גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 203ראשיהפצה

החלום ושברו - תרבות ופנאי (סרט)

הדילמות קורעות הלב שעברה משפחת וייס מנווה דקלים בימים שלפני הגירוש, מונצחות ביד אמן בסרט "חלום קטיף" , וגם – סצנה נדירה של קצינה שנמלטת בבושה.
03/08/06, 16:55
אמציה האיתן

בכל שנה, בתקופה זו של ימי בין המצרים, אני שוב באותה בעיה. איך אפשר לכתוב על עוד סרט חביב ומצחיק, כאשר עם ישראל (לפחות חלק ממנו) משתדל שלא לשמוע מוסיקה, ולשמור על פרופיל נמוך בכל הקשור לכיף ושמחה? תמיד קיימת האפשרות שבין זמן הכתיבה שלי לבין מועד הסגירה של העיתון יגיע משיח צדקנו, וכבר לא נצטרך להקפיד על שמירת הארשת הכבדה. אתם מתארים לעצמכם שבמקרה כזה לא יהיו לי שום תלונות. השנה חסכתי מעצמי את ההתלבטות, והפתרון נחת עלי בדיוק בזמן.

בימים אלה מלאה שנה לאירוע המכונן של הקיץ הקודם, או לטראומה הלאומית המכונה בשם 'התנתקות'. כבר בתוך ימי הגירוש יצאו לאור סרטים רבים המתעדים את המחזות הקשים. רובם היו סרטונים קצרים, בני דקה עד חמש דקות, המתמקדים בנקודת זמן ובמקום מסוים.  הסרטים הארוכים יותר מתבשלים זמן רב בשולחנות העריכה, ובימים אלה כבר ניתן לראות אותם בסינמטקים או באירועי יום השנה. אצל רבים מאיתנו קיים הצורך לחזור ולהיזכר בתמונות, ללמוד על המקומות שבהם לא הספקנו להיות, וכן – גם לנתח את האירועים בפרספקטיבה היסטורית קצרת טווח, וללמוד את הלקח לימים הבאים.

ממש השבוע יצא לשוק הרחב סרט שעונה בדיוק על הצרכים האלה. היוצר הוא יובל גינזבורג, כיום במכון מאיר ובעבר סטודנט לקולנוע בתל חי. אשתו, עליזה, היתה התינוקת הראשונה שנולדה בימית, ובהמשך גם גורשה משם. שניהם יחד חשו, לפני כשנה, כי בגוש קטיף קורים דברים גדולים וחוויות שאסור לתת להם להיעלם בהיסטוריה. הם לקחו את המצלמה, את המיקרופון ובגדים להחלפה, וירדו אל הגוש.

בשלב ראשון הם ישנו על קרטונים בבית נטוש. המצב השתנה כשפגשו את משפחת וייס מנווה דקלים, משפחה ישראלית, חמה ומגוונת – בדיוק הבבואה של הישראלי הציוני הממוצע. יובל ועליזה גינזבורג הפכו כמעט לחלק מאותה משפחה, והחלו לתעד כל רגע בשבעת הימים האחרונים בבית וייס, וגם ברחבי נווה דקלים.

יובל חזר לשולחן העריכה עם למעלה מעשרים שעות של חומרי גלם, ומתוך זה הפיק כתשעים דקות מרוכזות של הסרט 'חלום קטיף'. במשך כשעה וחצי מקבל הצופה תמונה מרוכזת של פנים והיבטים רבים מהתקופה הקשה הזו. היחס הבסיסי האוהד לחיילי צבא ההגנה לישראל, מול הבוז לאותם חיילים רובוטיים. הרצון לארוז את הבית בצורה מסודרת, מול חוסר היכולת להיכנע במו ידיך. ההתלבטות אם לצאת מהבית על הרגליים או לתת שיישאו אותך על כפיים, אם להישמע להנחיות המנהיגים בשטח או לצו הלב, שלעתים אומר בדיוק להיפך.

אותן דילמות מונצחות ביד אמן בצילומי הסרט ועוברות אל הצופה בצורה ישירה, ללא מניפולציות. סיפור הגירוש של משפחת וייס מנווה דקלים נוגע ללבו של כל צופה (אם אכן יש לו לב), ואני כבר ממליץ לכם להצטייד בחבילת טישו לעת הצורך.

עיתון שלם לא יספיק כדי לתאר את הסצנות המובילות את הסרט ואת העומק הרגשי שטבוע בהן. דמיינו את הרב גדי בן זמרה מנסה להסביר לילדו המבוהל שלא יעשו לו שום דבר רע באוטובוס, או את הרב חנן פורת מדבר בדם לבו בפני מאות בני הנוער בבית הכנסת הגדול. שערו בנפשכם את כוחות הנפש הנצרכים לחנוכת מקווה טהרה בשמחה ובריקודים, כשכוחות הגירוש כבר נמצאים בפתח, או את כוחם של משפטים ציוניים שהוטחו בפניה של קצינה, שנותרה ללא תשובה ופשוט עזבה את המקום בבושה.

נדמה לי שלא אגזים אם אומר ש'חלום קטיף' מהווה סרט חובה בכל בית יהודי ציוני, ואין לנו אלא להכיר טובה ל'מכון מאיר' ולמשפחת גינזבורג שהוציאו את הסרט – למען ההיסטוריה, לטובת הזיכרון, ובעיקר ללימוד הלקח לעתיד.