והעול הזה רובץ עליך. צריך לזכור שאלו משפחות אחרי טראומה, ועכשיו הן צריכות להתמודד עם הכל ביחד".

איך מגדלים ילדים בכזה מצב? איפה הרוגע? שמחת החיים?

"זה הרבה מאוד עבודה עצמית. המקום של המבוגר הוא לנסות ולהחזיר את הבית למסלול. זה גם בהשלטת הכללים מחדש וגם במצב הרוח. אני לא אומרת לך שהילדים לא נחשפים לעצבות שלי לפעמים, הם נחשפים. אנחנו הרבה פחות מרוכזים וסבלניים והרבה יותר מתוחים. אצלי הגדולה רק בת 9, ואין מי ששואל עדיין את השאלות הנוקבות. אבל גם לה יש הרבה כעס, ואני מנסה לגרום לה להוציא אותו החוצה, להחזיר לה את האמון במערכת".

בבתים שבהם הילדים גדולים נאלצים ההורים להתמודד עם שאלות מורכבות יותר, על המדינה ומקומנו בה, על סדרי התנהלותה של המשפחה ועל מה שצופן העתיד. במקביל, מתעורר צורך להציב גבולות, לפעמים בשל מגבלות תקציב שלא היו בעבר. וזה לא פשוט. "איך אומר לילד 'לא', עם כל הסבל שהוא עבר?".

גם מיכאלי חושבת שטיפול יכול לעזור, אם כי היא טרם הלכה. אולי עוד תלך. "אדם צריך להיות פתוח ומוכן לזה, כדי שזה באמת יעזור".

מנהלת סל"ע התרשלה

חני צדוק, יועצת חינוכית ומגורשת מנווה דקלים, ריכזה בשנה שלפני העקירה את פרויקט 'חוסן קהילתי'. הרעיון היה לחזק את העמידה של התושבים והקהילות אל מול מה שהתרגש ובא.

הכנת אותם לאפשרות שחס וחלילה העקירה תתממש?

"אני אישית התכוננתי לגירוש, אבל לא יכולתי לעשות זאת לתושבים, משום שאלה היו ההנחיות מהממונים עלי. מה שברור הוא שאם היו שומרים על הקהילות, האנשים היו חזקים יותר".

מיד אחרי העקירה החלה צדוק להתרוצץ בין הקבוצות השונות ולהעביר סדנאות וקבוצות תמיכה לנשים. היא שקעה לרגע בעצמה. הן דיברו אודות הכאב, על האידיאולוגיה, הבית ונוף הילדות: "זה נתן להן להרגיש נורמליות ולקבל לגיטימציה". צדוק אינה קוראת למה שהיא מעבירה 'טיפול', אלא התחלקות ורכישת כלים. התג 'זקוק לטיפול', היא אומרת, מחליש.

רונית שוהם מקרני שומרון אחראית היום על תחום הרווחה מטעם ועד המתיישבים של גוש קטיף. לפני הגירוש היא עבדה עם משפחות רבות במסגרת 'חוסן קהילתי'. "אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה, שאינה מקובלת על המנהלת, שכל המשפחות זקוקות לטיפול. אלו משפחות חסונות, זה נכון, הן הרימו את הגוש, אבל כל משפחה שהיתה עוברת כזו טראומה היתה זקוקה לאבחון ולטיפול". העובדה שהמשפחות חזקות היא גם אבן נגף בשיקומן. כמו מיכאלי ומוסאווי, רוב המשפחות אינן מסכימות שהתג 'רווחה' יודבק עליהן, אפילו בצורה העקיפה ביותר.

אחת העובדת הסוציאליות שנפגשת בקביעות עם עקורי הגוש מוסיפה: "ברור שהם לא אוכלוסיית רווחה רגילה. רואים עליהם. הם מאוד רוצים לעזור לעצמם, רוצים לצאת מן המצב, ויש להם המון כוחות".

