גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 203ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

יש אנשים זיג-זג
03/08/06, 16:55
אבי סגל

- הפעם צריך לחסל את חיזבאללה, לשבור אותם, לכסח להם את הצורה!
- אתה צודק.
- אני נגד הכיבוש והכל, אבל הם אלה שתקפו אותנו... מה אתה מחזיק שם, רדיו? אתה מקשיב לחדשות? אל תגיד לי! אל תגיד לי! לא רוצה לשמוע!
- צה"ל הפציץ משגרים בדרום לבנון.
- כל הכבוד לצה"ל! מה אמרתי לך? זה מה שצריך לעשות כל הזמן, להפציץ בלי להרפות. מה עוד?
- שני חיילים נהרגו.
- מה זאת אומרת?
- מה זאת אומרת מה זאת אומרת?
- מה, זאת ממש מלחמה? שנהרגים בה והכל?
- אלא מה חשבת?
- רגע... אז אולי לא כדאי להילחם? אולי עדיף לוותר? תשמע, אלה הילדים שלנו! הפרחים שלנו! אם לא הקב"ן, גם אתה ואני יכולנו להיות שם!
- אתה צודק. רגע, תן לשמוע... יש מטחי קטיושות בחיפה.
- ימח שמם של הערבים האלה. חייבים לנצח במלחמה הזאת, אני אומר לך... מה אומרים ברדיו? אל תגיד לי! אל תגיד לי! לא רוצה לשמוע!
- צה"ל הפציץ בניין עם אזרחים. עשרות ילדים לבנוניים הרוגים.
- מטורפים! רוצחים! צריך מיד להחזיר את החיילים מלבנון ולהעמיד אותם לדין!
- וגם בכיר בחיזבאללה נהרג..
- הממ... שיישארו בלבנון עוד קצת - אחר כך נעמיד אותם לדין. אל תגיד לי! לא רוצה לשמוע!... נו, דבר כבר!
- שום דבר מיוחד. מדברים על הכלב שנהרג.
- לא יפה לדבר כך, ידידי. אנשי החיזבאללה הם אנשים כמוני וכמוך, וגם להם יש אימהות שדואגות להם.
- אני מדבר על הכלב מאתמול. לא שמעת? צה"ל פגע במלונה של אזרח לבנוני והרג את הכלב שלו, קני.
- מיי גוד, הם הרגו את קני! הם פגעו בבעל חיים! צריך להפגין מול משרד הביטחון! להפסיק את המלחמה מיד! להחזיר את החיילים! לשחרר את האסירים! לשקם את החיזבאללה!
- אבל מה עם הקטיושות בחיפה?
- אז יש קטיושות בחיפה, ביג דיל! מי בכלל רוצה להיות בחיפה! סתם חור בסוף העולם, וגם יש שם יותר מדי חיפאים.
- אתה צודק, אתה לגמרי צודק. שיבואו אלינו, לראות קצת את העולם האמיתי.
- נכון.
- דווקא יכול להיות נחמד, עשרות אלפי איש מהצפון מסתובבים אצלנו בעיר.
- נכון!... כמה?
- עשרות אלפים, אולי יותר.
- בקיצור, הפעם צריך לחסל את החיזבאללה, לשבור אותם, לכסח להם את הצורה!

מלחמה בעזרת השם

את שמה הרשמי של המלחמה בצפון, 'מלחמת בין המצרים', אפשר לנתח מכל מיני כיוונים, לטוב ולרע. אבל הבעיה העיקרית שלי עם שם המלחמה היא פרקטית: 'מלחמת בין המצרים' לא נשמע כמו שם שיתפוס. נו, אתם יודעים, יותר מדי בני עקיבא כזה. לימי בין המצרים אין ההוד הנורא של יום הכיפורים, עם ההקשר של גיוס החיילים בעיצומו של היום הקדוש ביותר (בטרם הפך לחג האופניים). ובכלל, הדור הנוכחי דורש קופירייט קליט, צפוי ונטול מליצות, ו'מלחמת בין המצרים' לא ממש עונה על הדרישה. שם כמו "מלחמת לבנון השנייה", למשל, היה נקלט בן רגע. 

ובכל זאת, חייבים להסכים כי השם 'מלחמת בין המצרים' נשמע עדיין טוב בהרבה מ'אינתיפאדת אל אקצה'.

