גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 203ראשיהפצה

מי רוצה לעזור? - סיפור לילדים

03/08/06, 16:55
אסתי רמתי

"אלי, אני לא מאמינה. עוד לא שטפת כלים?!" כך אמרה אמא בכעס, והביטה לתוך הכיור המלא. "כבר שמונה וחצי! שעתיים שלמות מאז שגמרנו לאכול ארוחת ערב, והצלחות המלוכלכות עדיין יושבות בכיור ומחכות לגאולה!" .

אלי הרים את ראשו מהספר. "אני מצטער, אמא, לא שמתי לב שמאוחר כל-כך. אני כבר בא לשטוף", הוא התנצל, "ממש בעוד רגע. אני פשוט באמצע המתח! רק אגמור את הפרק, טוב?" ואמא הטובה משכה בכתפיה, ואישרה לו לסיים את החלק המותח.
אבל כשהפרק נגמר אלי לא שם לב, ונסחף לקרוא גם את הפרק הבא... ואת זה שאחריו... וכשאמא באה לגעור בו שוב, שעה לאחר מכן, היא מצאה אותו ישן שנת ישרים כשהספר בידו. "אני לא יודעת מה לעשות עם הילד הזה", היא נאנחה לעצמה, והלכה לשטוף את הכלים במקומו.

אלי היה דווקא ילד נחמד מאוד. הוא היה סבלני וחייכן ותלמיד לא רע, אך בענייני עזרה בבית היה לו הרבה מה לשפר. הוא הסכים אמנם לעזור, אבל "אחר-כך", "עוד מעט" או "בעוד רגע". תמיד היו לו דברים אחרים, חשובים יותר לעשות. לפעמים הוא אפילו הציע עזרה מיוזמתו. "באמת יפה מצדך", היתה אומרת אחותו הגדולה בציניות. "מעניין למה נזכרת רק עכשיו, אחרי שכבר גמרנו את כל העבודה..." ואלי היה מחייך לעצמו חיוך קטן והולך לעיסוקיו.

עניין הכלים כבר היה הקש ששבר את גב הגמל. כשאמא עמדה מאוחר בערב, סיבנה וקרצפה, היא חשבה פתאום על רעיון.
למחרת, אמא לקחה את אלי לשיחה אישית. "תראה, אלי", היא פתחה אליו. "אני רואה שהעניין הזה של עזרה בבית קשה לך. אני מוכנה לעשות איתך עסק: אני לא אבקש ממך עזרה, ובתמורה – אתה לא תוכל לעזור אפילו אם תרצה. טוב?".

אלי לא האמין למשמע אוזניו. לקבל פתור מכל המטלות שהוא כל-כך לא אוהב? איזה כיף! "לא נראה לי שאני אתגעגע לשטיפת כלים", הוא חשב לעצמו. "מה אכפת לי אם לא ירשו לי?" והוא הסכים לעסקה בשמחה.

בימים הראשונים אלי באמת חגג. הוא ראה את אחיו מפנים מהשולחן ומקפלים כביסה, בעוד הוא יושב רגל על רגל ומביט בהם בהנאה.

"אמא, זה לא פייר!" התלוננה נטעאל, אחותו.  "למה שרק אנחנו נעבוד ואלי לא?".

"אל תדאגי", חייכה אמא, "הכל למטרה טובה...".

כעבור שבוע התחילה המשפחה לארגן את יום ההולדת השמונים של סבתא רחל.

"אני מכין את המצגת!" הצהיר רועי.
 
"אני עוזרת לך עם העוגות!" אמרה נטעאל.

"גם אני!" אמר חיימק'ה.

"ומי מכין שיר?" שאלה אמא.

"אני, כמובן!" אמר אלי, "את הרי יודעת שאני אוהב לכתוב שירים".

"מצטערת", אמרה אמא. "הרי אמרנו שאסור לך לעזור, נכון? אתה תשב ותנוח לך, אולי תקרא איזה ספר? אבא כבר יארגן משהו".

במשך כמה ימים היו בני המשפחה טרודים בהכנות. צחוקים עלו מהמטבח בזמן שאמא והילדים הכינו עוגת שוקולד מפוארת עם שלוש שכבות ופרחי קצפת, רועי היה מרותק למחשב עם המצגת, ורק אלי עמד בצד, בודד ומתוסכל.

ערב המסיבה הגיע. סבתא רחל ישבה על כיסא הכבוד, וכל הדודים ובני הדודים בירכו אותה ונתנו לה מתנות. החגיגה היתה מקסימה, וכולם נהנו – חוץ ממישהו אחד. זאת היתה הרגשה מאוד לא נעימה, לראות את המסיבה המוכנה, ולדעת שאין לו אף חלק בה...

בסוף הערב, כשכולם התגייסו יחד לפנות את השולחנות, אלי נגש לאמא. "אמא", הוא אמר לה, "אפשר אולי לבטל את העסקה?"
אמא חייכה. "רק אם אתה בטוח", היא אמרה. אלי הנהן ורץ לעזור, לפני שיגמרו לאסוף בלעדיו.