מי שתוהה מדוע שנה אחרי עוד מדברים על טיפול כעל דבר עתידי, התשובה נמצאת בידי מנהלת סל"ע, שהעבירה רק לפני ארבעה שבועות תקציב לעובדי רווחה ברשויות המקומיות הקולטות. מעט מאוד רשויות יצאו מגדרן והעמידו לרשות המגורשים עובדת רווחה שגם התוותה תכניות מתאימות. נחל שורק ראויה לכל שבח, אומרים המטפלים. מנגד, ישנן רשויות (אשקלון, למשל) שלא התביישו לומר למשפחות שאזרו אומץ ופנו: "מצטערים, יש לנו מספיק צרות בלעדיכן. אין לנו תקנים". אגב, ההבדל בין אוכלוסיות שקיבלו טיפול לאלה שלא ניכר.

כעת, אחרי שהגיעו התקציבים, ייקלטו עובדים חדשים שאינם מכירים את אנשי הגוש, שאינם יודעים איפה הוא על המפה ואינם מבדילים בין אוכלוסיית רווחה רגילה לאוכלוסיה הזו. בימים אלה עובדים בוועד המתיישבים על שני ימי השתלמות לעובדים הסוציאליים החדשים, שהמנהלת אינה מתקצבת את הכנתם. הוועד גם מפיץ בקרב העובדים מכתב המבקש מהם לצאת מדל"ת אמותיהם ולהגיע אל המתיישבים עצמם, בדיוק מהסיבות הנזכרות.

התא המשפחתי התפרק


מנהלת סל"ע העבירה רק לפני ארבעה שבועות תקציב לעובדי רווחה ברשויות המקומיות הקולטות. מעט מאוד רשויות יצאו מגדרן והעמידו לרשות המגורשים עובדת רווחה שגם התוותה תכניות מתאימות. כמה מהרשויות לא התביישו לומר למשפחות שאזרו אומץ ופנו: "מצטערים, יש לנו מספיק צרות בלעדיכן. אין לנו תקנים"
אבטלה היא לא כל הסיפור. "לאבא שלי היה משק שהוא חלם להוריש לשני הבנים שלו", מספר אחד מבני הנוער. "זה היה פרויקט חייו". הבתים נהרסו, וגם חברויות וקהילות. חירוף הנפש הוליד מפח נפש, וגם המבנה המשפחתי התערער.

הדו"חות הרשמיים מדברים על פתיחת 50 תיקי גירושין בקרב המגורשים מאז העקירה. "קשה לי לראות משפחות שהיו נראות לי חסונות והיום הן בתהליכי גירושין", אומרת שוהם. "הם אומרים לי: 'גם לפני זה לא הכל הלך חלק', אבל ברור שהגירוש הוריד את רמת היכולת להתמודד, את החוסן האישי, וגם הקצין עמדות. מעבר לאלה יש משפחות שבהן הגירוש הביא את המשבר".

בתקופת טרום העקירה מדובר בוויכוחים אם לארוז או לא, ואיך להיאבק, ועם כישלון המאבק והמצב הכלכלי הגרוע ישנן האשמות הדדיות, מי גרם למצב הביש ואיך היה צריך לנהוג. במשפחות שבהן קיימת אבטלה, ממשיכה שוהם, יש המון בעיות. הבעל, שהיה רגיל לקום עם שחר, מרגיש שאין לו בשביל מה לקום. האישה מטיחה בו שהוא פרזיט ואינו עושה מספיק כדי להביא פרנסה, והוא חש שאפילו אשתו איננה מבינה אותו.

על אלה יש להוסיף את תנאי המחיה הגרועים שהיו לעקורים: חדר קטנטן שמכיל את כל המשפחה במשך חודשים, לפעמים אוהלים משותפים. אין פינה פרטית להורים ואין מקום שבו אפשר להרגיש כיחידה זוגית אחת. "יש אנשים שכבר אינם מתביישים להתווכח ברחוב", אומר אחד מתושבי ניצן. "וזה ממש לא נעים. לאן הביאו אותנו?"

