בשבע 202: להוביל מתוך עוצמה

יום חמישי, י"ג אב תשס"ה. השמש נוטה מערבה, מעל הים. אני עם קבוצת צעירים על הגג האחרון בשירת הים, בקצה היישוב, מנסים להאחז בגג הסדוק.

נעם ארנון , ב' באב תשס"ו

מאות חיילים ושוטרים מקיפים אותנו. אנחנו קוראים בקול את פסוקי "שירת הים"... הטרקטור מתקרב, המנוף מורם, ואנחנו נגררים אחד אחד למטה, בכאב ללא גבול...  לאחר תום ה"משימה" - נשמעת תפילת מנחה בבית הכנסת: המגרשים מתפללים בבית הכנסת שזה עתה סיימו לגרש את תושביו ...

מאז – הכאב אינו מרפה. האם ניתן היה לפעול אחרת? מה יהיה? מה עושים כעת?

שני קולות נשמעים: מחד - יאוש וההתנתקות מהמדינה ומהחברה הישראלית, מאבק נחוש, עימות אלים, "במלחמה ננצח"; ומאידך - יאוש מהמאבק, והתרכזות ב"פנים אל פנים" וב"אהבה". לעניות דעתי, שתי הדרכים מוטעות. הראשונה, פרט לשאלה העקרונית, ברור שקבוצה קטנה, המתנתקת מכל חלקי הציבור במדינה – תידחק לפינה הקיצונית, דעת הקהל תצדיק שימוש בכח נגדה והיא תחוסל באלימות. והשניה,  ציבור שמזוהה ונראה כמוג לב, ואינו מעז להיאבק באמת על ערכיו - לעולם לא יוכל לשכנע שערכיו אמיתיים, גם אם ידפוק על מיליוני דלתות ויכנס למאות אלפי בתים. מי שרוצה להתחבר עם העם אמור לדעת שהחברה הישראלית בזה לחולשה, ומי שנתפס כמייצג אותה יתקבל בבוז או ברחמים, אבל לא בהערכה. בעבר, המתנחלים,  בהנהגת הרב צבי יהודה זצ"ל, ידעו את הנוסחה: מאבק עצמתי, פריצה לשטח, נכונות להתעמתות פיסית,  ובמקביל – הסברה ושכנוע,  קשר עם פוליטיקאים ותקשורת, אירועים המוניים, והתחברות עם רבדים נוספים בחברה. כעת, נתקפו חלק מתלמידיו בפיק ברכיים, ומטיפים לכניעה ללא תנאי ו"נסיגה חד צדדית" מכל יישוב ומאחז; הם אינם מעזים אפילו לנהל ויכוח נוקב עם נציגי צה"ל ומשטרה או להורות לתלמידיהם לא להשתתף בפשע. אך באופן פרדוקסלי, הם מעוררים בוז דוקא כאשר הם מנסים לעורר אהדה והערכה.  אחרי שרבנים,  נושאי הכתובת "רב" (!) על גבם,  עזרו  (כמובן בדיעבד) להקל על הגירוש, ערוץ 2 בחר להעניק את התואר "איש השנה" לרמטכ"ל ולמפכ"ל העל "הגירוש הקל והנקי"...

הדרך הנכונה היא שילוב שתי הגישות: מחד - הכנות (כבר עכשיו!) למאבק נחוש על כל יישוב וכל בית, היערכות לפעולות מנע מגוונות, מרי אזרחי, ועוד  (תוך הימנעות מפגיעה פיסית);  ומאידך – (גם עכשיו!) התחלת מאבק נחוש לא פחות על התודעה, באמצעות הסברת עומק מתמידה ומקצועית, שמופנית לכלל הציבור (לא כמו אירועי השנה לגירוש, המכוונים רק לפלח צר בציבור הדתי) ושבה יושקעו לפחות סכומי העתק שהוצאו על הפגנות (שהתברר שהן חסרות תועלת). שילוב כזה עשוי ליצור את הנוסחה להצלחה ולשינוי מגמה בעתיד. לסיכום, כדאי לצטט נאום שנישא בכנס המוני בחברון לפני 11 שנים, בפסח תשנ"ה: "טוב שהממשלה תזכור, שלפני למעלה משנה היא החליטה לפנות את תל רומידה ואולי גם מקומות אחרים בחברון, כפי שהבטיחה לערפאת. אבל בחברון, באותו יום, נאספו עשרים וחמישה אלף איש שבאו מכל קצות הארץ, והממשלה נסוגה בבושת פנים מהחלטתה. הביקור היום של אלפי יהודים שהגיעו הנה מכל קצות הארץ, חייב לשמש תזכורת נוספת לממשלה – בל תעז לתכנן פינוי פעם נוספת!". הדובר היה - אריאל שרון.