בשבע 202: להחיות את הזיכרונות

זיכרונות רבים מונחים להם באגף מיוחד בלבי, מקוטלגים לפי נושאים ולפי תאריך, מסודרים יפה על מדפים, ממאנים להתכסות באבק - כאילו צועקים: השתמש בנו!

עמיחי גרוס, נוה דקלים-ניצן , ב' באב תשס"ו

ואני עובר בין המדפים, מרפרף, מתבונן, נזכר.

הנה הדשא מחוץ לביתי, הדשא שהיו נטועים בצידיו עץ הרימון ועץ התאנה, האתרוג, הלימון והקלמנטינה, עץ הפקאן והמנגו, וכמובן עץ הזית - זה שחטף פצמ"ר. ובין הדשא לבית יש את המגרש - שטח קטן מרוצף וסל תקוע בקיר. שם שיחקתי כדורסל עם אריאל וישי ועופר ואיתמר וגיא ואהרון.

ואני ממשיך הלאה, עובר למדף אחר ומוצא את עצמי רוכב על אופניים בעליה לגדיד, וכשאני מגיע לפסגה אני עוצר ומסתכל ימינה. כל נווה-דקלים נפרשת מולי, מאיזור התעשיה ועד האולפנה. באמצע אני מזהה את ציר 'בית-הלחמי' ואת האנטנה שעל בניין המועצה. בהמשך אני רואה את המוואסי ולא רחוק משם - הים.

ובמדף הבא אני רואה את ה'מחנה' (במלעיל) שהיה לנו בעץ בדיונות שבין בית-הכנסת לשכונת החולות, ממנו היינו יוצאים לדיונה הגדולה להתגלש בה עם תריס ישן.

וכך אני ממשיך ועובר על פני חומר ארכיוני שנאסף במשך 18 שנים וחצי. עובר בין המדפים, מציץ ימינה ומציץ שמאלה, רוצה להספיק הכל. להיזכר.

והנה הקידוש של היישוב באולם השמחות מתחת לבית-הכנסת, וטורניר הכדורסל בקיץ (נווה-דקלים אלופה!), ותפילות השבת בסניף, וההליכה לים - הים היפה ביותר בארץ, ואני מרגיש ממש כאילו עכשיו אני נמצא בְּים, ים של זכרונות.

ואין סוף לזכרונות האלו. כל פרט קטן נשמר בהם. כל מאורע, כל חוויה, כל רגש.

ופתאום אני נעצר. "קיץ ה'תשס"ה" רשום על המדף לידי. ואני נזכר. תפילות, הפגנות, מחסומים, שוטרים, חיילים, עוד תפילות, דפיקות בדלת, בכי, אוטובוס, מלון. הריסות של בתים, הריסות של חיים. ואז מבצבץ לו הזכרון של השלט בכיכר בין נצר-חזני לקטיף, אותו שלט שפעם היה רשום עליו "אתנחתא - פינה חמה לחיילים", שלט שאחר-כך נכתב עליו "עוד נשוב".

מדוע אתה שומר את כל הזכרונות האלו? - שאל אותי פעם מישהו, ולכאורה יש משהו בדבריו. הכל כבר איננו, הכל הרוס, ומה יועילו הזכרונות?

אלא שהזכרון הוא איננו רק התבוננות בעבר, אלא למידה שלו, לקיחת הטוב שהיה בו ויישומו בהווה. כך גם לזכור אדם שנפטר ל"ע זה לא רק להסתכל בתמונות שלו ולספר עליו סיפורים, אלא לקחת את התכונות הטובות שהיו בו ולאמץ אותן, וכך בעצם 'להחיות' אותו.

דברים רבים אנחנו יכולים ללמוד מתושבי גוש-קטיף; הפשטות - עבודת הכפיים שלהם והחיבור לאמא אדמה, החסד העצום שעשו בכל איזור הדרום, החוסן הפנימי שהחזיק אותם בעוז ובגבורה מול כל הנסיונות, האחווה והאחדות - קבלת כל אחד באשר הוא, ומעל הכל: האמונה האיתנה - אמונה בקב"ה, אמונה בעם-ישראל, אמונה שכל מה שה' עושה הכל לטובה.

ובענייננו זה אף יותר מזה. במקרה דנן עלינו לא רק 'להחיות' שוב את הכוחות הגדולים שהיו בגוש, אלא גם להסיק מסקנות בתחום המדיני-פוליטי. אין ספק שכעת הוכח לעיני כל שכפי שצדקנו באזהרותינו לפני "הסכם" אוסלו כך צדקנו באזהרותינו לפני הגירוש. הטרור בעזה התחזק והתעצם עד שהגיע למימדים כאלו שאילצו את מדינת ישראל להכניס לשם שוב את צה"ל. היו עייפי נפש שאמרו "מלחמה זה פויה", שקראו לנו "רואי שחורות" והעדיפו לבטוח באויבנו, שהרי רק כך יפרוץ השלום. ודווקא אנחנו קראנו היטב את הילך הרוח אצל האויב וידענו מהו המניע האמיתי שלו, דווקא אנחנו שנחשבנו קיצוניים-הזויים-תמוהים-פרנואידים - דווקא אנחנו צדקנו. וכך אנו צודקים גם לגבי ה"התכנסות".

שנה קשה עברה עלינו, קשה מאוד. שנה שבה התנסינו בנסיונות מורכבים והתמודדנו עם מצבים לא פשוטים. אך לא נחלשנו. קמנו, התגברנו על המכשולים, ואנו ממשיכים הלאה בעוז ובאמונה. אסור לנו להתייאש. כולנו רואים את ההתעוררות בתקופה האחרונה, את ההתפכחות וההבנה שעל עם ישראל להיות נחוש ולהלחם על ארצו באופן שיכריע את המלחמה, בצורה תקיפה וחד-משמעית. יש עוד מה להשתפר אך המגמה ברורה.

עלינו להתחזק ולשפר את התודעה הלאומית, להמשיך להחזיק בתקווה - ולזכור.

נזכור ולא נשכח, נזכור ונחזור!