לא שוכחים את הבית

'קהילת עצמונה בשומריה', כך מכנים את עצמם תושבי שומריה החדשים. למרות שחלקם נמצאים במקום כבר ארבעה חודשים, הם עדיין שומרים את שם נעוריהם. "אם תבואי לבקר אותי", אומרת נעה רייש, המתגוררת ביישוב, "תראי בכניסה לבית תמונה של הבית שלי בעצמונה. אני עסוקה כרגע במשימות ביישוב, אבל עם כל זה, אני לא שוכחת לרגע מאין באתי".

כמה יישובים ידעו די מהר לאן פניהם מועדות, וחלקים גדולים מן הקהילות הלכו יחד: אמציה, שומריה, יבול, יתד, אריאל ועוד. הם הלכו על פתרון מהר ככל האפשר גם בשביל להרגיש במקום משלהם, וכחלק מהרצון להמשיך הלאה. "מי שיודע איפה יהיה יישוב הקבע שלו, זה נותן לו מרפא", אומרת שוהם.

למרות האמור, מסבירה צדוק, לא יהיה נכון לומר שמי שנמצא ביישוב החדש שלו פטור מכאב האובדן. צדוק מתייחסת ספציפית לאחת הקהילות שאיתה עבדה: "כשהם היו במלון המצב היה קשה מאוד, וכשהם חזרו לעשייה ולבניין נהייתה להם חלקת אלוקים קטנה משלהם. אבל המציאות החדשה, עבור חלקם לפחות, היא המקום של הבנת גודל האובדן. יש כאלה שהבינו במלון, אחרים עיכלו זאת כשהם נאלצו פתאום לבנות הכל מחדש.

"באופן כללי, אני מוצאת שהאוכלוסיה כאובה מאוד, שבורה מבחינה אידיאולוגית. יש אנשים שנגמרה להם המדינה", אומרת צדוק, ומזכירה שתי משפחות מאלי סיני שמתכוננות לרדת מהארץ. "אבל עם כל זה, אני מוצאת גבורה שאין כמוה. כל מי שאני מכירה מנסה לצאת מהמשבר. אני רואה את היופי של הקהילות, את העוצמה, וכולי מלאה התפעלות מן הניסיון להשתקם וללכת קדימה".

לשוהם וגם לצדוק יש רעיונות מה יוציא את האנשים מהבוץ: צדוק מדברת על פרנסה, חוסן אישי ואמונה, כי "אם אדם מפנים שהוא חלק מתהליך גדול הסבל שלו מקבל משמעות. הוא יכול להשלים עם זה".

שוהם מדברת גם היא על פרנסה, מקום משל עצמם למגורשים וחיבוק מצד המדינה. כאן היא מזכירה את היחס החשדני של הרשויות כלפי המגורשים, הנותן להם סטירת לחי על סטירת לחי בכל הנוגע לפיצויים, תקציבי רווחה, הקצאת קרקעות ועוד. וכן, גם האיש הקטן בפתח תקווה יכול לחבק את אנשי הגוש. "כשמדברים על ההתנתקות הבאה הוא יכול לזעוק: 'סליחה, פתרתם את כל הבעיות של אנשי גוש קטיף, שאתם רצים הלאה?'".

ואילו הנוער, שהפסיד שנה שעברה במערכה על ארץ ישראל וגם היום מתמודד במערכה פנימית על חוסן משפחתי, אינו משאיר את הדברים ברמת השיקום הנפשי. הוא מתכוון למנוע את העקירה הבאה לא בגלל מה שעלול לקרות למגורשי השומרון, אלא בגלל אידיאולוגיה צרופה. קוראים לה שלמות הארץ. הם מתכוונים לצאת בקריאה לתושבי השומרון להתחזק, להאמין ולא להתחיל לחפש מסמכי ותק ופתרונות מגורים. למרות שהמערכה על ביתם האישי לא צלחה, יש להם – ה' יודע מאיפה – כוחות למלחמות נוספות.
ofralax@walla.co.il

יום השנה לגירוש

אבא של לביא בורשטיין איננו מתכוון להשתתף בשום טקס לקראת ציון שנה לגירוש מהגוש. "הוא אומר: הגענו לכאן, מתחילים מחדש. הוא אפילו לא פותח אלבומים". אנשים אחרים מתכוננים כבר מסר שבועות לאירועים.


