בשבע 202: מדרום נפתחה הרעה

עמנואל שילה , ב' באב תשס"ו

1.  את יום השנה לגירוש חובה לציין, על אף המלחמה בצפון.

כי את יום השנה לגירוש אסור לשכוח, בין השאר גם בגלל המלחמה בצפון.

כי עוד מלחמות רבות צפויות לנו חלילה, אם לא נלמד את לקחי הנסיגות הקודמות.

כי עוד רבים מאיתנו ייאלצו לנטוש בבהלה את בתיהם, אם לא נוריד מסדר היום את הרעיון הנפשע של הפיכת אלפי אחינו לפליטים חסרי-בית.

דרושה מידה של זהירות בייחוס זיקה בין פורענות שבאה על אדם ועל ציבור לבין חטא ספציפי, כי מי יודע את דרכי הנהגת ה'. אבל במקרה הזה אין מדובר בסתרי השגחה אלא בעובדות גלויות לעין, שגם היו ידועות מראש לכל מי שלא עצם את עיניו.
הרמטכ"ל המודח בוגי יעלון הזהיר מפני רוח גבית לטרור בעקבות הנסיגה. הוא טעה. לא רוח גבית קיבלנו אלא סופת טורנאדו.
הגירוש החורבן והנסיגה. תחושת הניצחון של ארגוני הטרור. השתלטות החמאס. הפגזת עיירות הדרום. חטיפת החייל בדרום. החזרה לעזה. הרג וחטיפת החיילים בצפון. המלחמה הבלתי-נמנעת. החזרה הקרקעית ללבנון. כל אלה באו בשרשרת אירועים רצופה וצפויה מראש.

אפשר היה לחסוך את האימה, ההרס והקרבנות של הקיץ הזה אלמלא הבוגדנות האטימות והדורסנות של הקיץ הקודם.
אפשר היה להמשיך ולקיים בחולות ניצנים את הפסטיבלים של הקיץ, במקום המפגש שמתקיים שם כעת בין מגורשי קיץ תשס"ה לנמלטי קיץ תשס"ו. אלמלא גורשו פליטי מעברת ניצן במתקפת הרגישות והנחישות של צה"ל אשתקד, גם פליטי מתקפת הטילים של נסראללה מצפון הארץ יכלו להישאר בבתיהם, מבלי להזדקק לחסדי עיר האוהלים של גיידאמק.

2.  ולא רק אנחנו, גם ראש הממשלה מזכיר את אירועי לבנון השנה בנשימה אחת עם אירועי עזה לפני שנה.
מגורשי גוש קטיף מוועד היישובים כבשו את כעסם ואת כאבם, ועל רקע מאמץ המלחמה והלכידות הלאומית הנדרשת כעת הם הכינו את אירועי יום השנה ברוח חיובית של פיוס ואחווה. אבל כשאולמרט ביקר אצלם השבוע, במקום לבקש מהם סליחה, הוא לא התבייש לשאת באוזניהם דברי כיבושין מחפירים. קשה להאמין, אבל הדברים צולמו והוקלטו ומובאים כאן כלשונם.
"ממש כשנכנסתי לפה דיברתי עם ההורים של הטייס שנהרג ביום חמישי", סיפר אולמרט. "את הילד שלהם שלחנו - לא להתיישבות. הוא לא חזר עם פיצויים. הוא חזר בארון". המגורשים ההמומים לא האמינו למשמע אוזניהם כשאולמרט המשיך לאלף אותם בינה: "לממשלה יש לפעמים את האחריות ואת הסמכות לקבל החלטות שגוזרות חיים, לא רק שגוזרות תעסוקה. לא רק שקובעות אם תהיה בבית פה או שם, לא רק אם יהיה פיצוי כזה או פיצוי אחר, אם יהיו 10 דונם או 15 דונם. אם תהיה בתוך ארון!" ובמילים אחרות: לקחנו לכם את הבית ואת הקהילה? הרסנו לכם את הפרנסה? לא נורא, תגידו תודה שלא נשלחתם למשימה שלא חוזרים ממנה. לקינוח הבטיח ראש הממשלה כי "אנחנו עוד נפנה יישובים".