חמסה עלינו

א. קודם היתה עצומה של אנשי קולנוע, אחר כך עצומה של אנשי ספרות ושירה, וכל מה שחסר לנו כעת זאת עצומה של נינטים וסקעתיות, ולדעתי כיסינו את כולם.
ב. זאת הסיבה שעצומות של דתיים נראות כל כך נורא. איך אפשר לקרוא מודעה שמתחילה במילים: "אנו רואי חשבון, משפטנים ומהנדסי תוכנה מאמינים כי המלחמה..."
ג. בכל מקרה, אנשי הקולנוע הישראלים יכולים להתגאות בעמיתם ההוליוודי מל גיבסון ("הפסיון של ישו"), שבסוף השבוע שעבר נתפס כשהוא נוהג בשכרות, ובתגובה קילל את היהודים והאשים אותם באחריות לכל המלחמות בעולם. תגידו, לא הגיע הזמן להסגיר את האיש הזה לרומאים?
ד. ליו"ר הכנסת, דליה איציק, נמאס מהח"כים שמדברים כל הזמן בלי הצבעה. אז היא החליטה לקצר את הליכי הקריאות לסדר, וכך זה נשמע: "חבר הכנסת א-סנע, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה פעם שנייה". בינינו, אני מעדיף את זה כך מאשר לקרוא כל ח"כ לסדר בערך 50 פעם, כפי שעשו היו"רים בעבר.
ה. דבר אחד טוב יצא לנו מהמלחמה בצפון: הפרשיות של הנשיא קצב והשר רמון קוצצו והוחבאו בעמודים הפנימיים של העיתונים הגדולים. תודה, חסן!

יודע את מקומי

בשנה האחרונה, אחרי תקופה ארוכה של התפנקות זעיר-בורגנית בפרייבט, חזרתי לפקוד מדי פעם את התחבורה הציבורית. המסקנה המיידית שלי היא, שיש דברים שלעולם לא משתנים: ההמתנה הארוכה בתחנה, הגברת שמגיעה בריצה ומפספסת את האוטובוס בעשירית השניה, והנהג שתמיד מנקב את הכרטיסייה החדשה בדיוק על הפס שבין שתי המשבצות הראשונות.
פה ושם אתה חש בשינויים, בעיקר אצל הנוסעים: יש יותר עובדים זרים, יותר נשים מחויטות וממושקפות עם תיקי עבודה, והרבה יותר מבטים חשדניים מכפי שהיו בעבר – בעיקר אם אתה נושא עליך תיק גדול, שיער פרוע וזקן של מחבל. אני יודע: שלושה שבועות תמימים ספגתי את המבטים העוינים בשתיקה. גם באוטובוס עצמו חלו שינויים, ולא תמיד לטובה - אלא אם מישהו מוכן להגדיר את אוטובוס האקורדיון כשיפור.

בסך הכול, הנסיעה באוטובוס היא חוויה סבירה, בתנאי שאתה לא נוסע בשעות העומס, בתנאי שאתה גמד ובתנאי שלא אכלת שבועיים. בכל מקרה אחר, תתקשה למצוא מקום נוח לישיבה, מקום שבו תוכל להכניס את ידיך, רגליך והתוספתן שלך בחלק אחד. גם אם יש באוטובוס ספסל נוח יותר, לרוב הוא תפוס כולו על ידי גבר עב בשר, שכל אחת מרגליו זקוקה לכיסא משלה.
אם בכל זאת מצאת מקום ישיבה, וכעת אתה מתכנן לנוח בשלווה ואף להירדם בכסאך, יש רק דרך לעשות זאת: לבקש משכנך לחבוט בפרצופך עד שתתעלף. אם אתה לא מאלה שנרדמים גם בזמן טלטולים של השב"כ, יהיה לך קשה לתפוס שינה טובה באוטובוס. ואם קפיצות הרכב לא יוציאו אותך מדעתך, אז שיחת הסלולארי החשובה של שכנתך לספסל ("כן, עוד חמש דקות אני אצלך. מה? מה!? אני לא שומעת! דברי בקול, אני לא שו-מ-עת!!!") תעשה זאת במקומם.

סוף-סוף האוטובוס מתקרב לתחנת הירידה שלך, ואתה שולח יד כדי לצלצל בפעמון העצירה. אגב, למכשיר הזה קוראים פעמון, כי לפני שנים רבות אפשר היה לשמוע אותו מצלצל. אבל זה היה בימים עברו, כשבמקום לחצנים נאלצנו לעמוד על כיסא ולמשוך בחוט. גם שלט ה"עוצר" האיר אז כמו שצריך, ולאיש לא היה ספק כי האוטובוס אמור לעצור בתחנה.

כיום אתה לוחץ – ושום דבר. אף פעם אין לך מושג אם הכפתור שעליו לחצת מפעיל פעמון או כיסא מפלט. האמת, זה לא כל כך חשוב, כי בכל מקרה – הנהג יעצור לך בתחנה רק אם תעמוד ליד הדלת ותתכופף בתנוחת זינוק. רצפת האוטובוס מלאה בזגוגיות משקפיים שהתנפצו מצרחות "רגע, נהג!" ובשלדי אנשים שלא הספיקו לקפוץ החוצה בזמן.

אם מכל התיאורים האלה מסיק הקורא כי אני מעדיף לשבת ברכבי מאשר באוטובוס – הוא צודק בהחלט. למעשה, המקום היחיד באוטובוס שאי פעם חלמתי לשבת עליו הוא כיסא הנהג, ולו כדי שאוכל לקרקש שם עם המכשיר המקסים ההוא של המטבעות. אבל כדי להיות נהג, צריך בוודאי לעבור קורס ארוך ומורכב, שכן בלעדיו – איך יידע הנהג לנקב את הכרטיסייה בדיוק בפס בין שתי המשבצות הראשונות?