"באופן כללי, אני מוצאת שהאוכלוסיה כאובה מאוד, שבורה מבחינה אידיאולוגית. יש אנשים שנגמרה להם המדינה", אומרת חני צדוק, יועצת חינוכית מנווה דקלים, "אבל עם כל זה, אני מוצאת גבורה שאין כמוה. כל מי שאני מכירה מנסה לצאת מהמשבר. כולי מלאה התפעלות מן הניסיון להשתקם וללכת קדימה"
חני צדוק אומרת שישנם מגורשים שמעכלים רק עכשיו את האובדן, ובדומה לאבל פרטי מתעוררים כאבים פיזיים ממש, וכל הרגשות והכעסים שבים וצפים. לדעתה של צדוק, חשוב מאוד לציין בצורה כלשהיא את יום השנה, משום שהגירוש הוא חלק מן האישיות של כל אחד מתושבי הגוש. התעלמות מן היום הזה עלולה לגרום לנזקים אחר-כך.

צדוק משרטטת שלושה מעגלים לציון יום השנה. הראשון הוא אישי-משפחתי: "זה כמו אזכרה. אין אדם שאינו מציין את יום השנה הראשון למותו של קרוב משפחה. יש מי שידליק נר זיכרון, האחר יבחר להציג את המצגת המשפחתית – כל אחד ומה שמתאים לו. כדאי לקיים על כך דיון משפחתי. המעגל השני הוא הקהילתי. כל קהילה מציינת לפי בחירתה את יום השנה. המעגל השלישי הוא ארצי. מי שאין לו כוח ללכת לכל שלושת המעגלים, שילך על מה שמתאים לו. אבל שיציין את היום הזה. לא כדאי להדחיק".

ניצן זה טוב?

עובדי הרווחה מדברים על שימור חלקי הקהילות כעל הישג מחזק ומגבה עבור התושבים. במובן הזה, גם יד בנימין וניצן, המאגדים מספר רב של משפחות מהגוש, הם דבר מועיל וחשוב. הקהילות מנהלות את עצמן, עובדות מול הרשויות הקולטות וגם הארציות ומקיימות קשר עם ועד המתיישבים המבקש לאגד אותם.

אבל בני הנוער, כדרכם, מערערים על התפיסה הזו. אצלם ניתן לשמוע גם קולות על כך שהכעס של האנשים באתרי הקרווילות מלבה את עצמו וגורם לדריכה במקום. המבוגרים חלוקים.

מוסאווי: "יכול להיות שיש בזה משהו. אם אני רואה את השכן שלי שלא עובד, אני אומר שזה נורמלי, אבל זו אינה האמת. אם היו לוקחים כל 50 משפחות ושמים אותן ביחד, ומתוכן חצי היו עובדות, אולי זה היה ממריץ אנשים אחרים גם לצאת לעבוד. אבל חשוב לי להדגיש שלא אנחנו האשמים".

מיכאלי: "אני לא מסכימה. אני חושבת שמה שמחזיק את האנשים זה שהם נמצאים עם החברים שלהם. ה'ביחד' הזה והיכולת של כל קהילה לדאוג לפרטים שלה, זה משהו שנותן כוח, שמשמר איכשהו את מה שהיה ומבטיח שהדברים ייבנו מחדש".
צדוק נחרצת: "מי שאמר את זה אין לו מושג מה זה להיות בודד, במציאות שאין לך עם מי לדבר, שאתה כועס ואנשים לא מבינים אותך. בני הנוער האלה פשוט לא מבינים כמה יש יותר כוח להורים שלהם כי הם עם חברים, כי מוסדות הקהילה מתפקדים. הם פשוט לא מבינים מה היה קורה אילו התמונה היתה שונה".