3.  מסתבר שלאולמרט חסר מידע אלמנטרי לא רק בכל מה שנוגע לחימוש החיזבאללה וביצוריו. אולי מישהו יוכל לספר לו שגם מהמשימה הלאומית של ההתיישבות ביש"ע עשרות ומאות חזרו בארונות. הנופלים בלבנון, יש לקוות, יזכו לפחות לנוח על משכבם בשלום. את חללי גוש קטיף, חיילים ואזרחים, אולמרט וחבריו עקרו מקברותיהם. את מטרות המלחמה בלבנון כולנו מכבדים, אבל מדינת ישראל ביזתה ומבזה את שליחותם ואת קורבנם של מי שמסרו את נפשם על ההתיישבות.
אולי יש דרך להביא לידיעתו של אולמרט שבין חיילי צה"ל שמחרפים את נפשם כעת יש מאות רבות מאנשי המחנה הכתום, ולא מעט מבניהם של מגורשי גוש קטיף. ילדיו של אולמרט חיים בחו"ל או עסוקים בהפגנות נגד צה"ל, בעוד בניהם של מי שגורשו ושל מי שבכוונתו לגרשם בעתיד מוסרים את נפשם כדי לתקן את מה שקלקלו ראש הממשלה וחבריו.
אולי אפשר להסביר לאולמרט כי כראש מדינה דמוקרטית הוא לא אמור להתייחס אל אזרחיו כאל נתינים אשר חייבים ללכת אל מותם על פי פקודתו. לא סמכות הממשלה והוראותיה גורמים לחיילינו למסור את נפשם כדי להציל את אחיהם, אלא ערכינו המשותפים והערבות ההדדית בינינו. אותה ערבות שאולמרט וחבריו פצעו אותה קשות בקיץ שעבר, אבל עדיין היא חיה ונושמת, ברוך השם.

4.  בעוון שנאת חינם חרב בית שני. שנאת החינם הגדולה של דורנו היא שנאתו היוקדת של השמאל הליברלי הנאור אל ציבור המתנחלים. תוכנית הגירוש לא היה מתקבלת בציבור הישראלי ולא היתה עוברת בתקשורת, במערכת הפוליטית ובמערכת המשפט, אלמלא מסע הסתה שיטתי שנוהל ברשע ובתחכום דווקא נגד הציבור המוסרי והנאמן ביותר בישראל. ציבור שאמנם אינו נקי משגיאות ומחסרונות, אך אין עוד במדינת ישראל ציבור איכותי ומסור כמותו.
אי אפשר היה לבצע את הגירוש ללא הדמוניזציה רבת-השנים שנעשתה לדמות האדם המתנחל ומפעל ההתנחלויות, תוך שימוש בכל כלי התעמולה ובכל ערוצי עיצוב-התודעה.

5.  כשאנו חוזרים בגיליון זה אל מראות הקיץ הקודם, אנו מבקשים לתקן מהשורש את הפגמים שהביאו אותנו למצב קשה עוד יותר בקיץ הזה. בעוד התקשורת הישראלית מפנה את כל מבטה צפונה, אנו לא נשכח כי מדרום נפתחה הרעה. את הקיץ הקשה הזה אפשר היה אולי לחסוך אילו זכינו ואילו השכלנו להביא לסיום אחר את הקיץ הקודם.
ירושת הארץ היא לא רק זכות, היא מצווה. הפסד במערכה הבאה על יהודה ושומרון הוא פריבילגיה שאיננו רשאים להרשות לעצמנו. יום השנה לגירוש הוא גם יום של חשבון נפש: איפה טעינו מבחינה מעשית ומבחינה רוחנית, מדוע לא זכינו, האם היום אנו עושים מספיק, ומה עוד יש לעשות כדי שריבונו של עולם יזכנו לעשות את רצונו ולרשת את ארצו.